האמנם רק "מטרד"? / הרב אמנון בזק

היות שהציניות פשטה זה מכבר לאורך כל מדור החדשות של "דף קשר", ולא משנה כלל מה הנושא הנדון,
איני יודע כיצד באמת יש להתייחס ל"חדשה" שעסקה בימי העיון בתנ"ך מטעם מכללת הרצוג, תחת הכותרת
(המוצלחת, ללא ספק) - "אלך לי אל הר המור" (גיליון 768). אך כיוון שהכותרת משקפת הלך רוח מסויים שאכן
קיים בין תלמידי הישיבה, אני רואה חובה לעצמי להגיב על הדברים.

בשני תחומים מרכזיים כואב לי מאוד: ראשית, וזהו התחום העיקרי - לימוד התורה ברבים. למעלה מאלף
ושלוש מאות איש (כשני שלישים מהם הם אכן נשים) הגיעו ללמוד תורה. רבים מהם - כולל אבות ואמהות של
תלמידי הישיבה - אינם מיושבי בית המדרש, ואף אינם מקובעי העתים לתורה במשך השנה. והנה, קם מפעל
מרשים בעוצמתו - 105 שיעורים, שבעה שיעורים מקבילים בכל שעה - ואנשים החלו לבוא. בכל שנה מספר
המשתתפים עולה, ובעיקר - גם גיוונם עולה. לא פעם אני שומע אמרות כמו "ארבעים שנה לא פתחתי תנ"ך",
"אף פעם לא ראיתי שלומדים כך תנ"ך", "איך אפשר להמשיך ללמוד כך במשך כל השנה", וכד'. אני מכיר
אישית אנשים שלקחו חופש מעבודתם כדי לשבת ולשמוע חמישה שיעורים ביום. ספר הספרים, שנכתב לפני
מאות ואלפי שנים, שב להיות חי, דינאמי ומוחשי לפני ציבור רחב כל כך, וזאת שלא לדבר על מאות מורים
ומורות, שלוקחים את הדברים ומפיצים אותם הלאה. לא פעם אנחנו מקוננים על חוסר התפוצה של תפיסת
עולמה של ישיבת הר עציון, והשתלטותה של תפיסת עולם שונה על עולם הציונות הדתית; והנה, בתחום אחד -
לימוד התנ"ך, שאף הוא מיסודות בית מדרשנו - נפרץ הסכר. הופצו מעיינותינו חוצה. אך כל זה מתגמד, כנראה,
אל נוכח הצמצום הנורא במספר האסלות הפנויות.

ובתחום השני - הכרת הטוב. ימי העיון הללו תורמים לכל אחד ואחד מיושבי בית המדרש, ואין בושה לציין
גם את זה. ראשית, ישיבת הר עציון מרוויחה כלכלית מימים אלו, ולא נפרט. גם הספרים שנמכרו במבואה לא
היו רק "חוברות מחקר במשנה", אלא ספרים רבים בהוצאת "תבונות" ואפילו בהוצאת ישיבת הר עציון,
התואמים - רובם ככולם - את דרכה של ישיבתנו. כולם יודעים להיאנח אל מול פרסומים הבאים ממוסדות
אחרים, המבטאים תפיסות עולם שונות ורחוקות משל בית מדרשנו, אך כשנעשה נסיון להפיץ ספרים וחוברות
"משלנו" - הדברים מתגמדים אל מול קשיי המעבר במבואה.

אכן, המכון הפך את הספרייה לכיתה. וכי שמחים היינו יותר אם כמות הבאים לשמוע את תורת הר עציון
היתה מסתפקת בכיתה 2?

כמובן, כולם יודעים שאכן השיעורים שווים משהו, ולכן, בצד הקטילות על ימי העיון, מובעת מחאה נמרצת
על כך שתלמידים התבקשו לשלם עבור ימי העיון. לא אכנס כרגע לדיון במדיניות זו (שמטרתה העיקרית היתה
למנוע מצב, שהתרחש לנגד עיניי, שבו תלמידים מהישיבה תפסו מקומות ודחקו לאחור אנשים ששילמו ממיטב
כספם), ואין לי ספק שיש מקום לתת את הדעת אליה. אולם, האם "התלמידים שחפצה נפשם בתנ"ך" - וב"ה יש
רבים כאלה - אינם מבינים את חשיבות הדבר כלפי הציבור הרחב, שאינו זוכה בכל יום לשמוע שיעורי תנ"ך מפי
הרב מדן, הרב סבתו ורבים וטובים אחרים?

ולבסוף, עוד הערה אחת. בדפי המשוב על ימי העיון, המרגשים מאוד כשלעצמם, עולים מדי שנה דברי שבח
רבים לארגון המופתי. דומני, שגם "דף קשר" יכול היה לומר כמה מילים טובות על צוות המטבח בראשות בנצי,
על הכנת ארוחות טובות וטעימות לכ-1500 איש מדי יום; לצוות העובדים בראשות יוסי וייל, על הארגון
המושלם של הכיתות וכו'; ומעל לכל - לדוד נתיב וצוות ההדרכה בתנ"ך, שעשו לילות כימים, פשוטו כמשמעו,
כדי שמפעל בסדר גודל שכזה יתקתק באופן מושלם. והכל - לשם שמיים, להגדיל תורה ולהאדירה.

נכון שימי העיון הללו גרמו קצת לאי נוחות לחלק מן התלמידים; אך מצערת העובדה, שתחת לראות את
עוצמתו הרבה של מפעל זה, את תרומתו להפצת תורה בישראל בכלל ולקרוב עם ישראל לבית מדרשנו בפרט -
יש המתעלמים מכל אלו, ונותרים מבכים את לקיחת השירותים "שלהם", המבואה "שלהם" והספרייה
"שלהם" (הציטוטים מהמקור).

---

 

כי פשה הנגע / יהודה פלס

לפני שנים אחדות עזב את הישיבה בחור שבשמו לא אנקוב משום שאני מניח שלא היה רוצה בכך. אותו
בחור ניחן בחוש הומור משובח, אולם לא בשל כך בחרתי להזכירו, ואף לא בשל מעלות נוספות שאפיינו אותו.
הדבר שייחד אותו ביותר היה ההרגל שאימץ לעצמו, שלא לדבר דברי חולין בבית המדרש. מי שהיה ניגש
לשוחח עמו בדברים המתקראים "בטלים", היה זוכה לתגובה מנומסת אך החלטית. הדבר הותיר רושם על
היושבים בסביבתו הקרובה בפרט ועל יושבי בית המדרש בכלל.

מה אפשר לומר על כל התלמידים זולתו? האם אנחנו, שמדי פעם ודאי שוחחנו בדברים בטלים (ובלשון
הרע) ראויים לגינוי גורף? האם אחזנו בדרך קלוקלת? דומני שאין להגדיר זאת כך, שהרי ישנה נטייה אנושית,
הטבועה בכל אחד מאיתנו, לגלוש למעשים שמעיקרם היינו רוצים להימנע מהם, אך בפועל אין הדבר עולה
בידינו. השאלה המרכזית, לדעתי, אינה נעוצה רק בתוצאה, אלא גם בתודעה שכל אדם מנסה לסגל לעצמו
ובמה שהוא מנסה לעשות בעבורה. בעניין הנ"ל - השאלה היא האם האדם חדור רצון לנסות להימנע מדיבורים
בטלים. אם התשובה היא חיובית, הרי שהצעד המרכזי נעשה, ועתה עליו להתמיד ולצפות להצלחה בע"ה.

כלפי מה ובאיזה הקשר התעוררתי להזכיר את הדברים האלו דווקא עתה? במשך התקופה האחרונה, מדי
יום ראשון בערב, בקוראי את דף-קשר, אני חש שוב ושוב שדעתי אינה נוחה מן הסגנון שעולה מבין השורות.
יש לי תחושה שפעמים רבות נעשה מאמץ רב, בזמן ובמחשבה, איך "לייצר" תגובות והערות ציניות לכל דבר.
(וכיוון שמבין הכותבים מצויים בעלי כשרונות מרובים, הרי שהדבר עולה בידם, ובד"כ הדבר מעלה חיוך על
שפתי הקורא (וגם על שפתותיי))

אין אני רואה צורך לנסות ולגונן על הדברים הטובים שאותם מגמדת הציניות, שהרי לרוב התגובה הצינית
אינה מתייחסת לדברים שאינם ראויים, אלא דווקא להיפך.

אם עד כה התופעה באה לידי ביטוי במדור החדשות בלבד, הרי שלאחרונה פשה הקלקול בכל המדורים,
ואין צורך לפרט. ולפני שיהיה מי מבין הקוראים שיסנן מבית שפתיו "איזו שמרנות", אומר זאת בעצמי: אני
שמרן, ודווקא בתחום זה, משום שאני סבור שהשימוש המופרז בסגנון זה, גם אם אינו נובע מתוך גאווה
וזלזול, הרי שהוא משחק לידיהן של מידות אלו.

כאמור בפתיחת דבריי, כל אחד מאיתנו נוטה למידות שמן הראוי היה להימנע מהן. השאלה היא האם אנו
מודעים להשפעתן עלינו, האם אנו נחושים לנסות להתרחק מהן, או שמא זהו היצר הרע שבו אנו, כ'בני"שים',
מתגדרים, כפי שמזכיר הרב עמיטל: " 'אם פגע בך מנוול זה - משכהו לבית המדרש', ושם תמצא מנוול
אחר...".

וכיוון שבעיניים מפוקחות אין לצפות שבפועל נמנע לחלוטין מנטיות כאלו ואחרות (ביטול תורה, גאווה,
לשון הרע וכד'), נראה שמתאימה כאן האמירה הידועה - לא כל דבר שחושבים צריך לומר, ולא כל דבר
שאומרים צריך לכתוב, ולא כל דבר שכותבים צריך להדפיס.

חכמים, היזהרו לפחות בדבריכם.