|
|
||
כבוד מלך וכבוד כלה / יונתן צווכר[1]"ת"ר: מעבירין את המת מלפני כלה, וזה וזה מלפני מלך ישראל. אמרו עליו על אגריפס המלך שעבר מלפני כלה, ושבחוהו חכמים. שבחוהו, מכלל דשפיר עבד, והא א"ר אשי: אפילו למ"ד נשיא שמחל על כבודו - כבודו מחול, מלך שמחל על כבודו - אין כבודו מחול, דאמר מר: שום תשים עליך מלך - שתהא אימתו עליך?! פרשת דרכים הואי." (כתובות יז.).
הברייתא קובעת שכבודו של מלך דוחה הן את כבוד המת, והן את כבודה של הכלה. הגמרא נדרשת לשאלה מדוע שבחו חכמים את אגריפס המלך[2], שבחר לעבור מלפני הכלה, וזאת למרות שמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול. הגמרא מבארת שמדובר היה בפרשת דרכים, ולכן העובדה שהמלך איפשר לכלה להקדים אותו אינה מהווה מחילה על כבודו,[3] וכדברי רש"י "פרשת דרכים הוה - ולא ניכר שעבר מלפניה אלא כאילו הוא צריך לפנות לאותה הדרך". "פרשת המלך כיצד? מוצאי יום טוב הראשון של חג בשמיני במוצאי שביעית, עושין לו בימה של עץ בעזרה והוא יושב עליה, שנאמר: 'מקץ שבע שנים במועד וגו', חזן הכנסת נוטל ספר תורה ונותנה לראש הכנסת, וראש הכנסת נותנה לסגן, והסגן נותנה לכהן גדול, וכהן גדול נותנה למלך, והמלך עומד ומקבל וקורא יושב. אגריפס המלך עמד וקבל וקרא עומד, ושבחוהו חכמים." (סוטה מא.). בהמשך נדרשת הגמרא לשאלה מדוע שבחו חכמים את אגריפס, שבחר למחול על כבודו ולעמוד לכבוד התורה, למרות שמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול: "ושבחוהו חכמים שבחוהו מכלל דשפיר עבד, והאמר רב אשי אפי' למ"ד נשיא שמחל על כבודו כבודו מחול, מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול שנא' 'שום תשים עליך מלך' שתהא אימתו עליך? מצוה שאני" (שם מא:). הריטב"א בסוגייתנו (כתובות יז. ד"ה פרשת דרכים הוה) נדרש להשוואת הדברים עם הסוגיא הדנה במעמד הקהל: "ומה שאמרו מצוה שאני, התם הוא לכבוד התורה שאף המלך חייב לעשות לה כבוד מה שאין כן בזו דכבודו עדיף מכבוד כולן".
הריטב"א נדרש לשאלת היחס בין שני התרוצים, זה המופיע בסוגיה שלנו לעומת זה המופיע בסוגיה לגבי פרשת המלך. בעוד שבזו האחרונה הגמרא מאפשרת למלך למחול על כבודו לשם מצוה, לגבי הכנסת כלה מעמידה הגמרא את המקרה בפרשת דרכים, ולכן אין כלל מחילה של המלך על כבודו. "ונראה לתרץ דדוקא הכא שייך למימר מצוה שאני דמוחל על כבודו משום כבוד התורה שהוא כבוד השכינה וכן ההיא דפרק כהן גדול דחולץ או מיבם מוחל על כבודו כדי לקיים מצות מלך עולמים ומראה בעצמו שאימת שכינה עליו. אבל ההיא דכתובות ופ"ק דקידושין שמוחל על כבודו כדי לחלוק כבוד לבשר ודם כגון לכלה ות"ח, בזה גזירת הכתוב הוא שאינו מוחל אפי' במקום מצוה, שהרי מצות כיבוד עצמו שהן צריכין לעשות בו למלך כבוד גדולה ממצות כיבוד שחייב המלך לנהוג בהו, שהרי גם עליהן אמרה תורה שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך ולא אימתך עליו, נמצא דמה שהמלך מכבדו ליכא מצוה" (שם ד"ה מצוה שאני).
אמנם, ראוי להדגיש שדברי התוספות שונים מההסבר שהצענו בדברי הריטב"א, כיון שדברי התוספות מתיחסים לצורה בה הדברים מצטיירים בעיני הצבור ("ומראה בעצמו שאימת שכינה עליו"), בעוד שההסבר השני בדברי הריטב"א מתיחס לעצם זכותו של המלך לכבוד. "המת והכלה שהיו מתקלסין ובאין זה כנגד זה מעבירין את המת מלפני הכלה, מפני שאמרו כבוד החיים קודם לכבוד המתים. המלך והכלה מעבירין את הכלה מלפני בברייתא נדונים שני מקרים: כבוד כלה וכבוד מת, כבוד כלה וכבוד מלך.
במקרה הראשון - כאשר ישנה התנגשות בין כבוד הכלה לכבודו של המת, מעדיפה הברייתא את הכלה, בנימוק 'כבוד החיים קודם לכבוד המתים'. מה עומד ביסוד קביעה זו? נראה שיש להתיחס כאן לדבריו של אגריפס - "אני נוטל כתרי בכל יום, וזאת תיטול כתרה שעה אחת". אנחנו רואים את הכלה כמלכה לשעה אחת, ולכן ההתנגשות היא בין כבודו של מלך בכל יום לבין כבודה של מלכה לשעה אחת. במקרה כזה ישנה עדיין עדיפות למלך הקבוע, אך יש לו אפשרות למחול על כבודו למישהי הנמצאת במעמד כמוהו אך בדרגה נמוכה מעט, הלא היא הכלה - מלכה לשעה אחת.
[1] מאמר זה נכתב במהלך למוד מסכת כתובות בזמן חורף, ואני מבקש להקדיש אותו לחברותות שזכיתי ללמוד עימן, בעיון - יונה צוקר וחיים גרינברגר, ולחברותא הצעיר שלמד איתי בקיאות בזמן אלול - אלעזר זון. ישלם ה' פעלכם, ותהי משכורתכם שלמה מן השמים. |
||