"כי ביתי בית תפִלה יקרא לכל העמים" / הרב ליכטנשטיין שליט"א*

"רני עקרה לא ילדה, פצחי רנה וצהלי לא חלה כי רבים בני שוממה מבני בעולה אמר ה': הרחיבי מקום אהלך ויריעות משכנותיך יטו אל תחשֹׂכי, האריכי מיתריך ויתדותיך חזקי: כי ימין ושמאול תפרֹצי, וזרעך גוים יירש וערים נשמות יושיבו:"             (ישעיהו נ"ד, א-ג)

לא מפורש בפסוקים אלה מי היא העקרה, וכלפי מי הדברים אמורים. ברמה אחת, ייתכן שמדובר כאן על כנסת ישראל, שעליה אומר הנביא "וזרעך גוים יירש". אך סביר להניח שהפרק מתמקד בירושלים, בציון, שבה עסקו גם הפרקים הקודמים לפרק זה: כך בפרק נ"א – "התעוררי התעוררי, קומי ירושלים...", ובפרק נ"ב – "עורי עורי לבשי עֻזך ציון...". יש להניח אם-כן, שהעקרה המתוארת כאן, אף היא ירושלים.

לפי פירוש זה, נבואה זו מהווה בשורה לירושלים, שהיא עתידה להתרחב, הן בשטח והן באוכלוסיה, ומצפה לה תקופה של התפתחות ותנופה של בניה. אנו קוראים את הפסוקים, ורואים לנגד עינינו את המציאות בירושלים בעשורים האחרונים. אם לפני שנות דור ניתן היה ללא מאמץ לחצות את ירושלים בהליכה מקצה אחד לשני, הרי שהיום היא השתנתה ללא הכר, ו'הורחב מקום אהלה'. ירושלים מתרחבת לא רק בכמות, אלא גם במישור האיכותי. ריכוזים רבים בירושלים מקבלים צביון דתי, ורבים בה המוקדים בהם שלומי אמוני ישראל מניפים את דגל התורה. אמנם יש עדין מקום לתיקון רב, אך אין ספק שבהשוואה לדור הקודם, הדברים מרחיבי לב ומרניני לב, ומגמת הדברים בכיוון חיובי.

אולם, במדה מסוימת, דווקא התפתחויות אלה מגלמות בתוכן גם סכנה, ומתוך ההתרחבות יכולה לעלות גם נימה של צמצום וגימוד. אותה התרחבות המתוארת בפסוקים ודאי מלֻווה בטרחה רבה, בעיסוק בבנין ופיתוח, הארכת המיתרים וחיזוק היתדות, הן הפיסיים והן החברתיים. עיסוק זה, עם היותו חיובי בפני עצמו, עלול לגרום לשקיעה באותו עולם של יתדות ומיתרים, של עיסוק לפרטים בצרכים גשמיים. ברור לנו שאין מנוס מכך, ואין לוותר על השאיפה לשלמות בכל תחום בו אנו עוסקים, אך אסור לשכוח את הסכנה המתלווה לעיסוק זה. השקיעה בעולם האוהלים והיריעות, העיסוק בבעיות טופוגרפיות, חברתיות וכלכליות, עלול לשחוק בתודעתנו משהו מאופיה וצביונה הרצוי של ירושלים.

מצד אחד, פיתוחה של העיר בהווה עלול לבא על חשבון עברה של העיר. אלו העוסקים במלאכת הבנין והפיתוח מרבים לדבר על הצורך באיזון בין העבר וההווה, בין השמירה על אתרים היסטוריים ועל נופה המיוחד של העיר באדריכלות ובתכנון, לבין סיפוק צרכי האוכלוסיה בחייה בהווה. מכיוון אחד נשמעות טענות על היותה של העיר עיר חיה ותוססת ולא מוזיאון, ומהעבר האחר טוענים שבלי העבר גם ההווה חסר משמעות. עימות זה הוא אימננטי ובלתי נמנע במציאות מעין זו.

אנו, כשוחרי ירושלים וקדושתה, צריכים להתמודד גם עם סכנה שניה – ההתמקדות בהווה עלולה להביא גם לאיבוד העתיד. העיסוק ביתדות והמיתרים ובפיתוחה של העיר יכול להוביל אותנו לראות את העיר כשאר הערים בעולם, ולהשכיח מאתנו את ייעודה והחזון לעתיד הטמון בה. אנו נדרשים לזהירות רבתי, ותוך כדי העיסוק בפיתוח העיר עלינו לשמור בתודעתנו על ייעודה וייחודה של העיר, שהוא נעוץ לא רק בעברה אלא גם, ואולי בעיקר, בעתידה. ייחוד זה אינו יכול להישאר רק בתחומה של ירושלים של מעלה, ירושלים מטאפיסית-רוחנית, אלא עליו לבא לידי ביטוי גם בירושלים הממשית, ירושלים של מטה עצמה.

בהקשר זה שומה עלינו להתייחס לשני הבטים. שני פנים קיימים בירושלים, ושניהם באים לידי ביטוי בדבריו של דוד המלך בספר תהלים:

"שיר המעלות לדוד, שמחתי באֹמרים לי בית ה' נלך... ששם עלו שבטים שבטי י-ה להֹדות לשם ה': כי שמה ישבו כסאות למשפט כסאות לבית דוד..."   (קכ"ב)

מחד, ירושלים היא עיר שבה נמצא בית ה', ובעצם היא עצמה בית ה'. מאידך, ירושלים היא עיר מלכות, עיר בירה של העם, מקום שבו יושב המלך על כסאו ומקום המשפט. חובתנו היא לדאוג ששני פנים אלה של ירושלים יישמרו, הן המלכות והן הקדושה.

שתי סכנות עומדות בפני מטרה זו. ודאי שאנו מתמלאים גאווה בראותנו את ירושלים שוקקת תורה, וכאשר שכונות דתיות וחרדיות מוקמות בה חדשים לבקרים. אך אם נתמקד בכך, ורק בכך, הרי שפן מרכזי בצביונה של ירושלים יישחק. חלילה לנו שנהפוך את ירושלים, במציאות או בתודעתנו, למעוז בלעדי של החברה הדתית, תוך דחיקתה מהוויתם ומתודעתם של שאר הציבור ושאר חלקי עם ישראל. ה"שבטים", שאותם מתאר דוד עולים לירושלים, כוללים את כל שבטי העם. "אחי ורעי" הם כל חלקי האוכלוסיה. התמקדות בפן הדתי שבירושלים עלול לגרום לצמצום וגימוד של מסריה ותכניה, ודחיקת הפן הלאומי שבה.

גם בהתייחסות לפן הדתי, פן הקדושה שבירושלים, אורבת סכנה לפתחנו. שלמה המלך בתפילתו בחנוכת המקדש, מפרט את האוכלוסיות השונות שבית המקדש נועד לשרתן. בין היתר נאמר שם:

"וגם אל הנכרי אשר לא מעמך ישראל הוא, ובא מארץ רחוקה למען שמך... ובא והתפלל אל הבית הזה".                (מלכים א' ח', מא-מב)

שלמה המלך, במודע ובמוצהר, בונה מקדש שחלק מייעודו הוא אוניברסלי. לא רק ישראל יבואו אליו, אלא גם הנכרי. היבט זה אף מתחדד במדרש:

"אמר ר' יהושע בן לוי: אילו היו אומות העולם יודעים מה היה המקדש יפה להם – קסטריות היו מקיפים אותן כדי לשמרן, שהיה יפה להם יותר משל ישראל. שכן שלמה סידר תפלה 'וגם אל הנכרי אשר לא מעמך ישראל הוא', וכתיב 'ועשית ככל אשר יקרא אליך הנכרי', אבל כשהוא בא אצל ישראל מה כתיב: 'ונתתה לאיש ככל דרכיו אשר תדע את לבבו, כי אתה לבדך ידעת את לבב בני האדם' (דברי-הימים ב' ו', ל), אם היה ראוי לו – היה נותן לו, ואם לא – לא היה נותן לו"       (במדבר רבה א, ג).

הפן האוניברסלי קיים לא רק במקדש וייעודו, אלא גם בירושלים. היא אמורה להוות מבצר ומוקד דתי, אך בקנה מדה בינלאומי. ייעוד זה של ירושלים משתקף גם בחזון אחרית הימים של הנביאים:

"והיה באחרית הימים יהיה הר בית ה' נכון בראש ההרים ונִשא הוא מגבעות ונהרו עליו עמים: והלכו גוים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' ואל בית א-לקי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה באֹרחתיו, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם:"            (מיכה ד', א-ב).

התורה היוצאת מירושלים מתווה דרך וארחות חיים, לא רק לכנסת ישראל ופזוריה, אלא לעמים רבים.

כאן טמונה סכנת הגימוד השניה: הרחבת היריעות, חיזוק היתדות ופיתוח העיר – עבור מי הם נועדו? דומה שאם נשאל את עצמנו שאלה זו, התשובה שעלולה להתקבל היא שירושלים מיועדת לנו בלבד. בירת ישראל היא נחלתנו, והנכרי ישב ברומא או בפאריס. העיסוק והשקיעה בסיפוק צרכינו הפרטיים מהווה סכנה לפגיעה בפן חשוב ובלתי נפרד מקדושתה של ירושלים, אותו פן אוניברסלי של "ונהרו עליו עמים".

ההתייחסות לשני הפנים כאחד, טומנת בחובה סתירה פנימית. זיקתנו לירושלים היא כפולה, זיקה לאומית וזיקה דתית, אך נדמה שחיזוק היסוד הלאומי פוגע בייעוד האוניברסלי, שהוא חלק מהותי מהיסוד הדתי שבעיר. הדרישה שירושלים תהווה מקור תורה וקדושה לעולם כולו, עומדת בסתירה לכאורה לשייכות הבלעדית של בירת ישראל לעם ישראל. ואמנם, שמירה על הראיה הכפולה איננה משימה קלה. אך ישנה דרך להתגבר על השניות. ירושלים היא אכן בית תפילה לכל העמים: "...כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים" (ישעיהו נ"ו, ז) נאמר לא רק כלפי הגר, בן הנכר הנלווה על ה', שהוזכר בפסוקים הקודמים, אלא כלפי כל אומות העולם. אך לצד זה, כפי שעולה מאותה נבואה בישעיהו, ברור לכל מי שבא לאותו מוקד של קדושה, שהאור היוצא משם לעולם הוא אור של א-לקי יעקב. המקדש נועד לעולם כולו, אך הנימה הדתית שבו איננה כלל עולמית אלא של א-לקי ישראל. מסר זה הוטבע על-ידי חז"ל גם בתפילת הימים הנוראים: "...ויאמר כל אשר נשמה באפו: ה' א-לקי ישראל מלך, ומלכותו בכל משלה". האמונה מופצת בעולם כולו, ומתפרצת מירושלים כלפי חוץ, אך מה שיודע כל פעול הוא ש"ה' א-לוקי ישראל מלך". כך בא לידי ביטוי במלא עצמתו השילוב בין שני הפנים, הלאומי והדתי.

לכאורה, דברים אלה אמורים כלפי העתיד. חזונם של הנביאים מכוון לאחרית הימים, וניתן לחשוב שכיום לא מוטל עלינו לפעול ליצירת מציאות זו, אלא דווקא לנעול את השערים, ולשמור על ירושלים שלנו, ושלנו בלבד. אך לא כך פני הדברים. סכנת הצמצום והגימוד בייחודה וייעודה של ירושלים קיימת גם בימינו. אותה משמעות לאומית ודתית הטמונה בירושלים, חייבת לבא לידי ביטוי גם בהווה, ועליה להיות חלק מתודעתנו ומזיקתנו לירושלים גם בתקופה זו. תוך כדי ההתמודדות היום-יומית עם בעיות אורבניות וצרכים גשמיים, חובה עלינו להתייחס אל ירושלים גם מתוך אספקלריה רחבה של חזון לעתיד, ועלינו לצעוד לקראת מציאות שבה צביונה המיוחד של העיר, על כל תכניו, ימצא את ביטויו המלא.