שבת פרשת שמיני כ"ד ניסן ה'תשס"ב, גליון מספר 855

הבנה מקובלת באיסור מלאכה בזמן אבלות – הן בשבעת ימי אבל על אדם שנפטר או בתשעה באב – היא שהאבל צריך לפנות את ראשו מכל טרדות שבעולם, ולהביט באסון שפקד אותו (כך שמעתי בשעור בישיבת ההסדר ירוחם). המלאכה מעסיקה את האדם בדברים אחרים. לא, אומרת התורה, אל תעסוק בדברים אחרים, אל תדחיק (מרצון או שלא מרצון). מתך מוטל לפניך. הבט בפניו. זכור את ימי חייו. זכור את הימים שעוד נכונו לו, ונגדעו באיבם.

וידם אהרן. לא קול ענות גבורה ולא קול ענות חולשה, ללא אמירה וללא מסר. אהרן מביט בנדב ואביהוא, בניו-אהוביו היקרים לו מכל. הוא אינו קורא לַכָּתָפִים ליטול את המתים מהמשכן, ואינו מתדרך את הכהנים שסביבו כיצד להמשיך את עבודת המשכן.

אין מָסָכִים ואין מערכות חשיבה ואין צורות התמודדות מוכנות מראש. רק אחרי דממת אהרן, משה קורא למישאל ואלצפן בני עוזיאל דוד אהרן לפנות את הגופות מן המשכן. רק אחרי דממת אהרן מצטווים הכהנים להזהר מלהיכנס שתויי יין למשכן. רק אחרי דממת אהרן ממשיכה חנוכת המשכן.

שבת שלום
יונתן צווכר ואלדד פרקש