שבת הגדול פרשת מצורע י' בניסן ה'תשס"ג, גליון מספר ‎908

בטח לרובנו לא יצא אף פעם לחשוב על זה, אבל לו היינו הולכים ברחוב ומולנו היה מתקרב בן אדם לבוש לבן, מגולח למשעי: ראש, זקן, גבות, רגלים, ואחריו משתרכים שלושה כבשים, מה היינו אומרים לעצמנו? אם היינו חיים בתקופת המקדש, היינו מתלחששים בינינו לבין עצמנו: "הבן של יענקבוביץ', מצורע?!". היום, במקרה הטוב, היינו מברכים "משנה הבריות".

"בהגיעי לשם [לבית החולים המצורעים בירושלים] מצאתי שנים-עשר חולים יהודיים המוקפים שלוש מאות חולים ערביים ואחיות נוצריות מטפלות בכולם. משראוני פרצו בבכי ואמרו כי זה שנים שלא זכו לביקורו של אדם מן החוץ... וככה עשיתי לי מנהג ללכת אצלם בכל ערב-שבת" (איש צדיק היה, עמ' ‎88).

נכון, ה"צרעת" שבמקרא אינה מחלת הצרעת עליה מדובר בסיפור, אבל הריחוק, הנידוי ואולי אף ההשפלה היו מנת חלקם של המצורעים בפרשתנו, לא פחות מאלו שבסיפורו של הצדיק הירושלמי. אלא שפרשתנו (לפחות בתחילתה) עוסקת ב"חלק הטוב" של הסיפור, טהרתו של המצורע. כיצד יוצאים מבית המצורעים וחוזרים אל החברה האנושית? או ברמה קיומית יותר עבורנו, כיצד מתנתק אדם מחיי החטא, מצמצם את המרחק בינו ובין קב"ה וקונה מחדש את עולמו?

שלא על דרך הפשט כלל, הייתי רוצה להציע פירוש סמלי בלבד לתהליך הטהרה של המצורע. "שתי צפורים חיות" (יד, ד); מזכיר קצת את שני השעירים, הצריכים להיות שווים במראם. אלא שהחברות היפה הזו לא אורכת לנצח: הכהן שוחט את אחת הציפורים, טובל בדמה את הציפור החיה השניה, את שני התולעת והאזוב, ולבסוף משלח את הציפור החיה על פני השדה. שלב זה הוא תחילת ההתנתקות מהחטא. הציפור החיה, דמה של אחותה השחוטה נוטף ממנה, אך היא עפה חופשיה על פני השדה. דם הוקז פה, אך דוקא שחיטתו של חלק אחד משחרר לחופשי את החלק השני. "בדמיך חיי". "ואחר יבוא אל המחנה, וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים".

אלא שאין אדם עוזב את החטא בקלות שכזו, ושב אל אהלו. החזרה לחיים נורמלים מצריכה התנקות והתנתקות מחיי החטא. לכן, בשלב הבא, מצֻווה המצורע לגלח את כל שערו, לכבס בגדיו, ולטבול בשנית. הוא חוזר למקדש ומקריב אשם, חטאת ועולה.

"ונתן הכהן על תנוך אזן המטהר הימנית, ועל בהן ידו הימנית ועל בהן רגלו הימנית" (שם, יד). היכן נתקלנו עוד בטקס כזה? בפרשת צו, בטקס חנוכת המשכן, בכניסתם של אהרן ובניו לעבודה: "ויקח משה מדמו ויתן על על תנוך אזן אהרן הימנית, ועל בהן ידו הימנית ועל בהן רגלו הימנית" (ח, כג).

מה ניתן ללמוד מהקבלה זו? האדם המתנתק מהחטא, כמו המצורע, אינו מחליף זהות, ואינו משנה את מראהו. הוא חוזר למצב הראשוני ביותר האפשרי, או במילה אחת: מתחדש. הוא יוצא מהמקוה ערום ומגולח כיום הוולדו כפשוטו. התגלחת, הטבילה והקרבנות הם הפתח לדרכו החדשה. מעכשיו תנחה האמת את דרכו, הוא יעשה את החלטותיו באומץ ומתוך שיקול דעת, יחשוב על הדברים שהוא אומר או עושה. כמו אהרן ובניו, כך גם החוטא השב בתשובה, נחנך ואז זוכה להכנס אל הקודש, עולה ועולה עד שמתקיים בו מקרא שכתוב: "ושכנתי בתוכם" (שמות כה, ח)

בגליון השבוע:

חדשות

כבוד מלך וכבוד כלה / יונתן צווכר

אם למסורת ואם למקרא / דני אפל

קיום שטרות / רונן כץ

אפעס א וורט - שבת הגדול כהכנה לפסח

כנגד ארבעה בנים / לאה גולדברג