הבנה מחודשת בדין "אין איסור חל על איסור"
ההבנה המקובלת בדין "אין איסור חל על איסור" היא שחתיכת האיסור "מלאה" כבר באיסור
הראשון, ואין בה "מקום" לקבל גם את האיסור השני. הבנה זו מובנת אם שני האיסורים קיימים
בחפצא, ברם אם נבין שהאיסורים הם איסורים על הפעולה (כפי שמבינים חלק מהראשונים בכל
איסורי התורה, וגם לחלוקים עליהם ישנם איסורי פעולה רבים) - תקשה הבנה זו מאוד. לכאורה,
איסור על פעולה הוא איסור מופשט וקבוע - לאדם אסור לאכול נבלות גם אם לא קיימת שום נבילה
בעולם, שכן האיסור עצמו אינו תלוי במציאות, ומדוע מתבטל האיסור השני?
ניתן להציע שצריך לחלק בין קיום האיסור עצמו לבין ההתייחסות ההלכתית לפעולה. כשאנו
קובעים ש"אין איסור חל על איסור" אין כוונתנו שהאיסור השני הותר או לחילופין לא הוחל. פירוש
הדברים הוא שכאשר ישנה פעולה מציאותית שאסורה מדין א', והמציאות השתנתה וכעת הפעולה
צריכה להיות אסורה גם מדין ב' - אינני מתייחס לדין ב', כיוון שהוא לא מעניין אותי. מבחינת
ההלכה, הפעולה אסורה מדין א', והשאלה האם היא תהיה אסורה גם מדין ב' לא רלוונטית. הפעולה
עצמה נאסרה וסומנה כמוקש, והמוקש הנוסף שהושם מתחת לפעולה לא משנה את היחס ההלכתי
אליה. לכן, על אף שהמוקש השני קיים, הוא לא מסומן.
במבט בתר פעולה, אם אכן חלילה עבר האדם על האיסור - דנה ההלכה במה שהתבצע ועל איזה
מוקשים דרך האדם. בכך תוסבר בקלות דעת ר' יוסי, הגורס שעל אף שהאדם חייב בעונש רק על
האיסור הראשון, הוא עבר על שני האיסורים - ולכן קוברים אותו בין הרשעים.
מבחינת העונש והקרבן אנו מתייחסים למבט ההלכתי קדם-הפעולה, ולכן מחייבים אותו לפי
סימון הפעולה באותו שלב, אולם במבט כללי ומוחלט - האדם אכן עבר על שני האיסורים.
עמיחי גורדין
