מקווה ומעיין
א. פתיחה
מגמת
המאמר שלפנינו היא לבחון את
המעמד העקרוני של מקווה ומעיין.
נתמקד בשלוש הדרגות העיקריות
שמפורטות בפרק הראשון של מסכת
מקוואות, המקווה, המעיין ודרגת
הביניים של מעיין שמימיו מועטין. את
החקירה העקרונית שלנו ניישם רק
לגבי תהליך הטבילה. קיימים אמנם
בחלק ממקבלי הטומאה תהליכי טהרה
נוספים (כמו שבירה בכלים, ניתוץ
בתנור וכדו'), ובחלק מן המטמאים
נדרשים יסודות נוספים מעבר
לטבילה (כמו הזאת שלישי ושביעי,
הערב שמש או הבאת קרבנות). גם
לגבי התהליכים הללו ניתן להפעיל
חקירה דומה, אך אנו נתמקד בטבילה
בלבד. ב. יסודות
טומאה וטהרה
נפתח
בחקירה הבסיסית ביותר שנוגעת
לעצם קבלת הטומאה. חקירה זו באה
לידי ביטוי בכל הרבדים ההלכתיים –
מפסוקי התורה, דרך מדרשי ההלכה,
המשך בסוגיות וכלה בראשונים
ובאחרונים. אנו נציג אותה
כמחלוקת הרמב"ם והרמב"ן. יסודה
של החקירה הוא בשתי תפיסות יסוד,
שניתן להעלות ביחס לטומאה : תפיסה
אחת – הטומאה היא לכלוך פיסי,
שמועבר מן המטמאים למקבלי
הטומאה. תפיסה
שנייה – הטומאה היא חלות שם
הלכתית מופשטת לחלוטין. הרמב"ם
מנסח בחדות את התפיסה השנייה[1]: "דבר
ברור וגלוי, שהטומאות והטהרות
גזירות הכתוב הן... וכן הטבילה מן
הטומאות מכלל החוקים הוא, שאין
הטומאה טיט או צואה שתעבור במים..."
(רמב"ם הלכות מקוואות פי"א
הי"ב). בניגוד
לרמב"ם, מציב הרמב"ן הבנה 'פיסית'
התואמת לתפיסה הראשונה שלנו.
הרמב"ן דן בהלכה של הכשר מים,
והוא מסביר את דין ההכשר כסוג
מסויים של טומאת משקין[2]
: "...וטעם
ההכשר, בעבור כי לכלוך השרץ
והמטמאים ידבק במאכלים בלחות
ולא כן ביבשים, ועשתה
התורה הרחקה יתירה לטמא
המוכשרים במים וניגבו, שלא ניתן
דברינו לשיעורין..." (רמב"ן,
ויקרא י"א, לז). נקודת
הקיצון בדברי הרמב"ן, היא
בהסבר העובדה שגם מאכלים
שהוכשרו וניגבו מקבלים טומאה.
הרמב"ן מציין שעקרונית – לא
היינו מטמאים אותם, היות שהם כבר
לא לחים ולא סופגים ברמה מספקת
את לכלוך השרץ והמטמאים. כל סיבת
טומאתם היא שלא ניתן את דברינו
לשיעורין. מהרמב"ן
רואים באופן ברור, שהטומאה היא
סוג של לכלוך, משהו פיסי שנדבק
במאכל[3].
עניין זה תואם, כאמור, את התפיסה
הראשונה שהצגנו. לא
נאריך כאן בשתי התפיסות הללו,
ובהשלכות השונות שלהן שמשתקפות
בכל הלכה בסיסית בדיני טומאה.
נציין רק עיקרון חשוב אחד,
שיעזור לנו בהצגת החקירה הנגדית –
החקירה הנוגעת לאופי הטבילה. עיקרון
חשוב זה קובע שהמושא הבסיסי
לטומאה (ולכן, גם לטהרה) הוא האדם.
הטבע, במהותו, מופקע מענייני
טומאה וטהרה. בשלב לוגי מאוחר
יותר, מורחב ה'מושא' הזה גם
לעולמו של האדם (כמו – כלים,
אוכלין ומשקין). אך העיקרון שבו
הטבע מופקע מטומאה – נשמר, ובא
לידי ביטוי בהקשרים שונים. על
רקע שתי תפיסות היסוד באופייה של
הטומאה, נוכל להעלות – בהתאמה –
שתי הבנות בטיבה של הטהרה. כפי
שנאמר בפתיחה, אנו נתמקד בטבילה
במקווה, אם כי החקירה העקרונית
שייכת גם בשאר תהליכי הטהרה: הבנה
אחת – הטבילה היא רחיצה, הסרת
הלכלוך הפיסי של הטומאה. הבנה
שנייה – הטבילה היא הסרת חלות
השם ה'טומאתית' המופשטת. ההבנה
הראשונה עומדת כנגד התפיסה
הפיסית של הטומאה. אם הטומאה היא
לכלוך, הרי שלשם הסרתה נחוצה
רחיצה או שטיפה[4].
תפקידה של הטבילה הוא למלא אחר
דרישה זו. ההבנה
השנייה שלנו חתומה מעט, היות שלא
ביארנו מהי אותה חלות שם וכיצד
היא מוסרת על ידי הטבילה. לכאן
נוכל להוסיף את העיקרון החשוב של
עולם הטבע ויחסו לטומאה. נטען כי
לא רק שהטבע אינו מקבל טומאה, אלא
שהחיבור לטבע גם מסוגל להפקיע
טומאה ממקבלי הטומאה. תפקידה של
הטבילה, לפי תפיסה זו, הוא ליצור 'חיבור
לטבע'. היסוד
ההלכתי של חיבור לטבע כמפקיע
טומאה, מוזכר כבר במשנה : "...שתילי
תרומה שנטמאו, שתלן – טהרו מלטמא..."
(תרומות פ"ט מ"ז). מדובר
כאן על חיבור מעולה[5],
חיבור של זריעה[6].
אנו נרצה לומר שגם למקור מים כמו
מקווה, יש תכונות 'חיבור' שכאלו.
ואכן, למים שנטמאו יש טהרה
במקווה. חלק מן הראשונים מסבירים
זאת על רקע הלכה של ביטול, כאשר
המים הטמאים מתבטלים למי המקווה.
אך לפי חלק מן הראשונים, זהו דין
של זריעה[7].
קרי – המים הטמאים 'נזרעים'
במקווה, ממש כשם ששתילי התרומה
הטמאים נזרעו בקרקע. גם
כאן נסביר שהזריעה מטהרת את המים,
היות שהחיבור לטבע מפקיע את
הטומאה. יתירה מזו – את היסוד
הזה נרצה להרחיב לכלל הבנה
אפשרית בעצם פעולת הטבילה (ולא
רק לגבי מים טמאים שהושקו למקווה). בסיכומו
של דבר, ההבנה השנייה שלנו באופי
תהליך הטבילה, מדברת על כך
שהטבילה היא חיבור לטבע. חיבור
זה נעשה דרך המים, היות שאדם לא
יכול לשתול את עצמו כמו שתילי
תרומה שנטמאו. הבנה זו מקבילה
לתפיסה המופשטת של הטומאה. חלות
השם ההלכתית שהוטבעה באדם הטמא,
פוקעת עם החיבור. נעיר
בקצרה, שלשתי ההבנות הללו יש
יסוד גם בלשון הפסוקים. יש
פסוקים שמדברים על רחיצה ('ורחץ
בשרו במים'), ואותם נכנף לתפיסה
הפיסית של טבילה כשטיפה. לעומתם,
יש פסוקים המדברים על ביאה במים
('ובא במים וטהר'), ואותם נסנף
לתפיסה המופשטת של הטבילה[8]. ג. מקווה
ומעיין
פירטנו
את שתי הבנות היסוד בתהליך
הטבילה, ונטען בסעיף זה שברמה
הבסיסית יש לשייך את אחת מהן
למעיין ואת חבירתה למקווה. ננסה
להראות שהמעיין מטהר על ידי
הרחיצה או השטיפה, ואילו המקווה
מטהר על ידי חיבור. לשם
הבהרת הדבר, נצביע על שתי ההלכות
המרכזיות שבהן נבדל המקווה מן
המעיין : הלכה
אחת – שיעור. הלכה
שנייה – זחילה. בהלכה
הראשונה נאמר שלמקווה נחוץ
שיעור של ארבעים סאה, ואילו
המעיין מטהר בכל שהוא. ההלכה
השנייה קובעת שהמעיין מטהר
בזוחלין, ואילו המקווה אינו מטהר
בזחילה אלא רק כאשר המים קוויים
ועומדים. השאלה
המרכזית שבה נעסוק להלן, היא
שאלת הקשר שבין ההלכות הללו.
ניתן לטעון שאין קשר ביניהן,
ואפשר לומר שיש ביניהן קשר סיבתי
הדוק. אם מדברים על קשר סיבתי, יש
להגדיר איזו מבין ההלכות היא
הסיבה ואיזו היא התוצאה שלה. נפתח
בהבנה הרואה קשר סיבתי בין שתי
ההלכות הללו, ובדעת הגר"א שראה
את היסוד בהלכה של השיעור ואת
הדין של זחילה כתוצאה הנגזרת
ממנו. לפי הגר"א, ידוע לנו
שהמקווה מטהר בארבעים סאה
והמעיין בכל שהוא, מדרשת הכתוב.
מכך נגזרת העובדה הבאה : "...
וזהו הטעם דמעין מטהר בזוחלין
ומקוה דוקא באשבורן – דזוחלין
אינן מצטרפין למ' סאה משא"כ
מעין דמטהר בכ"ש..." (ביאורי
הגר"א יו"ד סימן ר"א סקצ"א[9]). נבאר
מעט את דברי הגר"א. בהלכות
רבות שבהן נקבע 'שיעור' כלשהו, יש
להגדיר מהי 'חתיכה אחת' שבה
מודדים את השיעור הזה. למשל –
כביצה לטומאת אוכלין, אך כיצד יש
למדוד אותה? האם ערימת גרגרים
מצטרפת לכביצה? האם שתי חתיכות
שנושכות זו בזו נמדדות ביחד? באוכלין,
נותנת לנו המשנה קריטריון ברור : "...האוכל
שנפרס ומעורה מקצת – ר' מאיר
אומר: אם אוחז בגדול והקטן עולה
עמו, הרי הוא כמוהו..."
(טבול יום פ"ג מ"א). יש
במשנה דעות נוספות, אך כולן
בנויות על אותו עיקרון – הגדרת
החלק העיקרי, והקביעה שכל מה
שעולה יחד איתו כאשר אוחזים בו,
מצטרף אליו. זהו אם כן הקריטריון
הקובע שיעור של 'יחידה' באוכלין[10]. אך
במשקין – אי אפשר לכאורה לדבר על
הקריטריון של אחיזת החלק העיקרי
וצירוף מה שנמשך איתו. שהרי
המשקה הוא אוסף של טיפות נפרדות,
ושום דבר לא יעלה יחד איתו. אם
בכל זאת רוצים לשמר את היסוד
הקובע שיעור באוכלין, יש להשתמש
ברעיון הבא. מה שמצרף טיפות
בודדות של משקין לכמות של מים,
הוא צבירתם בכלי. למעשה, המדידה
על פי מה שנמצא בתוך אותו כלי
מבטאת את הקריטריון של אוכלין.
שהרי כאשר המשקין בתוך כלי –
ניתן להרים את ידית הכלי ובכך
להעלות את כל המשקה בבת אחת. אלא
שהיסוד העקרוני של צירוף בכלי,
אינו מוגבל ל'כלי' בלבד[11]. כל מקום שבו צבורים
משקים – מה שקרוי בלשון המשנה
אשבורן – ואפילו אם הוא בקרקע,
יוצר 'שיעור' של אותם משקין. וכך
למעשה מפורש במשנה: "...הנצוק
והקטפרס ומשקה טופח אינן חיבור
לא לטומאה ולא לטהרה, והאשבורן
חיבור לטומאה ולטהרה"
(טהרות פ"ח מ"ט). וכך
הוא שיעור דברי הגר"א על פי
הריב"ש. מאחר שדרשנו במקווה
שיעור של ארבעים סאה, אנו
מוכרחים לדרוש מים שצבורים
באשבורן. אחרת – לא תהיה שום
משמעות לשיעור שלנו. במים זוחלין,
אין לעולם שיעור של ארבעים סאה,
היות שכאשר המים לא צבורים אלא
זוחלים – הרי כל טיפה לעצמה,
ואין שם שיעור כלל! מה
שאין כן במעיין, שבו השיעור לטהר
הוא בכל שהוא. ממילא, אין לנו שום
יסוד הכופה אותנו לדון באשבורן
בלבד, ואנו יכולים לטהר במי
מעיין גם כאשר הם זוחלים. כאמור
– הגר"א יוצר קשר סיבתי בין
ההלכות, אך כפי שהערנו – אפשר
להפוך את המגמה של הקשר הסיבתי.
כלומר, ניתן לומר שההלכה הבסיסית
היא ההלכה של זחילה שקיימת דווקא
במעיין ולא במקווה. התוצאה של
ההלכה הזו היא קביעת השיעורים של
מ' סאה וכלשהו. ההיגיון
הסיבתי ידמה להיגיון של הגר"א.
לאמור – המעיין מטהר בזוחלין
ולכן על כרחינו שאין שיעור למי
המעיין. ההלכה של זוחלין כופה
אותנו לדבר על כל שהוא, כי אי
אפשר לקבוע שיעור אם מניחים שיש
טהרה בזוחלין. רק במקווה, שבו
ממילא אין טהרה בזחילה, נפתח
הפתח לדרישה של מ' סאה[12]. אלא
שכאן יש לשאול – מה פשר הנחת
היסוד הזו, שלפיה מעיין מטהר
בזוחלין ואילו המקווה רק
באשבורן? וכאן נוכל לחזור לראשית
הסעיף שלנו. הצענו שדין טהרת
המעיין הוא הדין של רחיצה, ואילו
הדין של טבילה במקווה הוא הדין
של חיבור לטבע. ולפי תפיסה זו –
הדברים כפתור ופרח. מהותו
של המעיין, בניגוד למקווה, היא
שמימיו זוחלים. מדובר במים
נובעים, שיש כוח המניע אותם
ומזחיל אותם. אלו מים שרוחצים
ושוטפים, אלו לא מים עומדים אלא
מים זורמים, שמבטאים היטב את
היסוד של רחיצה. ומנגד – לא ניתן
לדבר במעיין על 'חיבור' לקרקע,
שהרי נקודת החיבור היא נקודה
מינימלית של נביעת המעיין, והאדם
אינו מסוגל להכניס את עצמו אליה. רק
במקווה, שבו המים קוויים ועומדים,
הרי הם חלק מן הקרקע. חלק נוזלי
של הקרקע, אך חלק אינטגרלי ממנה.
לכן – דווקא במקווה ניתן לדבר על
כך שהאדם הנכנס אליו כולו, מתחבר
לקרקע ונטהר. וכאשר מדברים על
מים עומדים, יש לנו בסיס להגדרת
שיעור של מ' סאה. ד. מעיין
שמימיו מועטין
עד
כה דיברנו על הגישות שרואות קשר
בין ההלכה של זוחלין לבין הדין
של שיעור מקווה ומעיין. קיימת
כמובן גישה שונה לחלוטין, גישה
הטוענת שאלו שתי הלכות נפרדות.
ולמעשה, גישה זו בוקעת ועולה
מפשטות המשניות. בשלושה מקומות
במסכת, מובאת הלכה שבה יש הפרדה
בין ההלכות הללו – בשני מקומות
יש מצב של טהרה באשבורן ובכלשהו,
ובמקום אחד יש מצב הפוך של טהרה
בזוחלין אך במ' סאה דווקא. לגישת
הגר"א, ולשאר ההצעות שקושרות
קשר הכרחי בין ההלכות, נצטרך
לדחוק בפשטי המשניות הללו
ולהעלות בהן הבנות אחרות. אך
פשטותן מפרידה בין ההלכות,
ובהפרדה זו נדון לקמן. נפתח
במשנה הבאה : "גל
שנתלש ובו ארבעים סאה,
ונפל על האדם ועל הכלים – טהורים..."
(מקוואות פ"ה מ"ו). במשנה
זו יש דין של טהרה בזוחלין, על
ידי גל שנתלש[13]. אף על פי כן, מפשטות
המשנה עולה שאין כאן את ההלכה של
כלשהו, ואנו דורשים לטהרה על ידי
הגל את השיעור של ארבעים סאה[14]. דוגמה
נגדית מופיעה בפרק הראשון : "...למעלה
מהן – מעיין שמימיו מועטין,
ורבו עליו מים שאובין. שווה
למקווה לטהר באשבורן ולמעיין
להטביל בו בכל שהוא" (מקוואות
פ"א מ"ז). שוב,
מפשטות המשנה משמע שיש למעיין
שהוסיפו עליו מים שאובים מעמד
מפוצל. ביחס להלכה של שיעור הוא
דומה למעיין – דהיינו כלשהו. אך
מצד ההלכה של זחילה, אנו דורשים
אשבורן[15]. מפורסמים
דברי הר"ן בנדרים, שמקשה על
פשט משנתנו : "...ובודאי
מדקתני דשוה למעיין להטביל בו
בכל שהוא, ה"ה דמטהר בזוחלין,
כיון דתורת מעיין עליו וקשיא
רישא אסיפא!..." (ר"ן
נדרים מ: ד"ה נמצא). לכן
מסיק שם הר"ן, שיש לדחות את
המשנה מפשטה. הר"ן מבאר שבאותו
מעיין שמימיו מועטין – יש
מקומות שדינם כמקווה (ואז דינם
לחלוטין כמקווה, הן לעניין זחילה
והן לעניין שיעור). ויש שם גם
מקומות שדינם כמעיין (ואז דינם
לגמרי כמעיין, הן לעניין כלשהו
והן לעניין טהרה בזוחלין). מכל
מקום, דברי הר"ן רחוקים מפשט
המשנה[16]. לכאורה
נראה – הן במשנת המעיין שמימיו
מועטין, והן במשנת הגל שנתלש,
שאפשר לפצל בין ההלכה של זחילה
להלכה של שיעור. ופיצול זה רומז
לגישה המפרידה בין ההלכות. הסבר
לעניין, יצטרך למצוא שני יסודות
הלכתיים נפרדים. האחד אחראי
להלכה של שיעורין, והשני אחראי
להלכה של זחילה. ואכן, מספר
אחרונים העלו הסברים בקו זה,
ואנו נלך בכיוון הכללי שהתווה
הקהלות יעקב[17]. הקהלות
יעקב מדבר על שני הגורמים הבאים : גורם
אחד – חיבור למעיין. גורם
שני – הליכה מכוח המעיין. החיבור
למעיין יוצר את הדין של כלשהו,
וההליכה מכוח המעיין משפיעה על
הדין של טהרה בזוחלין. לפיכך– בגל
שנתלש, כאשר יש הליכה מכוח
המעיין אך אין חיבור למעיין (שהרי
הגל נתלש), קיימת רק ההלכה של
טהרה בזוחלין. ההלכה של השיעורין
שתלויה בחיבור למעיין נתבטלה,
ולכן דורשים מ' סאה. לעומת
זאת, במשנת מעיין שמימיו מועטין,
פסק כוח המעיין (ואפשר לטבול רק
בזכות המים השאובים הרבים
שהוספנו), אך חיבור למעיין ישנו.
לכן – נותרת ההלכה של כלשהו, אך
מתבטל הדין של טהרה בזחילה. ולענייננו
– נוכל לחזור גם כאן לחקירה
הבסיסית שהעלינו ביחס לטבילה,
וליישום שהצענו ביחס למקווה
ומעיין. בקהלות יעקב לא מוסבר
מדוע הגורם של הליכה מכוח המעיין
קשור דווקא לדין של זוחלין, אך
לאור הצעתנו הדברים מתיישבים
כמין חומר. ההליכה
מכוח המעיין, פירושה שניתן לדבר
כאן על היסוד הטהרתי של רחיצה.
יסוד זה אינו זוקק מים עומדים.
כלפי לייא – עדיפות לו כאשר
הטהרה היא בזוחלין, בבחינת ג'קוזי.
מה שאין כן במקווה, שבו האדם צריך
להתחבר לטבע, כלומר לשקוע בתוך
חלק מן הקרקע. ופה יש להפוך את
המים לחלק מן הקרקע, על ידי
צבירתם באשבורן, וכפי שנתבאר
לעיל.
[1] עיין גם במדרש
רבה בפרשת חוקת במדבר י"ט ח. [2] לעצם הראייה של
הכשר כסניף של טומאת משקין, יש
סימוכין סברתיים וגמרתיים.
נזכיר בהקשר זה את הגמרא בחולין
קיח: שמתבטאת בלשון של 'הכשר
תחילת טומאה'. [3] הרמב"ן מדבר
על טומאת אוכלין ועל הכשר מים.
אנו נרצה להרחיב את התפיסה הזו
גם לשאר מקבלי הטומאה. [4] המונח 'שטיפה'
נתגלגל, בהקשר זה, לקטגוריה
שלימה של כלים. הרמב"ם בהקדמתו
לסדר טהרות בפירוש המשניות (מהדורת
קאפח, עמוד יב) מסביר שכלי שטף הם
כלים שיש להם שטיפה (=טהרה)
במקווה. זהו ביטוי לשוני נאה
לעובדה שטבילת הכלים היא שטיפתם. [5] העובדה שזריעה
והשרשה בקרקע מבטאות חיבור
מעולה, מופיעה בעוד תחומים. למשל –
גם בעבודה זרה יש הפקעה של מחובר
(כדאיתא במשנה בע"ז מה.), אך
בהקשרים מסויימים נידון בית
כחפץ תלוש (עיין בע"ז מז:). אף
על פי כן, אילן נידון כמחובר היות
שזהו חיבור מעולה של השרשה (ראה
בתוס' בע"ז מח. ד"ה גדעו). [6] משנה זו מצוטטת
בפסחים לד., ומדברי רש"י שם בד"ה
טהרו מלטמא עולה שהסיבה לטהרת
הזרעים היא שבטל מהם שם אוכל. אך
כבר הקשו על רש"י מהגמרא
במנחות ע., ממנה עולה שרק דין
הטומאה פקע מאותם שתילים, ואילו
דין תרומה (מדאורייתא!) לא פקע
מהם. ואם בטל מהם שם אוכל, כיצד חל
בהם שם תרומה? לכן נראה
שלא כפירוש רש"י, והסיבה
לטהרתם של הזרעים היא שאין טומאה
במחובר. זאת למרות שעדיין שם
אוכל עליהם. עיין בהקשר זה גם
בקהלות יעקב בטהרות סימן ס'. [7] כך מתנסחת
הגמרא בפסחים לד:, ועיין במפרשי
המשנה במקוואות פ"י מ"ו. [8] ייתכן שהדין של
ביאה במים אינו מצריך אפילו מגע
במים. עיין בהקשר זה במשנה
במקוואות פ"י מ"ה. לפי ת"ק
שם, אפשר להטביל את ידות הכלים
הארוכות עד המקום שעתיד לקוצצן.
זאת אף על פי שאחרי הקציצה יישאר
חלק חשוף שלא נגע במים. אך מכיוון
שהוא "בא במים", עלתה לו
טבילה. ראה גם את דין בית הסתרים
בקידושין כה., ואת מאמרו של הרב
קרומביין. ברובד אחר
ניתן להוסיף לפה רעיון ששמעתי
מפי עופר ינאי. הגמרא בכריתות ט.
קובעת שגר נכנס לברית במילה,
טבילה, והרצאת דמים. לומדים זאת
מאבותינו שיצאו ממצרים. ואמנם,
על המילה יש לנו עדות שמולים היו
כל העם היוצאים ממצרים (יהושע ה'
ה). הרצאת הדמים מפורשת בברית
האגנות (שמות כ"ד, א-יא). אך
היכן הטבילה? הגמרא בכריתות ט.
אינה אומרת היכן מוזכרת הטבילה,
ורק מדייקת שהיתה כזו היות שאין
הזאה בלא טבילה. ניתן להציע
שהטבילה היתה בקריעת ים סוף. אלא
שאז יש לנו שוב מצב של ביאת מים
ללא שטיפה במים. [9] מקורו טהור
מדברי הריב"ש בסימן רצ"ב,
ועיין גם בביאורי הגר"א בסימן
ר"א סק"ה. [10] יש לבדוק עד כמה
שייך הקריטריון הזה גם בתחומים
אחרים בהלכה. הרא"ש בברכות פ"ו
סימן י"ט מיישם את הקריטריון
הזה גם ביחס לדיני בציעת הפת.
מנגד, מהמשנה בחלה פ"ב מ"ד
משמע שלא נעזרים בקריטריון הזה.
עיין בהקשר זה בקהלות יעקב
בטהרות סימן ע"ב. [11] את עצם היסוד של
צירוף כלי, לומדת הגמרא בחגיגה
כג: מפסוקי קרבנות הנשיאים בפרשת
נשא, בהם נאמר 'כף אחת עשרה זהב
מלאה קטורת', דהיינו הכף מצרפת.
עיין גם בסוגייה במנחות כד.
בהקשר זה. [12] ניתן גם להעלות
הצעת ביניים, בין מה שהעלינו
לבין דברי הגר"א. נתבונן
בסימטריה שבין שני ההסברים –
לפי הגר"א, דינו של המקווה מכריח
לדבר על מים שבאשבורן, ואילו
דינו של המעיין מאפשר לטהר
בזוחלין. לפי הצעתנו, דינו של
המעיין לטהר בזחילה מכריח את
ההלכה של כלשהו, ואילו דינו של
המעיין מאפשר שיעור של
ארבעים סאה. לכן, אפשר
לשלב את שתי הגישות ולומר כך.
הדין הבסיסי בתורה הוא הדין של
מעיין בזחילה, ומקווה בארבעים
סאה. מכאן נגזר בהכרח שהמעיין
בכל שהוא, והמקווה אינו מטהר
בזוחלין. יתרונותיה הלוגיים של
הגישה המשולבת, הם יתרונותיו של
התער של אוקהאם. [13] ייתכן שמדובר
בגל שנתלש ממעיין, ועל כן יש לו
דין של זוחלין. לחילופין, ייתכן
שזהו גל ממש – גל מן הים. לפי
הבנה זו, משנתנו כדעת האומרים
שהים מטהר בזוחלין (עיין במשנה
במקוואות פ"ה מ"ד), וכן
נפסקה ההלכה ברמב"ם בהלכות
מקוואות פ"ט, הי"ב. [14] הגר"א יוכל
לומר שמ' סאה לאו דווקא, אולם
פשטות המשנה כמובן איננה כך. [15] דוגמה נוספת
למעמד הזה, מופיעה במקוואות פ"ה
מ"ג ביחס להלכה של מעיין המשוך
כנדל. עיין במפרשי המשנה שם
בהסברים השונים לדין זה. [16] למרחק מן הפשט
ניתן להוסיף גם את הקושייה הבאה –
המשניות בפרק הראשון במסכת
מקוואות, מונות שש דרגות של
מקוואות זו למעלה מזו. למעיין
שמימיו מועטין ורבו עליו מים
שאובין, מתייחדת דרגה – המעלה
הרביעית. אך לפי דברי הר"ן אין
כאן שום מעלה נפרדת. יש פה בסך
הכל צירוף מציאותי של מעיין
שנמצא ליד מקווה, מכל מקום או
שהכל דינו כמעיין או שהכל דינו
כמקווה. ומאי מעלה רביעית איכא
הכא? [17] עיין בקהלות
יעקב בטהרות סימן נ"א, ועיין
בגר"ח בהלכות מקוואות פ"ט, ה"ו. |
