בע"ה שבת פרשת חוקת, ה' בתמוז תש"ס, גליון מספר 764
"'והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל' וגו' - וכי ידיו של משה עושות מלחמה או
שוברות מלחמה? אלא לומר לך: כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה,
ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים - היו מתגברים, ואם לאו - היו נופלים. כיוצא
בדבר אתה אומר: 'עשה לך שרף ושים אותו על נס, והיה כל הנשוך וראה אותו וחי' -
וכי נחש ממית או נחש מחיה? אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין
את לבם לאביהם שבשמים - היו מתרפאין, ואם לאו - היו נימוקים". (משנה ר"ה כט.)
מהו ייחודם של שני הנסים שמזכירה המשנה - מלחמת עמלק ונחש הנחושת? וכי קריעת ים סוף, דרך
משל, אינה מעוררת את השאלה "וכי ידיו של משה בוקעות את הים"? מדוע לא מקשה המשנה "וכי מטהו
של משה מוציא מים מן הסלע"?
תירוץ לשאלה זו שמעתי מהרב שפיגלמן. ראשית, עלינו לשים לב שהמשנה מזכירה את הנס הראשון
והנס האחרון שנעשו לבני ישראל במדבר: ישראל נלחמו בעמלק מייד לאחר היציאה ממצרים, ואילו נס
נחש הנחושת אירע בשנה ה-40, לפני הכניסה לארץ. ממבט ראשון נראה ששני הניסים דומים: עם ישראל
מביט אל חפץ מסויים - ידיו של משה או נחש הנחושת - וכך זוכר להתפלל לקב"ה. למעשה, שני ניסים
אלו מציינים את תחילתו ותומו של תהליך חינוכם של בני ישראל במדבר.
במלחמת עמלק הקב"ה לא ציווה על משה להרים את ידיו או להורידם. יתר על כן - התורה כלל אינה
כותבת שבני ישראל הסתכלו על ידיו של משה כשהם הורמו, ואכן נראה כאילו ידו של משה היא המנצחת
במלחמה, ללא תפילה או נס אלוקי. למעשה, כאשר הרים משה את ידיו הוא התפלל לקב"ה עבור העם,
והקב"ה נענה לתפילתו. זהו השלב הראשון בחינוכם של בני ישראל: אין הם נדרשים להתפלל לבדם, אלא
להאמין בתפילתו של משה עבורם.
בפרשת נחש הנחושת העם כבר מאמין בה'. במי מריבה הם עדיין מתלוננים על משה - "וירב העם עם
משה ויאמר... ולמה הבאתם את קהל ה' אל המדבר הזה" - כאילו משה הוא זה שהוציאם ממצרים
ומוליכם בדרכם; אך בתלונת נחש הנחושת העם כבר יודע מיהו האחראי האמיתי למצבם. בפעם הראשונה
מאז היציאה ממצרים אנו מוצאים "וידבר העם בא-להים ובמשה" - בסדר זה! - ובהמשך: "ויבא העם אל
משה ויאמרו... התפלל אל ה'".
בניגוד לניסים שהכרנו עד כה, הקב"ה אינו מצווה על משה לעצור את המגפה. "עשה לך שרף ושים
אתו על נס, והיה כל הנשוך וראה אתו וחי". כעת, בתום 40 שנות החינוך, על בני ישראל להבין שעליהם
להתפלל לקב"ה בעצמם. משה אינו בוקע את הים, ידיו אינן עושות מלחמה, והנחש אינו ממית ומחיה.
הקב"ה הוא זה האוחז את מפתחות החיים והמוות, הנצחון והתבוסה, וכל אחד ואחד מבני ישראל צריך
לפנות אליו ולבקש - בעצמו! - על נפשו: "והיה אם נשך הנחש את איש, והביט אל נחש הנחשת - וחי".
"קול מצהלות חתנים מחופתם ונערים ממשתה נגינתם" / הרב עמיטל
הבנה מחודשת בדין "אין איסור חל על איסור" / עמיחי גורדין
