|
שנינו במשנה במסכת מכות[1]:
"מן העץ המתבקע - רבי אומר גולה וחכמים אומרים אינו גולה" (ז:).
הגמרא מבארת שיסוד מחלוקתם של רבי וחכמים הוא בשאלה האם פוסקים לפי המקרא או לפי המסורת. לדעת רבי הולכים אחר המסורת, ואילו רבנן סוברים שהולכים אחר המקרא.
הפסוק שדרשתו שנויה במחלוקת הוא: "ונשל הברזל מן העץ" (דברים י"ט, ה). הפסוק מדבר על אדם הכורת עץ בגרזן, וכתוצאה מכך נהרג אדם אחר. השאלה היא כיצד נהרג - האם כוונת הפסוק שברזלו של הגרזן נשמט מהקת והרגו, או שמא שביב עץ ניתז כתוצאה ממהלומות הגרזן ("יצא קיסם וניתז למרחוק והרג" - רש"י). רבי,[2] הסובר שיש אם למסורת, קורא את המילה "ונשל" עם יו"ד לאחר הנו"ן ('ונִישל'), ומכאן משמע שהברזל השיל חלק מהעץ והעץ הרג מישהו. חכמים, שהולכים אחר המקרא, למדו את המילה "ונשל" כפי שהיא כתובה ('ונָשל'), ומכאן משמע שהברזל עצמו נשל מהעץ שמחזיק אותו, ולכן הוא אינו גולה.[3]
לפני שנבחן כמה מקרים נוספים, עלינו לשאול מדוע דוקא הכתיב של המילה מוגדר כ"מסורת", הרי גם הדרך בה המילה נקראת (הקרי) היא מסורת מדור לדור?
ה"יד רמה" בסנהדרין (ג: ד"ה "ואסיקנא" בסופו) ביאר שדוקא הכתב נקרא "מסורת" משום שהוא נמסר רק למיעוט אנשים (רק לסופרים נמסר מתי הכתיב מלא ומתי הוא חסר), ולעומת זאת המקרא שגור בפי כל האנשים, ולכן לא שייך לקרוא לו מסורת. הרז"ה לעומתו (ספר הצבא, מידה שמינית) מבאר שהכתיב נקרא "מסורת" משום שהוא מסייע לנו להשלים, כביכול, את החסר בכתוב, וללא מסורת זו לא נוכל לדעת את פשרו "האמיתי" של הכתוב[4]. המקרא, מאידך, לא מסייע לנו להבין את הכתוב, שכן המילה פשוט נקראת כפי שהיא כתובה בפנים.
בגמרא מצאנו מספר מקרים נוספים בהם ישנה מחלוקת האם פוסקים לפי המסורת או לפי המקרא. בחלק מהמקרים, כגון רוצח בשגגה, ישנה מחלוקת; ואילו בחלק אחר של המקרים פוסקים הן לפי המקרא והן לפי המסורת. נביא לכך כמה דוגמאות:
1. בתחילת מסכת סנהדרין (ג:) מובאת מחלוקת כמה דיינים צריך כדי לדון דיני ממונות: חכמים אומרים בשלשה, ורבי אומר בחמישה. שניהם מקרא אחד דרשו: "אם לא ימצא הגנב ונקרב בעל הבית אל הא-להים... אשר ירשיען א-להים ישלם שנים לרעהו" (שמות כ"ב, ז-ח). רבי סובר ש'ירשיען' זה לשון רבים, וממילא כוונת התורה לשני שופטים. מלבד זאת, היות ומילה זו מופיעה בפסוקים פעמיים הרי יש לנו ארבעה שופטים, ואין בי"ד שקול - הרי כאן חמישה. לדעת חכמים 'ירשיען' זה לשון יחיד, ובגלל ההופעה הכפולה של המילה יש לנו שני שופטים, ואין בי"ד שקול - הרי כאן שלשה. חכמים הולכים בתר המסורת, ולכן קוראים "ירשיען" בלי וא"ו, וזה לשון יחיד, ואילו רבי סובר שהולכים אחר המקרא, ולכן קוראים "ירשיעון" עם וא"ו, וזו כבר לשון רבים.
2. הגמרא בסנהדרין (ז.) דנה בפירוש הפסוק: "לא תבשל גדי בחלב אמו"; האם "בחלב" משמעותו חָלָב או חֵלֵב. רב אחא בר יעקב אומר שאין בהכרח איסור לבשל בשר וחָלָב ביחד, שכן אם הולכים אחר המסורת הרי שיתכן והאיסור בתורה הוא לא לבשל בשר עם חֵלֵב. במקרה הזה, בשורה התחתונה, אין חולק שהאיסור הוא לגבי חָלָב ולא לגבי חֵלֵב, ולכן צריך להגיד שכאן בודאי פוסקים לפי המקרא ולא לפי המסורת.
3. המשנה הראשונה בחגיגה, העוסקת בחובת ראיה, כותבת: "הכל חייבין בראיה". הגמרא (שם ד:) לומדת בפשטות שגם מי שהוא סומא רק בעין אחת חייב בראייה, ואילו רבי יוחנן בן דהבאי אומר בשם רבי יהודה שהסומא באחת מעיניו פטור מראייה. לדעתו היות וכתוב בפסוק "יֵרָאֶה", הרי שדורשים: "מה בא ליראות בשתי עיניו כך גם לֵראות בשתי עיניו". מכאן שרבי יוחנן דורש את המסורת ולא את המקרא.
דוגמאות אלו מעלות שאלה פשוטה ומתבקשת: איך פוסקים? האם ישנה אם למקרא או אם למסורת?
הגמרא מביאה מימרה בשם רבי יוחנן:
"רבי ורבי יהודה בן רועץ ובית שמאי ורבי שמעון ורבי עקיבא כולהו סבירא להו יש אם למקרא" (ח.).
לעומתם, ר"א, רבי ישמעאל, רבי יהודה ובית הלל סוברים שדורשים את המסורת. אמנם, הקביעה הזו אינה פשוטה כל-כך, שכן בכמה מקרים אנו מוצאים את התנאים הנ"ל פוסקים אחרת ממה שהוזכר כאן. ראשית כל, מחלוקת רבי וחכמים בה פתחנו יוצאת מן הכלל, שהרי למדנו לעיל שרבי סובר שיש אם למסורת, ואילו כאן נאמר שהוא סובר שיש אם למקרא. כמו כן בגמרא בקידושין (יח:) ר"ש דורש גם את המסורת וגם את המקרא, וכאן כתוב שהוא דורש רק את המקרא[5].
ננסה ליישב את הסתירות, ומתוך כך לעמוד על אופיה של פסיקת ההלכה בנושא.
ביאור שיטת רבי: על הסתירה בשיטת רבי, שואלת הגמרא עצמה, ונבאר את תשובת הגמרא. כך היא לשון הבריתא המובאת בגמרא שם:
"אמר להם רבי לחכמים: וכי נאמר 'ונשל הברזל מעצו', והלא לא נאמר אלא 'מן העץ'. ועוד, נאמר 'עץ' למטה ונאמר 'עץ' למעלה, מה עץ האמור למעלה מן העץ המתבקע אף עץ האמור למטה מן העץ המתבקע".
רבי מברר את 'זהות' העץ בפסוק על בסיס גזירה שוה. כתוב בתחילת הפסוק: "ונדחה ידו בגרזן לדחות העץ" (דברים י"ט, ה), ובהמשך הפסוק: "ונשל הברזל מן העץ"; מה עץ האמור למעלה הוא העץ המתבקע (=הנכרת) אף העץ האמור למטה הוא העץ המתבקע. לאור ברייתא זו מיישבת הגמרא את הסתירה: "היינו דקאמר להו 'ועוד' ". ומסביר שם תוס' (ד"ה היינו): "אע"ג דס"ל שאם למקרא, מ"מ הכא איכא למשמע מגזירה שוה". כלומר, רבי בכלל לא לומד פה מן המסורת, אלא מגזירה שוה. במילים אחרות, נקודתית בענין רוצח בשגגה, דעתו כדעת הסוברים שיש אם למסורת, אך לא מטעמייהו.
ביאור שיטת ר"ש: אפשר ליישב את הסתירה אם נאמר שר"ש סובר שיש אם למקרא רק כאשר המסורת והמקרא מכחישים אחד את השני, אבל בדרך כלל, אם הם לא סותרים - דורשים את שניהם. נוכיח את הדבר. הגמרא בקידושין (שם) מביאה את מחלוקת התנאים כיצד לדרוש את הפסוק: "לא ימשל למכרה בבגדו בה" (שמות כ"א, ח); האם הכוונה "כיון שפירשׂ טליתו עליה" (מקרא), או שכוונת הפסוק "כיון שבגד בה" (מסורת). היות ואין שום סתירה בין שתי הדרשות, דורש ר"ש את שתיהן. לעומת זאת, בגמרא בסוכה (ו:) הדרשות העוסקות במספר הדפנות הדרושות בסוכה סותרות אחת את השניה להלכה, שכן לפי כל דעה מספר הדפנות הדרושות שונה. במקרה כזה דורש ר"ש רק את המקרא ולא את המסורת, כפי שכתבה הגמרא במכות.
בהסבר הדבר צריך לומר שכאשר המסורת והמקרא מכחישים זה את זה (כמו בדוגמא שהבאנו לעיל), ודאי שההכרעה ההלכתית צריכה לנטות לכוון מסוים. אמנם, במצב שאין הם מכחישים זה את זה, ניתן לומר שהם מסבירים זה את זה (המסורת מפרשת את המקרא), וישנם שני פנים לאותו פסוק. במצב כזה אפשר לפסוק להלכה את שתי הדרשות.
להלכה, נראה מדברי הרמב"ם שדורשים את המסורת ולא את המקרא,[6] וכך נראה גם מדברי הרדב"ז (מעה"ק פ"ב ה"ב) והראב"ן (סנהדרין ד. ד"ה רבי). ה"מחזה אברהם" (סי' מ' אות י"א על הרמב"ם) וה"פלתי" (יו"ד סי' פ"ז ס"ק ב) סוברים לעומתם שיש אם למקרא[7]. לעומת זאת, תוס' בזבחים (מ. ד"ה לא) ורש"י בקידושין (ס"ב. ד"ה הנקי, ובעוד מקומות) כתבו שאפשר לדרוש גם את המסורת וגם את המקרא. יש מן מהראשונים (חי' הר"ן בסנהדרין ד: ד"ה יראה) שכתבו שאף פעם לא דורשים גם את המקרא וגם את המסורת אלא רק אחד מהם, והתנאים נחלקו בשאלה מהו העיקר - המסורת או המקרא.
היראים (סימן קט"ז) כותב שבעצם כל המחלוקת היא בדקדוק לשון הקודש; ישנם כתובים ההולכים בפירושם אחר המקרא וישנם כאלו שהולכים בפירושם אחר המסורת. היראים מסביר את המחלוקת היסודית. מי שסובר שיש אם למסורת אף סובר שצריך לתת טעם למקרא, אך ברור שאם נדרוש רק את המקרא לא יהיה לנו הסבר לכתיב (=המסורת). לכן, צריך ללכת בתר המסורת ולא בתר המקרא. לעומת זאת, מי שסובר שדורשים את המקרא סובר שאי אפשר ליישב את המקרא אם נדרוש את המסורת, ולכן צריך לדרוש את המקרא דוקא. ברם, אם אי אפשר ליישב את המסורת לפי המקרא, ואף לא את המקרא לפי המסורת, כלומר, כשהם סותרים, דורשים אף את המקרא ואף את המסורת.[8]
ראינו, אם כן, שאין הכרעה הלכתית ברורה בנושא. נראה, לעניות דעתי, שכל עוד הדרשות לא מכחישות אחת את השניה צריך לדרוש את שתיהן, אבל במקרה שהן כן מכחישות - צריך ללכת אחר המקרא, כי כך הדברים כתובים אצלנו בספר התורה, ובפועל זה מה שקיבלנו במתן תורה. מצד שני, אם דורשים את המקרא והדרשה לא מסתדרת עם פשט הכתובים בפנים ומשנה לגמרי את משמעותם - נלך אחר המסורת.
ידועה מימרתו של רבי חנניא: "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם". ויש לשאול: כיצד? הרי עיקר עיסוקם הוא במחלוקת ובהתנצחות? לכן נראה שדוקא מתוך המחלוקת מתרבה השלום. אפשר לומר שמחלוקת זו האם דורשים אם למקרא או למסורת היא עוד אחת מן המחלוקת שניתנו לנו בכדי להרבות שלום בעולם, ומשום כך, נמסרה לנו התורה בלי ניקוד. ובעזרת ה' מתוך המחלוקות הבאות לשם שמיים וסופן להתקיים, יתרבה ויתגדל השלום ביננו לבין עצמנו, ובעולם כולו.
[* ] המאמר מוקדש לע"נ אבי מורי הרב חיים יעקב בן הרב גרשון. נלב"ע בי"ג בניסן ה' תשנ"ט.
[1 ] הפניה סתמית לגמרא במאמר זה מתייחסת למסכת מכות ( ז: - ח.).
[2] רש"י על המשנה (בביאור שיטת רבי הסובר שיש אם למסורת) כותב שחייב להיות כתוב "ונישל" משום שאם זה באמת אמור להיות "ונָשל", אז היה צריך להיות כתוב "ונאשל" (או "ונהשל"). הרמב"ן והריטב"א על אתר מעירים על פירושו של רש"י שמבחינה דקדוקית הוא אינו נכון משום שבכל המקרא אנו לא מוצאים אל"ף (או ה"א) כאם קריאה. כך, למשל: "ונשל גוים רבים מפניך" (דברים ז', א). יתר על כן, ישנם מקרים בהם קוראים מילה בעלת מבנה דומה דוקא בחיריק, כדעת חכמים, למשל: "ונִפץ את עולליך" (תהילים קל"ז, ט), "ונִקף סבכי היער" (ישעיה י, ל"ד).
[3] הירושלמי (פ"ב ה"ב) מסביר את מחלוקת רבי וחכמים באופן שונה לגמרי. לפי הירושלמי, דעתו של רבי מיוסדת על גזירה שווה: נאמר כאן נשילה וכתוב במקום אחר "כי ישל זיתך" - כמו ששם זה מלשון נשירה כך גם כאן זה מלשון נשירה. טעמם של חכמים הוא שכתוב כאן נשילה וכתוב במקום אחר "ונשל ה' אלוקיך את הגוים האלה מפניך" כמו ששם זה בבחינת מכה כך גם פה זה בבחינת מכה.
[4] לדוגמא: המסורת מבארת לנו כי הביטוי "ואני תפילה" (תהילים ק"ט, ד) כוונתו בעצם 'ואני מדבר בתפילה'.
[5] ישנן מספר דוגמאות נוספות מלבד אלו שהזכרנו. רבי, ר"ע ור"ש במס' כריתות (יז:) דורשים את המסורת. במסכת פסחים (לו:), ר"ע דורש גם את המקרא וגם את המסורת.
[6] הרמב"ם פוסק בהלכות סוכה שמספיק שלש דפנות לסוכה (הל' סוכה פ"ד ה"ב). כמו כן, הוא פוסק שדנים דיני ממונות בשלושה - ולא בחמישה (הל' סנהדרין פ"ה ה"ח). וכן במקומות נוספים ברמב"ם הוא פוסק כדעה שיש אם למסורת
[7] זו גם דעת הט"ז. השו"ע (יו"ד רע"ד, ז) פוסק ש"ספר המנוקד, פסול", והט"ז על אתר (ס"ק ו') כותב שסיבת הדבר היא משום שיש אם למסורת, ואם הספר מנוקד,למעשה, יש פה רק מקרא.
[8] לדוגמא נבחן את המחלוקת סביב דרשת המילה "סכת" (עיין דברים ט"ז, יג). מי שסובר שיש אם למסורת דורש את חסרון הוא"ו ולומד מכך לדופן יחידה בסוכה. אמנם את המקרא אפשר ליישב אם נסביר שכוונת המקרא לדבר על על הסוכות שנעשות בכל שנה ושנה, ולכן המקרא אחז בלשון רבים. מאידך, מי שסובר שיש אם למקרא סובר שאין דרך המקרא לכתוב 'סוכות' בלשון רבים, ואם כן, א"א ליישב את המקרא ע"פ המסורת, ולכן צריך לדרוש את המקרא.
|
|
