על דם, אש ומים / שמוליק ינאי *
א.
"מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה" - דומה שמשפט זה מגדיר היטב את הנסיון
לשפוך מים על תורת האש והאהבה של הרב מדן. תעצומות הנפש, הלבה הגועשת בה הוא מגדיר מושגים של
אהבה ורעות - איני חושב שיוכלו לכבותם מים רבים. עם זאת, ייתכן, וזאת מעצם הרעיון שהעליתי במאמרי
שלי, שקיתונות בודדים של מים יוכלו ללבן כמה סוגיות (מלשון ברזל מלובן, המתחדד בפגיעתו במים צוננים)
בפגעם בתורת אש האהבה של הרב מדן, או לפחות יעלו עשן לבן.
בטרם אתחיל, אקדים ואודה לרב מדן מקרב לב על שזיכני והגיב לדבריי (על אף שחלק עליהם). מי יתן
ואזכה לשמוע דברי אלוקים חיים מפיו עוד פעמים רבות.
לעצם העניין - במאמרי טענתי כי דעתו של בן פטורא מצביעה בעליל על כיוון חשיבה נוצרי, שהקצין את
מושג האהבה עד שהעדיף אותו על פני מושג הצדק. כך, טענתי, תפטר השאלה הקשה על דברי בן פטורא - כיצד
נוח לו שיאבדו שתי נשמות במקום שמלאך המוות אינו דורש אלא אחת?
הרב מדן חלק עלי לכל שדרת אורכו של הטיעון, הסבריו והוכחותיו. לדידו, ניתן להסביר באופן שונה, על פי
סברות הלכתיות או בעזרת שימוש בכלים הלכתיים מקובלים, הן את דעתו של בן פטורא והן את דעתו של ר'
עקיבא. כדי שלא להלאות את הקוראים, שכבר נואשו מלמצוא את ידיהם ורגליהם בסברות מסברות שונות,
אביא את עיקרי הסבריו של הרב לשתי השיטות (אצטט מדברי הרב כדי שלא לחטוא לכוונתו):
סברות ר' עקיבא: א. "בתפיסתם של חז"ל, ולמיטב ידיעתי בלא חולק, גופו וחייו של האדם אינם אלא
פיקדון בידו מיוצר נשמתו, וכשם שאין אדם אוסר את שאינו שלו ואין אדם מקדיש את שאינו שלו - כך אינו
רשאי למסור את חייו, שאינם שלו, להצלת חבירו ולהגשמת אידיאל האהבה... לפי שיטתו של ר' עקיבא האדם
מופקד כלפי הקב"ה קודם כל על שמירת גופו וחייו שלו, ורק אחר כך על שמירת אלו של חבירו, ואין סתירה בין
דרשתו על הפסוק 'ואהבת לרעך כמוך' לדרשתו על 'וחי אחיך עימך' ".
ב. הרב מדן ניסה להציע שהלכתו של ר' עקיבא נאמרה כתוצאה מתמורה היסטורית חברתית, שבה נאלצו,
לצורך הישרדותו של היישוב היהודי באותם ימי רעה של מרד בר-כוכבא, "לדרוס את הפרט כדי להמשיך
ולהתקיים". הרב מדן אף חותם: "אוי לו לדור ואוי לה לקהילה שהגיעו למצב ביש שכזה... אך רועה הדור,
המופקד על צאנו של הקב"ה, אין לו לפסוק אלא על פי מה שעיניו רואות, וה' הוא, הטוב בעיניו יעשה".
סברות בן פטורא: א. "השיקול המשפטי שהינחה את בן פטורא היה חיי השעה של החבר הצמא, שעדיין
יכול לחיות זמן מוגבל אם יינתנו לו מים מעטים, ובלעדיהם ימות מהר יותר. לדעת בן פטורא, מרגע שנתחייב
בעל המים בהצלת חבירו - אסור לו למונעם ממנו, שהרי בכך הוא מקרב את מותו... אין העדפה הלכתית לחיים
לטווח ארוך על פני החיים לשעה הקרובה, כשם שאין הנחייה הלכתית שחייו של צעיר קודמים לחייו של זקן".
ב. הרב מדן ניסה להסביר את דעתו של בן פטורא בדומה לפירושו של ה'חתם סופר', שקישר בין מחלוקת ר'
עקיבא ובן פטורא למחלוקתם של ר' יהודה ור' שמעון בתוספתא בתרומות לגבי מסירת נפש לנוכרים: "נוכל
להגיע למסקנה שבן פטורא הדגיש מאוד את הלכידות הפנימית בעת צרה, וראה אותה כתנאי להמשך הקיום
בעת הגזירות והמלחמות. אם יפנה כל איש כדי להציל את עצמו בלבד - יישבר עם ישראל בצוק העיתים,
כאגודת קנים שאיבדה את הדבק הפנימי שלה והפכה לקיסמים בודדים ושבירים".
ב.
נראה לי, ובזאת לא חלק עלי גם הרב מדן, שהבנת מחלוקתם של בן פטורא ור' עקיבא על סמך כלים
הלכתיים יבשים של "פיקדון" או "דין הצלה" נראית קצת חסירה וחיוורת. המהות של מלחמת אש במים נפגמת
כאשר המאבק העקרוני הופך לחידוד עפרונות על קוצו של יו"ד הלכתי, או בלשונו של הרב מדן: "ועדיין לא נח
ליבנו ולא שקטה ריתחת דמנו בסברה משפטית זו, הבנויה על הכלים ההלכתיים המקובלים. סברה זו אינה
ממצה, לעניות טעמנו, את עוצמת הדרשה מן הפסוק 'וחי אחיך עמך' ואת האצילות הטמונה בדבריו של בן
פטורא על הרעות - 'ואל יראה אחד מהם במותו של חברו' ". לכן, לא אתייחס יתר על המידה לסברה הראשונה
בכל שיטה, למעט כמה הערות על עניינים שהציקו לי, ואשתדל ליצוק קיתונות של מים בנקודות ליבת האש.
קיתון ראשון: "דומני, שאילו הסתמך ש"י מעט פחות על הפילוסופיה הסטואית, אחד העם, לוינס, היידגר
ושליט, ומעט יותר על חכמי בית המדרש, הוא היה לפחות מזכיר בין שלל הדעות המלומדות שהביא סברה
נוספת, המוכרת יותר ללומדי התורה... לפי שיטתו של ר' עקיבא האדם מופקד כלפי הקב"ה קודם כל על שמירת
גופו וחייו שלו, ורק אחר כך על שמירת אלו של חבירו... המלומדים שהביא ש"י בדבריו גדלו על ברכי תרבות
המערב, החולקת על העיקרון שהצבנו כאן, ולכן פנו לניסוחים מעוררי התפעלות כשלעצמם על יכולתנו ליצור
מגע בלתי אמצעי עם הזולת". דומני שהרב מדן פספס את אחד המסרים היותר חשובים במאמרי: אין לפסול
דעה על פי אומרה אלא על פי תוכנה בלבד, גם אם נאמרה ע"י אחד העם, לוינס או אפילו היידגר. מה מפתיע
הדבר, שדווקא אחד העם הוא זה שהציג בדיוק את הסברה שהרב מדן כינה אותה "סברת לומדי התורה":
"הצדק אומר: מי שהיכולת בידו יציל את עצמו, כי כל אדם הופקדו חייו בידו לשמרם, ושמירת פקדון שבידך
קודמת לשמירת פקדון שבידי חברך"1. מסתבר שאותם מלומדים, או לפחות אחד מהם, דווקא קיבלו את
העיקרון של הפיקדון, ואף הסבירו את ר' עקיבא על פי עקרון זה!
קיתון שני: "תורת משה, להבדיל (מתורת יש"ו - ש"י), מעולם לא הבחינה לעניין האחווה בין המזוהים
אידיאולוגית עם התורה ומקיימי מצוותיה לבין העבריינים והכופרים... אמנם מצינו בהלכה יחס חמור ומפלה
כלפי כופרים ועבריינים, שאינם 'עושים מעשי עמך'; אך על פי ההלכה, יחס מפלה זה הוא טקטי וחיצוני בעליל.
הוא לא נועד אלא להילחם בכפירה עצמה, ולא בנושאיה, האחים הכופרים". ומוסיף הרב מדן בהערה: "נראה
שהשנאה אינה מטרה אלא אמצעי לחץ להשיב את החוטא מדרכו הרעה". כך בעצם הבדיל הרב מדן, בהיפך
מוחלט מטענתי, את האהבה על פי תפיסת הנצרות - "שאינה עושה חסד אלא עם חברותיה", מהאהבה היהודית,
שמשפיעה טוב, חסד ואהבה על כולם, ללא הבדל דת, גזע ומין. תמה אני מה יענה הרב מדן לדינו של הרמב"ם:
"כל הפורשין מדרכי ציבור, והם האנשים שפרקו עול המצות מעל צוארן ואין נכללין בכלל ישראל בעשיית
המצות... וכן האפיקורוסין והמומרים והמוסרין - כל אלו אין מתאבלין עליהם, אלא אחיהם ושאר קרוביהם
לובשין לבנים ומתעטפים לבנים ואוכלים ושותים ושמחים, שהרי אבדו שונאיו של הקב"ה. ועליהם הכתוב
אומר הלא משנאיך ה' אשנא" (הל' אבל א', י). האם גם כאן נוקטת היהדות יחס מפלה כלפי העבריינים לצורך
"אמצעי לחץ להשיב את החוטא מדרכו הרעה"? מתי? בתחיית המתים?!
זאת ועוד, הבנת היהדות כדת הדוגלת ב"אהבה חופשית", בבחינת אהבה לכל וכמה שיותר, היא הבנה
בעייתית על פי הראיות שהבאתי במאמרי. ואף הרב מדן שינה לפתע את כיוונו במאמר, וציין: "קו ברור זה אינו
קו שבא ליצור ניגוד בין ישראל לעמים, אלא הבדל דרגות בין האהבה שיהודי מחוייב בה לבני עמו לבין האהבה
שבה הוא מחוייב לכלל האנושות". וכי לזו תקרא "אהבה אצילית", אותה מבקש הרב מדן שלא לתיתה בידי
הנצרות כמונופול? דומני שזו יותר "אהבת אצולה", אהבה המבדילה בין דם לדם, בין כחול לאדום, בין בן ברית
ובין שאינו בן ברית. ואין שום רע בכך - להיפך, כשאדם בונה לו מדרגות חסד הוא יכול לעמוד בהן, אך כשהוא
נותן הכל לכ-ו-ו-לם, כנגד טבעו האנושי - סופו שיגרר לתופעות כמו האינקוויזיציה וה"אוטו דה פה"
הספרדיות, ולאלימות ולהרג מקבילות לאלו שנגררה אליהם הנצרות.
קיתון שלישי: אשר להסבר השני בדעת ר' עקיבא ובן פטורא, כאילו משנתם היא הוראת שעה, בתגובה
לצרות שהיו לעם ישראל באותה תקופה - גם הוא לעניות דעתי קשה מאוד. כיצד ייתכן שמאותו טעם בדיוק,
מאותה הכרה של ר' עקיבא ובן פטורא ב"צוק העיתים" בו הם נמצאים, דרשו שניהם דרשות הפוכות לחלוטין?!
לאחד נדמה כי הלכידות הפנימית בעת צרה היא תנאי להמשך הקיום בעת הגזירות והמלחמות, וכי "אם יפנה
כל איש להציל את עצמו בלבד - יישבר עם ישראל בצוק העיתים", ולכן דרש "ימותו שניהם ואל יראה אחד מהם
במיתתו של חבירו"; ואילו לאחר נדמה כי "חייך קודמין לחיי חבירך... קשור אף הוא לצורך ההישרדות בכל
מחיר של היישוב היהודי באותם ימי רעה". וכי לחצים מסוג כזה או אחר הופכים את הקערה על פיה - פעם
מוסרים יהודים כדי להציל את שארית הפליטה ופעם מובלים כצאן לטבח כדי שלא לראות במות חבריהם?
גם הדוגמאות שהביא הרב מדן מהקרבת חייו של חייל למען חבריו לא קרבו, לעניות דעתי, למחלוקתינו.
מהו הדמיון בין שדה הקרב למדבר? כל תופעת המלחמה והקרב היא משהו אחר לחלוטין! חיי האדם בקרב
אינם ערך בפני עצמם, הם אינם נתונים להגדרות "אני או אחר" - הכל מוקדש למען מטרה, למען ערך מסויים
שבעבורו נלחמים, והוא מכריח התנהגות שונה לחלוטין מזו הרגילה בעולם החיים. גם אם נאמר שהמדבר דומה
לשדה הקרב, כפי שעשויים לטעות ולטעון - עדיין הדוגמא שהביא הרב מדן לא מזכירה במאומה את המקרה
שאליו מתייחס בן פטורא. במקרה דנן היו המוטלים בחזית ספק מתים ספק חיים, וההסתערות וסיכון החיים
היו מחוייבים כדי לנסות ולהצילם. לא דומה מקרה זה למקרה שבגמרא, המקביל למציאות בה היה ידוע
בוודאות שכל החיילים מתים, ומפקד היה קורא לאחד מאנשי צוותו (או לכולם) לרוץ אל התופת ולהרוג את
עצמם כדי "שלא יראו במות חבריהם"! נהפוך הוא - במסגרת קורס הקצינים לימדו אותי כי אם חייל רואה את
חבירו נופל בשבי אויב ואין לו יכולת להצילו - עליו לכוון היטב את הנשק אל ליבו של אותו חייל על מנת
להורגו!!! מוסר המלחמה גורס שעדיף חלל על פני שבוי חי, העשוי להסגיר לאויב סודות שיפילו חללים רבים!!!
וכי מה למציאות זו ולדינו של בן פטורא? "בן פטורא האלטרואיסט אינו מוקיר חיי האדם כשהם לעצמם, ונוח
לו שיאבדו שתי נפשות במקום שמלאך המות אינו דורש אלא אחת"2 - זהו בדיוק הפגם בשיטתו של בן פטורא,
שהרב מדן לא שם ליבו עליו והלך בעקבותיו. בן פטורא מקיש את דינו של שדה הקרב, בו דורש מלאך המוות
במפגיע קרבנות אדם, למציאות בה החיים זועקים להצלת האחד, "האני", ומלאך המוות אינו מוחה בהם!!!
קיתון רביעי: על אף הלשון הצחה והתיאור הציורי, העז והמוחשי בו נוקט בן קטורה כדי לתאר את מעשיה
של קטורה, לא ניתן שלא להבחין בסדקים שבגבה הטרוף של הוכחה זו. ראשית, מה לנו ללמוד הלכה מהגר?
יתר על כן: מה לנו ללמוד הלכה מאם ובנה? מעשים מתוקף רגש עז ועמוק כזה של הגר, וניתן אף לומר כאן -
כזה של פנחס, שקינא את קנאת ה' מאת המדיינים - אינם צריכים להיות אלא, לכל היותר, "הלכה ואין מורים
כן". אי אפשר לקבוע דין, חוק מחייב או הלכה ע"פ רגש עז, בלא שום שיקול דעת, חשבון קר ועמודי בזלת של
אחידות מקרים. לא ניתן לגזור את ההלכה ממקרה קיצוני למקרי הביניים, ואין זה נכון לנסות לתאר את מקרי
הביניים כמקרים קיצוניים. לא ראי הרגשתה של האם בגסיסת בנה כראי הרגשתו של האדם "בעת שרעו הגווע
לפניו, השותף לגורלו, מתחנן בחרחור נשימותיו האחרונות לטיפת מים בארץ עייפה". לא לחינם הבאתי את
תיאורו הציורי המדהים של הרב מדן ל"שניים מהלכים בדרך". דווקא בשל רגש הרחמים הנכמר עלינו בקראנו
תיאור זה - עלינו להתעשת ולזכור שאי שם, במקום היישוב שאליו כבר לא יגיע הרע הגוסס לעולם, מחכה אימו
של בעל הקיתון, משקיפה בעד החלון, תמהה מדוע אחרו פעמי מרכבותיו ועונה לעצמה "הוא עוד יגיע". פניה של
האמא בהיוודע לה שבנה מת, יבבות הזעקה, חורבן ביתה האישי, חרחור נשמתה האחרונה של בת הצחוק
והשמחה שלעולם לא תשוב אליה - הם אבן אכף במשקולות הרגש וחוסר ההיגיון שבשיטתו של בן פטורא. אין
להשוות את מקרה הביניים של "שניים מהלכין", בו ניתכות מערבולות של אש ואהבה לשני הצדדים, למקרה בו
האש היחידה הבוערת היא בליבה של קטורה, והנר היחיד של חייה - הוא אותו הנר העונה לשם ישמעאל - כבר
אינו עונה לה, מושלך באחד השיחים.
קיתון חמישי: אני כותב שורות אלו מתוך רגשות תודה והערכה על כך שזיכני הקב"ה, וכינה אותי הרב מדן
"תלמיד חכם". בעוד שלוש מאות שנה, כך מקווים עורכי דף קשר, יעלעלו אלפי אנשים בספרים העתיקים
האוגדים את עלוני דף קשר של שנת התש"ס. אחד, שניים או שבעים מאותם אלפים יעיינו גם במחלוקתי עם
הרב מדן בסברתו של בן פטורא. אותם קוראים יידרשו לשמות הכותבים, כך מסתבר, ואז יגלו שיום קודם
שמלאו ל"ר' שמואל ינאי" ('שמוליק', בלשונו של דף קשר 23 (760 שנים, מלאו לרב מדן יובל. בעיון נוסף, הם
יופתעו לגלות שהרב מדן היה אחד מעמודי התווך של ישיבת הר עציון ואחד מגדולי ההוראה באותו הדור
בתנ"ך, ואילו "ר' שמואל ינאי" לחינם נתכנה בתואר "תלמיד חכם", שהרי בעת כתיבת המאמר היה הוא רק בן
שיעור ה', שעשה את מרבית שנותיו בצבא ההגנה לישראל וחקר יותר סברות בנושא הצבאי הפלשתינאי ופחות
בנושאי ש"ס ופוסקים. אותם אנשים יחשבו לעצמם שמאחר שאין בכלל מקום להשוואה בין שני החולקים, יש
לקבל באופן אוטומטי את דעתו של הרב מדן ואת הבנתו בסוגייה. עד כאן מעשה שיהיה כך יהיה.
והנמשל איננו רחוק מהמשל - שהרי אם סברתי נכונה, ובאמת היתה לחז"ל ולעורכי התלמוד ביקורת על
דעותיו ומעשיו של בן פטורא (שאגב, יכול אף יכול להיות יהודה בן פטורא, מאחר שלא זיהיתי במאמרי את בן
פטורא כיש"ו אלא כתנא בעל תפיסה נוצרית) - הרי שהם לא רצו, כך לעניות דעתי, לסתום את הגולל על
מחלוקתם של ר' עקיבא ובן פטורא מראש, ובכך לבטל ולפסול את דעתו של האחרון. גם דעה זו, כדעתו של ר'
עקיבא, נושאת מסר חינוכי עמוק בכנפיה, ועל אף שמסר זה אינו יכול להתקבל להלכה - ייתכן ועשוי הוא לשמש
כאילן להיתלות בו בדורות שהיו ויהיו, אם ליחידים כהרב מנחם זעמבא הי"ד מפראג ואם לקבוצות ולקהילות
בתוך עם ישראל. הרעיון העיקרי שאותו ניסיתי להעביר במאמרי היה שיש לדון דעה, סברה או רעיון בעיקר על
פי תוכנה, על פי ההיגיון הצרוף שבה או על פי להבות האש שהיא מעלה, ופחות בפנקסנות של מי אמרה, מתי
היא נאמרה, ועל רקע מה אמרוה. במקום להביט אל העבר במשקפיים צרות, יש להביט בו בעומק, ביושר ואף
באומץ.
אפילוג
"מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה" - מעולם לא עסק שיר השירים ודומיו בשאלה
האם דם יכול לכבות את האהבה. ואולי היא הנותנת, שבדורו של בן פטורא, בו דם נשפך כמים, נמהל הדם
במים ויהיו לאחד.
| זוהי תגובה לתגובתו של הרב מדן על מאמרי, שפורסם בדף-קשר 760. תגובתו של ה רב מדן למאמר - "על קיתון של מים - בין מחלוקת תנאים למחלוקת בין-דתית" - פורסמה בגיליון 766. כל הציטוטים ללא מראה מקום הם מתוך מאמרו של הרב מדן. |
* |
| "על שתי הסעפים", בתוך קובץ "כל כתבי אחד העם", ירושלים תש"ז, עמ' שע"ג. | 1. |
| שם, ראה הערה 1. | 2. |
תגובה לתגובה לתגובה / הרב יעקב מדן
נתבקשתי על ידי העורכים שליט"א לקצר בתגובתי, ולכן אענה ברמזים בלבד.
1. לטענה הראשונה: המעיין באחד העם יגלה לבד, שכוונתו שונה מעט ממה שכתבנו בהלכה זו ש'חייך
קודמין'.
2. לטענה השנייה: כתבתי שהיחס המפלה כלפי עבריינים נובע מסיבות טקטיות של חינוך, ולא מחמת
שנאת אמת. ש"י שאל על מתיהם - האם כוונתי לחנכם לאחר תחיית המתים. תשובתי היא שהשנאה, כאמצעי
לחץ להשיב את החוטא מדרכו הרעה, אינה מתייחסת לחוטא מסויים, והיא מהווה דרך חברתית להוקיע את
החטא. איסור אבילות על מומרים נועד להרתיע אחרים מללכת בדרכם, ולא כדי לחנך את אלו שמתו.
3. עוד באותה טענה: אין ספק שעל פי התורה ישנם הבדלי דרגות באהבה בין יהודים לגויים. בנצרות של
יש"ו ישנה אהבה למקבלי דתו ושנאה ומשטמה אכזרית כלפי אחרים.
4. לטענה השלישית: בדבריי הדגשתי שבן פטורא ורבי עקיבא לא חיו בתקופה אחת. בן פטורא, שדבריו
הובאו בידי רבי יהושע, רבו של רבי עקיבא, חי כנראה לפני החורבן. רבי עקיבא, לטענתנו, אמר את דבריו בדור
של שמד, בליבן של גזירותיו של אדריינוס. מצבים שונים יכלו להכתיב גישות שונות, שהמשותפת לכולן היא
הדאגה להמשך קיומו של עם ישראל באותם ימים קשים, ושלא יאבד, חלילה.
5. עוד באותו סעיף: יש קשר הלכתי ברור בין הכניסה לסכנת חיים ודאית כדי להציל ספק חיים של הזולת
לבין דינו של בן פטורא, וזאת למרות השוני שביניהם. הפוסקים הנ"ל דנו בהשוואה זו, ולא אאריך בכך. מכל
מקום, כל היסודות שש"י ראה אותם כיסודות נוצריים קיימים, לכאורה, גם בתוספתא בתרומות, הקובעת
שיהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל. שהרי יכלה כל העיר להציל עצמה במותו של האחד, ומה
ירוויחו אם ימותו כולם, פרט ללכידות החברתית העקרונית? לא אגיב כאן על ראייתו של ש"י ממה שלמד
בקורס קצינים, ואל תיחשב שתיקתי בנושא זה כהודאה.
6. לטענה הרביעית: אני מעניק משקל גדול מאוד לצערה של האם הנשקפת בעד האשנב, ובשלב זה של חיי
ושל מבנה משפחתי אני אף נמצא בצד שלה. מכאן ועד לכתיבה הנחרצת והבוטחת על חוסר ההיגיון בשיטתו של
בן פטורא המרחק גדול עד לכאב. לצורך ביאור דבריי אשוב למקרה הנורא של סיירת הצנחנים בקלעת ג'בור.
דויד גרנית הי"ד הסתער על המחבלים במטרה לחלץ את שני חבריו לאחר שהללו כבר היו הרוגים, אך הוא לא
ידע זאת. הנוכל לומר שקרבנו היה קרבן שוא בשל חוסר ידיעה? לא ולא! במעשהו אימץ דויד הי"ד תורת לחימה
צה"לית ידועה וחיזק אותה. הוא תרם בכך לצה"ל נכסי צאן ברזל, שמשמעותם עתידה, לדעתי, להיות קריטית
ביום פקודה. וכן להיפך: אמו של ע', חבירו של דויד לנשק, שמחה עם בנה החי לנגד עיניה, אך מעשהו של ע', עם
כל הסימפטיה האישית שאני רוחש לו, תרם תרומה משמעותית לצורת נסיגתו של צה"ל מלבנון. לדעתי עלולה
להיות לכך השפעה מרחיקת לכת על חוסנו של צה"ל ביום פקודה, הרבה מעבר לבכיה של אם אחת, שגדול
משקלו ככל שיהיה.
גם בן פטורא לא היה אדם חסר לב והיגיון, אך הלכידות החברתית בימי מצוקה ומלחמה קשים נראתה לו
חשובה מחייו של הפרט המפקיר את חבירו במדבר, ויהיו חייו חשובים ככל שיהיו.
