שובר / רונן כץ

דיוננו השבוע מחזיר אותנו לסוגייה בתחילת הפרק השני. במשנה שם מתואר מקרה בו האישה גובה את כתובתה מבלי שהיא מציגה את שטר הכתובה אלא בעדים בלבד, מכוח תנאי בית דין. הגמרא מנסה לדייק מכאן דין הנוגע לדרכי גביית חוב:

"וליחוש דילמא מפקא עדים בהאי די דינא וגביא, והדר מפקא לה לכתובה בהאי ב"ד וגביא בה? אמר רבי אבהו: זאת אומרת כותבין שובר" (טז:).

הגמרא מעלה את החשש, שאם נאפשר לאישה לגבות את כתובתה מבלי להחזיר את שטר הכתובה - היא תוכל להשתמש בשטר זה בעתיד לצורך גבייה חוזרת שלא כדין. רבי אבהו מוכיח מכאן, שאנו מאפשרים לאישה לגבות את כתובתה אף ללא החזרת שטר הכתובה, וזאת בתנאי שתמנע אפשרות של גבייה חוזרת בדרך אחרת - על ידי כתיבת שובר. השובר, "קבלה" בלשוננו, יוכל לשמש לבעל כראיה שכבר פרע את הכתובה, אפילו אם תוציא האישה את שטר הכתובה.

בהמשך הגמרא מעלֶה רב פפא גישה שונה. לדעתו, רק במקום שבו אין נוהגים לכתוב כתובה אנו מאפשרים גבייה על ידי כתיבת שובר, שכן אין כל דרך אחרת - שטר הכתובה עצמו איננו קיים, ולא ניתן להחזירו. אך במקום שבו נוהגים לכתוב כתובה, אנו דורשים מהאישה להחזיר את שטר הכתובה, ולא כותבים שובר. ואם שטר הכתובה אבד ואיננו בידה - לא תוכל האישה לגבות את כתובתה כלל.

מחלוקת זו יסודה במחלוקת תנאים במסכת בבא בתרא:

"מי שפרע מקצת חובו, רבי יהודה אומר: יחליף. רבי יוסי אומר: יכתוב שובר" (בבא בתרא קע:).

המקרה שבו עוסקים התנאים הוא מקרה של פרעון חלקי של החוב. רבי יהודה סובר שיש לקרוע את השטר הקודם ולכתוב שטר חדש על הסכום החלקי. ואילו רבי יוסי מאפשר לבעל החוב להחזיק בידו את השטר על מלוא הסכום, ובלבד שיכתוב ללווה שובר על כך שחלק מהסכום התקבל. ואמנם, ניתן היה להבין שמחלוקתם היא דווקא במקרה של פרעון חלקי. אך מסקנת הגמרא שם (קעא:) היא שהמחלוקת היא גם לגבי פרעון מלא של החוב, בדומה למחלוקת האמוראים בסוגייתנו.

על פניו נראה שהדעה שכותבים שובר היא המובנת יותר. שהרי מוסכם על כולם שהחוב קיים ומוטל על הלווה לפורעו, והמלווה נותן בידו את השובר, האמור למנוע תביעות עתידיות. כיצד אם כן יכול הלווה לעכב את הפירעון עד שלא יקבל לידיו את השטר? מסתבר שאכן זהו ההסבר לדעה שכותבים שובר. למאן-דאמר אין כותבים שובר יש להסביר, שחכמים תיקנו לטובת הלווה שהוא יוכל לעכב את הפרעון כל עוד לא הגיע השטר לידיו. תקנה זו נועדה למנוע מהלווה את הצורך לשמור על השובר שלא יֹאבד או יֵאכל על ידי עכברים (כמבואר בגמרא בבבא בתרא).

ה'נתיבות' הסביר את המחלוקת באופן שונה:

"...אבל בשטר, כל זמן שהוא בעין תחת ידו - אין הלוה חייב לשלם כלל, דלא נתן לו השטר שיהיה חוב על המלוה בהחזרת השטר, רק שלא התחייב עצמו לשלם רק בהחזרת השטר" (נתיבות המשפט סי' נ"ד ס"ק א).

לדעת ה'נתיבות', הדין הבסיסי הוא שהלווה כלל איננו מחויב לפרוע את חובו כל עוד אין הוא מקבל לידיו את השטר. זהו אם כן ההסבר לדעה שאין כותבין שובר. ובמסגרת שיטת ה'נתיבות', דווקא הדעה שכותבים שובר היא המבוססת על תקנת חכמים:

"ולמאן דאמר כותבין שובר, אינו רק משום תקנה" (שם).

ניתן להציע הסבר שלישי למחלוקת, המשלב בין שתי השיטות שראינו. ייתכן שחידושו של ה'נתיבות' הוא העומד בבסיס המחלוקת: הדעה שאין כותבין שובר סברה כדעת ה'נתיבות', שבאופן עקרוני החיוב איננו קיים עד שלא יחזיר את השטר. לעומתה, הדעה שכותבים שובר לא קיבלה את חידושו של ה'נתיבות', אלא החיוב קיים אף ללא החזרת השטר, ובלבד שייכתב שובר אשר ימנע גבייה חוזרת שלא כדין.

לפי דרך זו, המחלוקת היא בשאלה הלכתית עקרונית: האם יש חיוב לפרוע חוב ללא החזרת השטר. אך במסגרת שני ההסברים הראשונים נקודת המחלוקת איננה עקרונית, אלא היא נוגעת לתקנת חכמים - האם קיימת תקנה, או שחכמים העמידו את הדין על עיקרו. הדרך להכריע בשאלה מעין זו, האם לתקן או לא לתקן תקנה לטובת אחד מהצדדים, היא על פי שיקול דעת ובחינת הנתונים העומדים לרשות כל אחד מהצדדים. וכך אמנם משתמע מהסבר הגמרא לדעה שכותבים שובר:

"ומסתברא דכותבין שובר... עבד לֹוֶה לאיש מַלְוֶה" (בבא בתרא קעא:).

כלומר, הלווה נמצא במעמד נחות בדיון זה, כיוון שהמלווה עשה עמו חסד והוא משועבד לו. מטעם זה אנו מכריעים לרעת הלווה, ומטילים עליו לשמור את שוברו מפני העכברים.

שיקול זה הוא נקודתי להלוואות. הרשב"א בסוגייתנו מציע שיקול עקרוני יותר, התקף גם ביחס לשאר חובות שאינם הלוואה (כגון חיוב הכתובה הנדון בסוגייתנו):

"ועיקר טעמא... דחשש אבידת שובר אינו בריא... אבל אי לא כתבינן נמצא זה מפסיד מעכשיו בבירור" (ד"ה ופרקינן).

הרשב"א מצביע על כך שיש חוסר איזון בולט בין הצדדים בדין: אמנם, אם נכתוב שובר הדבר יהיה לרעתו של החייב, אשר חושש שמא יאבד השובר. אך מנגד, אם נקבע שאין כותבים שובר, הדבר יגרום להפסד ברור לבעל החוב - חובו מופקע ממנו לחלוטין! חוסר איזון זה הוא הטעם, לדעת הרשב"א, להכרעה שכותבים שובר.

דברי הרשב"א מסתברים ביותר, ויש להבין מדוע הגמרא לא בֵארה כך את המחלוקת. ניתן להציע את ההסבר הבא: בהסתכלות נקודתית על מקרה מסוים שבו המלווה איבד את שטרו, ודאי שההכרעה שאין כותבין שובר תגרום לו להפסד משמעותי. אך חכמים בחנו את שאלת השובר לא בהסתכלות נקודתית, אלא בראייה רחבה יותר של כלל המקרים האפשריים. מתוך כך, התמונה נראית מאוזנת יותר: אם נכריע שכותבים שובר, הדבר יחייב את כל הלוֹוים לשמור את שובריהם. ומאידך, אם נכריע שאין כותבים שובר - הדבר יחייב את כל המלווים לשמור את שטרותיהם. הסתכלות זו היא שהובילה את הגמרא לדבריה, שהדרך להכריע כאן היא על פי נימוק צדדי יותר - "עבד לוה לאיש מלוה".