על 'צדיק באמונתו יחיה' / שוקי טיילור

במאמרו בדף קשר 851, הבהיר הרב משה ליכטנשטיין את חשיבות חשבון הנפש לגבי דבריו הנוקבים של הרב טאו בחוברת 'צדיק באמונתו יחיה', וזאת לצד חשיבות 'מתקפת הנגד' שבה יצא הרב אמנון בזק, בה הוא העמיד את הדברים על אמיתותם ודיוקם, וכלשון ר' משה, החזיר את הכבוד לבית המדרש. עם זאת, טיפל ר' משה טיפול נקודתי בטענות שעלו בדיון זה: ביקר את אשר היה צריך לבקר, חיזק את אשר היה צריך לחזק, אולם, לעניות דעתי, לא טיפל מספיק בתופעה שהולידה את הטענות שנגעו בהם מבקרינו. בדברים שאטען להלן, אני מניח הנחה בסיסית, אשר עליה ניתן לחלוק כמובן, והיא שיש יותר מקורטוב של אמת בטענות שעלו כנגד 'דרכינו' בלימוד התנ"ך, וזאת אם נניח בצד את הטענות האישיות החריפות, ואת הסגנון הקיצוני בו נאמרו הדברים בחוברת.

בטוחני שטענותיו של ר' משה יהיו שנויות במחלוקת בעיניי רבים, כשם שדבריו של הרב ברויאר אינם מוסכמים על כולם, וכשם שיש מחלוקות רחבות יותר בינינו לבין ישיבות אחרות, כך בתוך תוכנו, אנו גם חולקים זה על זה. קטונתי מלשפוט מהי הדרך הנכונה – האם שיטת הבחינות היא מוכרחת, כדברי הרב ברויאר, או שמא היא מסוכנת ורעועה, כדברי ר' משה. אינני יודע אם דברי הרב מדן, כשהוא אומר ש 'אם יש שתי דרכים להבין דבר, מוכרח שגם תהיה דרך שלישית' היא הדרך בה אלמד, ואם שיטתו של הרב סמט בחלוקת כל פרק, היא הדרך המעולה להבין את התנ"ך.

אולם אין לי ספק, ששיטת הבחינות היא דרך להבין את התנ"ך, רק כאשר היא נעשית מתוך יראה שלמה ומתוך אהבת התורה, דבר שלצערי איננו ברור מאליו. כבר הגיע היום בו קם תלמיד מתלמידי הרב ברויאר וטען, בהמשך לשיטת הבחינות, שלא זו בלבד שהתנ"ך נכתב בשתי בחינות אלוקיות שונות, אלא ייתכן ששני נביאים שונים כתבו אותן! בטוחני שהרב ברויאר לא היה מעלה מחשבה כזאת ולו לרגע בראשו, אולם שיטתו בהחלט יכולה להוביל לזה, אם היא לא נמסרת עם הוראות שימוש, גבולות וקווי יסוד חותכים וברורים. ברור ששיטת הבחינות, במידה והיא לא נלמדת בביקורת חזקה ועמידה – יכולה להוליד דברים קיצוניים עוד יותר.

הרב מדן בשיעוריו בתנ"ך לעתים מבקר את דמויות המקרא. ברור לי שהוא יודע, מתוך אהבת ויראת התורה שבו, מתי יורשה לאדם לעשות זאת ומתי לא. אולם ייתכן וחלק מתלמידיו לא יודעים זאת; הן משום שביקורת דמויות המקרא זהו דבר עסיסי, והן משום שהקווים והגבולות – אף אם הרב מדן מדגישם, אינם ברורים. זכורני שבשיעור א', בן מחזורי כתב מאמר המבקר בחריפות את חיי הזוגיות של משה רבנו. אינני רוצה לדון בדברים אלו ברמה למדנית, אולם לדעתי כתיבת דברים כאלה על ידי תלמיד בשנה א' שידיעותיו יחסית מועטות, יש בה מידה של חוצפה. אותו חבר אמר לי בפירוש שהוא קיבל 'השראה' לרעיון זה משיעורי התנ"ך ששמע, ואם זכורני נכון – הוא אפילו הוכיח את דבריו על ידי שימוש בשיטת הבחינות.

עיקר הוויכוח שעלה, היה סביב העברת בקורת על אבות האומה. בעוד שהרב אבינר טען שעלינו לראות את אבותינו כמלאכים ואל לנו לשופטם, סובר הרב בזק כי לא רק שעלינו לשופטם כבני אדם, אלא שאי ראיית חטא במעשיהם, עלול לגרום לנזק חינוכי של הלומדים, שכן הם ירגישו שמנסים לרמות אותם. גם על פי גישה זו, עדיין יש לומר בתוקף, שאמנם עלינו להקנות לדמויות התנ"ך תכונות אנושיות, אולם הם רחוקים מאוד מאתנו, וקני המידה בהם אנו שופטים את עצמנו רחוקים מלהיות קני המידה בהם נשפוט אותם. 'דרכנו' בלימוד התנ"ך, לדעתי, אינה חורטת דברים אלו על דיגלה במידה מספקת, וקל מאוד לתלמיד ליפול במלכודת זו.

פעמים רבות אני שומע קול בבית המדרש – ופעמים רבות אותו קול דווקא בוקע מתלמיד מהשיעורים הנמוכים יותר – שזורק אימרה כמו 'רש"י דיבר שטויות', או 'תוספות לא יודעים מה  הם אומרים'. תלמיד מבוגר שמכיר את עבודת הקודש של הרב ברויאר, ידע להתייחס בהתאם לביטויים חריפים הנשמעים מפי הרב מדי פעם בפעם, אולם לא כך לגבי תלמידים שלא מכירים אותו. ייתכן שדבריו של הרב ברויאר יוצרים, אצל אנשים מסוימים, רושם מוטעה ושלילי שעלול להביא לביקורת קיצונית על אבותינו וגדולי האומה.

ולכן לדעתי, יש להסכים עם דבריו של הרב טאו שאמר שביקורת דמויות ואנשי תנ"ך הינה דבר שהוא משאיר לגדולים כגון הרמב"ן ורש"י, אולם, לדעתי, עדיין יש להשאיר זכות זו לרבנים גדולים, אשר יראתם קודמת לחכמתם. ברור לי שכל אדם שיראתו הולכת לפניו, והוא שקוע באוהלה של תורה – יחסו לתנ"ך יהיה בהתאם. הזכות להשתמש בשיטת הבחינות היא זכות ששמורה לרב ברויאר, ולכל תלמיד שידע להשתמש בשיטה זו מבלי לנצל אותה, ושהוא ידע איפה ואיך למתוח את הקווים האדומים והגבולות. אולם, אם הרושם שנוצר משיטות לימוד אלו הוא רושם של 'מותר לי לבקר את אבותינו איך שארצה, כי גם הוא היה בן אדם', אזי יצא שכרינו בהפסדינו.

אם אנו רוצים להוביל שינוי בלימוד התנ"ך, ואם אנו רוצים להוביל שינוי בכלל, בראש ובראשונה עלינו להגדיר וללמד את הגבולות והמסגרות; ואם המסגרת נכונה, הגבול חזק ויראתנו קודמת לחכמתנו, מי ייתן ונצליח. אולם עד אז – הטענות יימשכו וביקורות מוצדקות ימשיכו להישמע.

ברצוני להוסיף, שיצירת גבולות ותיחום קווים אדומים לצורת הלימוד לא תתמצה בכתיבת מאמר על הנושא 'איך ללמוד על פי שיטת הבחינות' וכדומה. הדרך היחידה בה נוכל להוביל שינוי נכון ואמיתי בלימוד התנ"ך היא עם לימוד והדרכה אינטנסיבית ואמיתית; איך ללמוד, איך לגדול בתורה, ואיך לקדש שם שמים בכל אשר נלמד ובכל אשר נעשה, ולא קלה דרכינו.