"כה אמר ה', עוד ישמע במקום הזה אשר אתם אמרים חרב הוא מאין אדם ומאין בהמה, בערי
יהודה ובחצות ירושלם הנשמות מאין אדם ומאין יושב ומאין בהמה, קול ששון וקול שמחה,
קול חתן וקול כלה, קול אמרים הודו את ה' צבאות כי טוב ה' כי לעולם חסדו, מבאים תודה
בית ה' כי אשיב את שבות הארץ כבראשנה אמר ה' ". (ירמיה ל"ג, י-יא)
לאורך התנ"ך כולו מאופיינת ירושלים כעיר האלוקים, העיר שבית המקדש שוכן בתוכה. גם בנבואת נחמה זו מנבא
ירמיה שהחתן והכלה יבואו לבית המקדש ותודות בידם - "קול אמרים הודו את ה' צבאות כי טוב ה' כי לעולם חסדו".
אנשי כנסת הגדולה, שתיקנו את ברכות הנישואין, קטעו את הפסוק באמצעו, והחליפו את קולם של האומרים "הודו את
ה' " ב"קול מצהלות חתנים מחופתם ונערים ממשתה נגינתם". מעבר לבעיה שבעצם שינוי הפסוק, בהחלפה זו שינו
חז"ל גם את משמעותו: במקום קול תפילה, קול מלא קדושה ורוממות - "קול אמרים הודו את ה' ", הכניסו חז"ל קולות
של קלילות והנאה גשמית - קול מצהלות וקול משתה. מדוע עשו זאת אנשי כנסת הגדולה?
מעיון בפסוקים נראה שהתמונה העולה מהנבואה עלולה לייאש במידה מרובה. הנביא מתאר את המצב השפל
ביותר - מקום חרב לחלוטין, מאין אדם ומאין בהמה, ומנבא על המצב האידיאלי הרחוק: המקדש בנוי, וקול המון חוגג
מביאים תודה בית ה'. האם באמת רק כאשר יבנה ביהמ"ק נזכה שישמע בירושלים קול ששון וקול שמחה? האם בין שני
הקצוות - חורבן מוחלט מחד ובניין ביהמ"ק מאידך - אין מצב ביניים? אנשי כנסת הגדולה שינו את הפסוק כדי לרמוז
שישנו מצב ביניים: "קול מצהלות חתנים מחופתם ונערים ממשתה נגינתם". קולות ששון ושמחה ישמעו בעיר הקודש
עוד לפני שיבנה המקדש.
בפירושם של אנשי כנסת הגדולה לפסוקים טמונה בשורה גדולה. הביטוי "קול מצהלות חתנים מחופתם ונערים
ממשתה נגינתם" אינו מופיע בנבואות הגאולה, ומקורו בנבואות החורבן: "זקנים משער שבתו, בחורים מנגינתם" (איכה
ה', יד). המצב הנורמאלי - בין החורבן המוחלט לגאולה השלמה - הוא של זקנים היושבים בשער ועוסקים במשפט,
ובחורים מנגנים, שמחים ועולזים. מצב זה, שנגיע אליו עוד לפני הגאולה השלמה, הוא כשלעצמו תקווה גדולה, ואותה
רצו אנשי כנסת הגדולה לקבוע בנוסח הברכה.
מסר דומה עולה ממאמרו של רב הונא בתחילת מסכת ברכות:
"וא"ר חלבו אמר רב הונא: כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו - עובר בחמשה קולות,
שנאמר 'קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול אומרים הודו את ה' צבאות' ". (ברכות ו:)
רב הונא אינו מדבר על החתן המביא תודה לבית ה'. עם זאת, רב הונא קובע שהרואה חתן בחופתו - אפילו לפני
הגאולה השלמה - חייב לשמחו גם משום "קול אומרים הודו את ה' ". יש קיום עצמאי לששון ולשמחה גם לפני בניין
בית ה'.
ביום זה אנו חוגגים את שובנו לירושלים. אם הרואה חתן ואינו משמחו עובר בחמישה קולות - הרי שמי שאינו
משמח את ירושלים ביום שמחתה על אחת כמה וכמה. לפני 33 שנים בדיוק איחד צה"ל את ירושלים שבתוך החומה עם
ירושלים שמחוצה לה, ואיחוד זה מסמל את הניצחון המדהים במלחמת ששת הימים. למלחמה הניסית הזו קדמו ימי
חרדה שנוטים לשכוח: אנשים שלחו את ילדיהם לארה"ב, חוזי שחורות ציפו לעשרות אלפי קרבנות, שר החוץ אבא אבן
רץ ממדינה למדינה ולא מצא מדינה שתסייע לנו, נשיא מצרים איים להשליך את כל היהודים לים וגירש מארצו אנשי
או"ם, ראש הממשלה לוי אשכול גמגם בשידור חי ברדיו והיתה אווירת יאוש נוראית. הכניסה להר הבית והניצחון היו
כל כך עצומים, עד ששכחנו את היאוש והחרדה שקדמו להם. כיום, לאחר 33 שנים בלבד, זכינו לקיומה של התפילה,
וקולות חתנים ונערים נשמעים שוב בעיר הבירה של מדינת ישראל.
חלק מהציבור, ובתוכם אף אנשי אמונה ואנשים מחוגי הציונות הדתית, מוציאים את הקב"ה מן המציאות
ההיסטורית. כאילו ה' מסר את השלטון לפוליטיקאים, שהורסים ובונים כרצונם, וירושלים עירו נותרה ללא ידו
המשגיחה והמכוונת. אנו יודעים שהשינוי האדיר שחל בירושלים, הרחבתה מיישוב ספר קטן לעיר הגדולה בארץ, אינו
רק הישג של ממשלות ישראל, של טדי קולק ואהוד אולמרט. הקב"ה לא הפסיק מעולם להשגיח ולשמור עלינו, ובזכות
זאת זכינו שוב לשמוע קול ששון וקול שמחה בעיר החריבה. הוא שעמד לנו עד היום, והוא שיקיים בנו, במהרה בימינו,
את הנבואה המקורית - "קול אמרים הודו את ה' צבאות כי טוב ה' כי לעולם חסדו, מבאים תודה בית ה' ".
* סיכום שיחה שהעביר הרב ביום שחרור ירושלים. הסיכום לא עבר את ביקורת הרב.
