קיום שטרות / רונן כץ

המשנה (כ:) עוסקת בדין קיום שטרות. על פי המשנה, יש צורך בעדים שיעידו שהם מכירים את חתימות העדים שבשטר, כדי לוודא שהחתימות אינן מזויפות.

על פי פשט הגמרא בגיטין, מדאורייתא שטר הוא כשר אף אם איננו מקוים. רק מדרבנן קיים החשש לזיוף החתימות, ובעקבותיו קבעו חכמים שיש לקיים את השטר על ידי אימות החתימות:

"בדין הוא דבקיום שטרות נמי לא ליבעי (עדים על אמיתות החתימות), כדריש-לקיש, דאמר ריש לקיש: עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין. ורבנן הוא דאצרוך" (גיטין ג.)[‎1].

ניתן להציע שני כיוונים להבנת המצב שנוצר לאחר שחידשנו מדרבנן את הצורך בקיום שטרות:

א. ברובד דרבנן, לשטר שאיננו מקוים אין כל משמעות, ואין לו דין של שטר. קיום השטר הוא שחותם את הגדת השטר והופך אותו לשטר כשר. הבנה זו עולה מדברי העיטור בתחילת דבריו בדין קיום (נג.).

ב. גם מדרבנן, שטר שאיננו מקוים הוא שטר כשר. חכמים רק קבעו שבגין החשש לזיוף, יש באפשרות הנתבע לעכב את הגבייה על ידי השטר עד שלא יקוים. תפקיד הקיום אם כן הוא הסרת חשש בלבד, ואין הוא משנה דבר במעמדו הבסיסי של השטר.

נפקא מינה לחקירה זו ניתן למצוא בדברי הגמרא לעיל. האמוראים נחלקו לגבי מקרה שבו התובע מוציא שטר הלוואה שאיננו מקוים. הנתבע מודה ששטר זה איננו מזויף, אך לטענתו הוא כבר פרע את החוב, ואין אפשרות לגבות ממנו חוב זה. רב הונא סובר שהתובע יכול כבר כעת לגבות את חובו באמצעות השטר, ואין צורך לקיימו:

"אמר רב הונא: מודה בשטר שכתבו - אין צריך לקיימו" (כתובות יט.).

רב נחמן שם חולק על רב הונא, וסובר שלא ניתן לגבות על ידי שטר זה עד שלא יקוים.

ייתכן שמחלוקת זו תלויה בהבנות השונות לגבי דין קיום. כדי ללכת בכיוון זה יש להניח, שהודאת הנתבע במקרה זה איננה יכולה להיחשב כקיום לשטר. טעם הדבר הוא, שאמנם הנתבע מודה שהחתימות אינן מזויפות, אך לא די בכך לקיום השטר. כדי לקיימו אנו דורשים יותר מכך - יש צורך באמירה הקובעת שהשטר הוא כשר ובר תוקף. דבריו של הנתבע אינם מכשירים את השטר, שהרי הוא טוען שהחוב כבר נפרע, ותוקפו של השטר פקע.

על פי הנחה זו, האמוראים מסכימים שהשטר עליו מדובר איננו מקוים. מכאן נוכל להסביר, שרב נחמן סובר כהבנה הראשונה הנ"ל, ששטר שאיננו מקוים הוא חסר כל ערך, ואין לו דיני שטר. לכן, על אף שהנתבע מודה בשטר, הוא נאמן לטעון פרעתי, ואין אפשרות לגבות על ידי שטר זה ללא קיום.

רב הונא הבין כנראה כהבנה השנייה, שהשטר הוא כשר אף ללא קיום. קיום שטרות נצרך רק כדי להסיר חשש לזיוף, אך כאשר הנתבע עצמו איננו חושש לכך ומודה שהשטר איננו מזויף - לא נותר כל חשש, וניתן לגבות ממנו כבכל שטר רגיל, אף על פי שאיננו מקוים. תקנת חכמים המצריכה קיום תתממש רק במקום בו הנתבע עצמו טוען שהשטר מזויף. וכך מבאר זאת הרשב"ם:

"...שלא נחשדו ישראל לעשות שטרות מזוייפים, אלא שהחמירו חכמים להצטרך קיום היכא דמערערי עליה, הלכך כי אמר 'כתבתיו' - נהמניה למי שהשטר בידו" (בבא-בתרא קע. ד"ה אין צריך לקיימו).

נפקא מינה נוספת מתעוררת בסוגייתנו. רב יהודה מביא בשם שמואל דין מחודש בקיום שטרות:

"אמר רב יהודה אמר שמואל: עד ודיין מצטרפים" (כא.)[‎2].

המדובר בשטר שבו חתומים שני עדים, וכמו כן חתומים עליו שלושה דיינים, המעידים ששטר זה קוים בפניהם. שמואל מחדש שדי בקיום חתימת אחד מהעדים בצירוף לחתימת אחד מהדיינים, כדי להכשיר את השטר.

דבריו של שמואל קשים מסברה. לכאורה העד והדיין מעידים על דברים שונים: העד מעיד על תוכן השטר, ואילו הדיין מעיד על קיום השטר שנעשה בפניו. כיצד ניתן לצרף שתי עדויות שונות אלה לעדות אחת? כך אמנם מקשה רבא:

"אמר רבא:... מאי דקא מסהיד סהדא לא קא מסהיד דיינא, ומאי דקא מסהיד דיינא לא קא מסהיד סהדא".

כיצד יתמודד שמואל עם טענתו של רבא? מדברי הריטב"א על אתר עולה אפשרות אחת לפתרון הבעיה:

"...וכיון דכן, ונתקיים כתב העד וכתב הדיין - בהכי סגי, דקיום שטרות דרבנן" (כא. ד"ה אמר רמי בר חמא).

מסתבר להבין, שהריטב"א מקשר את שיטת שמואל להבנה השנייה שהצענו בדין קיום שטרות. כיוון שהשטר הוא כשר מעיקר הדין, והקיום בא רק כדי להסיר חשש לזיוף - די בעד אחד ודיין אחד להסיר חשש זה, אף אם מבחינה הלכתית צרופה אין אפשרות לצרף את עדותם לעדות אחת. 

את דעת רבא החולק ניתן להסביר בשני אופנים. ייתכן שהוא סובר כהבנה הראשונה, ששטר ללא קיום כלל איננו שטר, ולכן לא ניתן לקיימו בעדות שאיננה עומדת בגדרים הלכתיים ברורים. לחילופין, ייתכן שהוא מסכים שהקיום נועד רק להסיר חשש לזיוף, אך לדעתו הצירוף של העד והדיין איננו מספיק אפילו למטרה של הסרת חשש זה, ויש צורך בעדות ברורה יותר כדי לקיים את השטר.

[‎1] ^{אמנם, עיין תוספות כתובות כח. ד"ה קיום שטרות דרבנן, הסוברים שהצורך בקיום שטרות הוא מדאורייתא. ואכן הם מתקשים בדברי הגמרא בגיטין לאור שיטתם.}

[‎2] ^{בסוגייה זו קיימים פירושים רבים בראשונים. דברינו כאן מבוססים על פירושיהם של הרשב"א והריטב"א בסוגייה, אף שגם דבריהם אינם פשוטים לגמרי.}