טומאה בכלי פלסטיק
א. פתיחה
מאמר זה נכתב מתוך מצוקה. המצוקה היא מצוקתם של עורכי דף קשר, שנתקעו בלי מאמר לפרשת חוקת. לפיכך - אם אתם לא רוצים לראות עוד מאמרים עם כותרת מאוד לא מלהיבה, כמו המאמר הזה, אנא שילחו מאמרים נורמליים לדף קשר, ויפה שעה אחת קודם[1].
לגופו של עניין, מספר אזהרות: מאמר זה איננו מאמר הלכתי. כלומר, מוקד ההתעניינות שבו איננו ההלכה הצרופה, מהדברים הכתובים בו אין להסיק שום מסקנה הלכתית קונקרטית, וייתכן גם שמתוך חוסר עיון, חוסר ידיעה, חוסר השקעה וחוסר תשומת לב (בשוגג, כמובן) - נכתבו בו גם דברים שאינם מדוייקים מבחינה הלכתית. לכן, יש לקחת את הדברים הכתובים בו בערבון מוגבל.
לא זו, אלא אף זו - מעבר לניתוח הלמדני-הלכתי, יש במאמר זה גם רעיון מחשבתי כלשהו. ייתכן שחלק מקוראי המאמר לא יסכימו עם הרעיון הזה. אוקיי, כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות. אלא שגם אם מי שיהא לא יסכים עם מה שיהא, הוא מתבקש לעשות זאת בצורה רגועה.
ב. מהי טומאה?
לפני העיסוק הנקודתי בשאלת הטומאה בכלי פלסטיק, נציב בצורה מאוד כללית שתי תפיסות יסוד ביחס לעצם מציאותה של טומאה. תפיסות אלו מנוסחות, במכוון, באופן כוללני ביותר. שתי ההבנות שנצביע עליהן נמצאות על סף הגבול שבין העיון הגמרתי לבין התפיסה המחשבתית, אך אף על פי כן, ניתן לשאוב מתוכן כיוון מסויים גם ביחס לעניין הספציפי שאליו אנו חותרים.
ובכן, את עצם מציאות הטומאה, ניתן להסביר בשתי דרכים עיקריות:
דרך אחת - הטומאה היא מעין לכלוך. לפי תפיסה זו טומאה היא יסוד כמעט פיסי, או אפילו פיסי ממש. יסוד זה קשור לזוהמה, לכלוך וכדומה.
דרך שניה - הטומאה היא גזירתו של מלך, תכונה מופשטת המוטבעת בחפצים שונים לאור חוקי הטומאה והטהרה. אין לתכונה זו שום משמעות פיסית, אי אפשר למדוד אותה בכלים אמפיריים, וכל כולה גזירת גבוה.
לפני שנמשיך הלאה, נצטט שני מקורות אופייניים, התומכים - מר כדאית ליה ומר כדאית ליה - בכל אחת מן הדרכים המוזכרות. נפתח בדרך הראשונה, ובדבריו של הרמב"ן בפירושו לתורה שמבטאים אותה. אמנם הרמב"ן מביא דברים אלו בפירושו על התורה, אך היישום שהוא מביא הוא יישום הלכתי:
"... וטעם ההכשר - בעבור כי לכלוך השרץ והמטמאים ידבק במאכלים בלחות ולא כן ביבשים, ועשתה התורה הרחקה יתירה לטמא המוכשרים במים וניגבו, שלא ניתן דברינו לשיעורין...". (רמב"ן, ויקרא י"א, לז)
הרמב"ן מתייחס לדין המוכר של הכשר מים בטומאת אוכלין - אוכל מקבל טומאה רק אם הוא נבלל באחד משבעת המשקין שמכשירים לקבל טומאה (למעט מקרים חריגים). הרמב"ן מבאר בפירושו את הטעם העקרוני להלכה זו.
לפי הרמב"ן - טומאה בבסיסה היא לכלוך. כידוע, דבר רטוב סופח לכלוך בצורה טובה יותר מדבר יבש. התורה קבעה שטומאת אוכלין חלה, ברמה העקרונית, רק באוכל רטוב - אוכל שיספוג היטב את לכלוך השרץ ושאר המטמאים. זהו השלב הראשון של דין ההכשר. בשלב הבא קבעה התורה שגם אוכל שנרטב ואחר כך התייבש יוכל לקבל טומאה. אמנם כרגע הוא יבש, ולכן ברמה העקרונית אין הוא סופח את לכלוך השרץ, אבל - כדי שלא ניתן את דברינו לשיעורין - קבעה התורה שגם כאן יש חלות של טומאה.
דבריו של הרמב"ן משקפים, אם כן, באופן חד ביותר, את הדרך הראשונה שהוצעה לעיל. הרמב"ן קובע מפורשות שהטומאה היא מעין לכלוך, אך אינו מותיר את הקביעה ברמה המחשבתית גרידא. על סמך קביעה זו מבאר הרמב"ן הלכה של ממש.
תפיסה חלופית מובעת במדרש המובא במספר מקומות, בין השאר במדרש רבה על פרשת השבוע שלנו. פרשת חוקת פותחת בתיאור דיני פרה אדומה, ובפירוט הלכות טומאת מת. על רקע זה מובא במדרש הסיפור המפורסם הבא:
"שאל עובד כוכבים אחד את רבן יוחנן בן זכאי: אילין עובדייא דאתון עבדין, נראין כמין כשפים! אתם מביאים פרה, ושורפין אותה וכותשין אותה...". (במדבר רבה י"ט, ח)
רבן יוחנן בן זכאי משיב לאותו עובד כוכבים תשובה הראויה לו. לאחר שיוצא אותו עובד כוכבים, אומרים תלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי:
"... לזה דחית בקנה, לנו מה אתה אומר? אמר להם - חייכם, לא המת מטמא ולא המים מטהרין, אלא אמר הקב"ה - חֻקה חקקתי, גזירה גזרתי...".
במילים אחרות, טומאה וטהרה הם גזירתו של הקב"ה. במת עצמו אין שום יסוד פיסי שמטמא אחרים, ובמים אין שום יסוד פיסי ששוטף טומאה. הכל הוא מגזירתו של גבוה. תפיסה זו תואמת את הדרך השנייה שהוצעה לעיל בהבנת עצם יסודה של הטומאה.
ג. טומאה בכלי פלסטיק מנקודת מבטו של הרמב"ן
על רקע החקירה העקרונית שתוארה, נוכל לדון ביישום הקונקרטי לכלי פלסטיק. השאלה העומדת לפנינו היא האם כלי פלסטיק מקבלים טומאה. את הדיון העקרוני נציב לפי שתי התפיסות העקרוניות של עצם מציאות הטומאה. ראשית, נבחן את השאלה לפי התפיסה ה"פיסית" של הטומאה.
התפיסה הפיסית של הטומאה היא מוכוונת חומר. במילים אחרות - יש חומרים שסופגים לכלוך וזוהמה, ויש חומרים שאינם סופגים; יש חומרים שזקוקים לשטיפה או לחות כדי לספוג את הלכלוך הטומאתי (כמו אוכלין), ויש חומרים שסופגים טומאה גם ללא הכשר מים.
דיון פרטני יותר בכלים השונים מגלה שישנם סיווגים שונים לחומרים שונים. כלי אבנים, למשל, אינם מקבלים טומאה כלל, וכלי מתכות, לעומתם, מקבלים טומאה. לחומר ממנו עשוי הכלי יש ביטוי גם בתהליך המקביל של היטהרות מטומאה: כלי שהוא בר שטיפה (=כלי שטף, במינוח ההלכתי) יוכל להיטהר על ידי שטיפה, כלומר על ידי טבילה במקווה, ואילו כלי שאיננו בר שטיפה, לא יוכל להיטהר במקווה.
הדוגמה הבולטת בהקשר זה היא כלי חרס. לכלי חרס אין טהרה במקווה, וכדי לטהרם יש לשבור אותם. הלכה זו מתפרשת היטב על רקע התפיסה הפיסית של הטומאה, שכן כלי חרס הם כלים מחורצים ומחוספסים, ואכן - לא ניתן לשטוף אותם.
ביטוי יפה לכך ניתן לראות בהלכות מקבילות רבות שגוזרות שבירה על כלי חרס. ההלכה הבולטת שבהן, ברמת הדאורייתא, היא ההלכה של דם חטאת (ויקרא ו', כ-כא). דם חטאת שניתז על הבגד טעון כיבוס, שכן בגד הוא דבר המתכבס, ולכלוכו יורד במים. כלי מנחושת שניתז עליו דם חטאת טעון מריקה ושטיפה, אך כלי חרס - דינו שבירה. ההסבר הפשוט להבדל שבין שני סוגי הכלים הוא ששטיפה אינה מועילה לכלי חרס, וכדי "לנקותו" מטומאתו נחוצה שבירה.
בפשטות, דיני דם חטאת המתוארים בפרשת צו אינם קשורים לטומאה וטהרה. אף על פי כן, בולטת ההקבלה שבין דין השבירה בכלי חרס ובין דיני השבירה של עולם הטומאה והטהרה. הקבלה זו מצביעה על גורם חיצוני, שאינו קשור להלכות המקומיות של דם חטאת או טומאה. גורם זה עשוי להיות האופי החומרי של כלי חרס, שאינו בר שטיפה.
על רקע זה יש לדון בכלי פלסטיק, מתוך ניסיון להשוות אותם לאחת מן הקטגוריות המוכרות. אם נצליח להגדיר את סיווגו של כלי פלסטיק, נוכל לקבוע את דיניו לאור הקטגוריה שאליה הוא משתייך. ניתן לסווג את כלי הפלסטיק באחת משתי דרכים עיקריות: על פי תכונותיו החומריות של הכלי, או על פי החומר שממנו מייצרים פלסטיק.
נסביר את ההבדל שבין הדרכים הללו: בדרך הראשונה אין אנו מתעניינים בגניאולוגיה הכימית של הפלסטיק. אנו מתבוננים אך ורק במוצר המוגמר, ומנסים לראות למה הוא דומה - האם הוא חלק כמו זכוכית או מתכת, שמא הוא מחוספס כעץ, ואולי הוא בלתי שטיף כמו כלי חרס.
לפי הדרך השניה, תכונותיו העכשוויות של כלי הפלסטיק אינן רלבנטיות. הגורם הקובע הוא ה-"Urstoff" - החומר המקורי שממנו מייצרים פלסטיק. אם מדובר באבן - דרך משל - הרי שכלי פלסטיק לא יקבל טומאה, למרות שתכונותיו הנוכחיות שונות תכלית השינוי מתכונות האבן.
על רקע זה ירדו חכמי ההלכה שהתייחסו לנושא לדון בדיונים כימיים למיניהם. לרוב הדעות, יש לקבוע שכלי פלסטיק אינם מקבלים טומאה. כך, למשל, כותב הציץ אליעזר:
"... כי הכלים הפלסטיים הם מוצרים של תעשיה כימית כבדה, ומבוססים על חמרי יסוד מנפט... כל הדברים הנ"ל מחזקים דברינו האמורים בספרנו שם - כי כלי הפלסטיק והניילון אינם מהוים במהותם לא כלי חרס וגם לא כלי זכוכית, אלא דין כלי אבן להם...". (שו"ת ציץ אליעזר ח"ז סי' ל"ז)
אחרונים נוספים תמכו בדעת הציץ אליעזר, אם כי יש אחרונים שהסתפקו בנושא. לדיון זה נכנסים גם שיקולים צדדיים, שאין כאן המקום לפרטם. אנו נסתפק בזריקת הכיוון העקרונית, על פיה - מצד תכונות החומר של הפלסטיק ולאור התפיסה הפיסית של הטומאה - אין כלי פלסטיק מקבל טומאה.
ד. טומאה בכלי פלסטיק מנקודת מבטו של רבן יוחנן בן זכאי
את שאלת הטומאה בכלי פלסטיק יש לבחון גם מצד התפיסה המופשטת של הטומאה, תפיסה שהוצעה לעיל על רקע מדרשו של רבן יוחנן בן זכאי. ננסה להראות שלפי תפיסה זו יש מקום לקבלת טומאה בכלי פלסטיק. במידה מסויימת - כלי פלסטיק אמורים לקבל טומאה יותר מכל כלי אחר.
מטבע הדברים, אין באחרונים התייחסות לדין של טומאה בכלי פלסטיק מתוך האספקט שיוצג בפיסקה זו. על כן נדגיש שוב - הדברים הנכתבים נאמרים רק לעורר את המעיינים בדבר, ולא כקביעה הלכתית בשום רמה שהיא.
אם באנו לבחון את עולם מקבלי הטומאה לעומת עולם המופקעים מקבלת טומאה, יש להציב שני קטבים עיקריים: הקוטב הראשון הוא האדם, והקוטב השני הוא הטבע. האדם הוא המייצג המובהק לדברים היוצרים טומאה ומקבלים טומאה. רבים מאבות הטומאה קשורים לאדם, והאדם עצמו גם סופג טומאה מאבות טומאה אחרים. הטבע הוא המרחב שמופקע מדיני טומאה ברמה העקרונית: בעלי חיים אינם מקבלים טומאה, הקרקע והמחובר אליה לא מקבלים טומאה, וכן הלאה.
ניתן לצייר בנקל את הרעיון המחשבתי שעומד מאחורי קיטוב זה. הטבע ה"מטומטם" והגולמי מופקע מחלויות הלכתיות רבות. אין עבודה זרה במחובר לקרקע ("על ההרים אלהיהם ולא ההרים אלהיהם" (סנהדרין מז:)), אין קדושה ברמה מלאה במחובר לקרקע (זוהי אחת הסברות האפשריות להפקעת מחובר ממעילה), וגם טומאה וטהרה אינם חלים על הטבע ועולמו. דווקא האדם, עם יכולת בחירתו, מסוגל להתנודד במשרעת הלכתית רחבה יותר. מחד, הוא יכול להתעלות ולהגיע לקדושה, ומאידך - הוא יכול להתבהם ולהגיע לטומאה. את הטבע אין להאשים בטוב או ברוע, בחסד או ברשעות; אך האדם יכול לבחור בטוב וליצור בכך אוירה של קדושה, או לחילופין לבחור ברע ובשלילי, וליצור בכך אוירה של טומאה.
דברים אלו כלליים ביותר, והם חורגים מהרעיונות שאנו מעמידים מאחורי מנגנונים הלכתיים. עם זאת, ניתן לראות ברעיונות אלו את הטעם העקרוני להיותו של הטבע מופקע מעולם מקבלי הטומאה, והיותו של האדם ניצב במרכז ההוייה הטומאתית.
כך או כך, בין האדם לטבע קיימות מספר קטגוריות ביניים. ניתן לדבר, בחלוקה גסה, על שלוש קטגוריות עיקריות: אוכלין, משקין וכלים. שלוש הקטגוריות הללו משתייכות בצורה חלקית לעולם הטבע, ובצורה חלקית לעולמו של האדם.
מה פשר החלקיות הזו? לכאורה - לא מדובר בחלקיות כמותית של אחוזים כאלו ואחרים. מדובר בחלקיות על פני ציר הזמן. הוי אומר - אוכלין, משקין וכלים נמצאים בשלב טרומי של הגשמת יעודם בטבע בכל מאת האחוזים. בשלב הראשון הם חלק מהטבע, אך בשלב הסופי של שימושם הם מהווים חלק אינטגרלי מעולמו של האדם. אשר על כן, בתחילת דרכם הם אינם מקבלים טומאה, ובסוף דרכם - הם מקבלים טומאה.
זהו כללא דמילתא, ועל פיו נוכל לבחון את הקטגוריה הספציפית של הכלים. הטיעון המרכזי הוא שכל עוד הכלים הם חומר גלם בטבע - אין בהם קבלת טומאה. בשלב הסופי, שבו הם יציר כפיו המובהק של האדם - יש בהם קבלת טומאה. על פי חלוקה זו נקבע גם את שלבי המעבר ואת החלוקות השונות.
נדגים את הטיעון הנ"ל כלפי המדרג המשולש של כלי אבן - כלי עץ - כלי מתכת. כלי אבן אינם מקבלים טומאה כלל, ולפי דרכנו נסביר שהם מעולם לא התנתקו מהטבע. עובדה זו מתבארת מכיוונים שונים: ראשית, עצם מציאותן של אבנים שיש להן כלי קיבול קיימת כבר בטבע עצמו וללא התערבותו של האדם. כך מדברות המשניות, למשל, על השוקת שבסלע - שוקת שנוצרה בצורה טבעית משחיקת המים. נקודה חשובה נוספת היא שאין זה מציאותי שאדם נורמלי ישתמש בכלי אבן, אלא אם כן הוא מתכנן לקחת את אליפות בולגריה בהרמת משקולות.
נמצא, שכלי אבן - גם אם יהא מי שיהא שישתמש בהם - מעולם לא התנתקו מן הטבע, ומעולם לא ממש חדרו לעולמו של האדם. לפיכך, אין בהם (וגם לא בכלי אדמה או כלי גללים) קבלת טומאה. אירוניה היא, שהתקופה היחידה (כמדומה) שבה השתמש ציבור שלם באופן קבוע בכלי אבן, חוץ מתקופת האבן, היא ציבור הכהנים בזמן שבית המקדש היה קיים. עדויות ארכיאולוגיות מראות שאנשים אלו השתמשו במגוון שלם של כלי אבן, והסיבה לכך היא, כמובן, שמירה על דיני טהרה מוקפדים. הדבר אירוני, משום שלפי הסברה המוצעת, דווקא העובדה שלא משתמשים בכלי אבן בצורה שוטפת, היא המניע לכך שהם לא מקבלים טומאה.
מן העבר השני - כלי מתכות. כלים כאלו אינם נמצאים בטבע בדרך כלל. יתירה מזו - אפילו המתכת עצמה אינה נמצאת ברוב המקרים בצורתה השימושית בטבע. יש לזקק את המתכת מתוך סלעי היסוד, להתיך ולחרוט ולעצב - עד שמתקבל כלי לשימוש האדם. לפיכך - כלים אלו בסוף דרכם מבטאים שייכות מובהקת לעולמו של האדם, ומובנת העובדה שהם מקבלים טומאה.
בתווך - כלי עץ. ההלכה קובעת שפשוטי כלי עץ אינם מקבלים טומאה. כלומר, רק כלי עץ שיש לו בית קיבול מקבל טומאה. על פי הסברה המוצעת הדברים מבוארים היטב. ניקח לדוגמה את אחד מאבירי השולחן העגול: אם במהלך קרב הוא יאבד את חרבו ותהיה לו תושייה מספקת - הוא יקטוף מיד איזה ענף מעץ מזדמן וימשיך ללחום בעזרתו; אך אם יאבד לו השולחן העגול עצמו - הוא אבוד.
והיישום ההלכתי ברור: פשוטי כלי עץ שייכים במהותם לטבע, אלו סתם ענפים שנמצאים בכל מקום. חותם ידו של האדם בא לידי ביטוי רק כאשר הוא מעצב את כלי העץ, והופך אותם לכוסות וצלחות שאינם מצויים בצורה זו בטבע. לכן רק כלים כאלו מקבלים טומאה.
על פי הסבר זה, נוכל לשוב ולבחון את קבלת הטומאה בכלי פלסטיק, ולהסיק לכאורה שכלי פלסטיק מקבלים טומאה. יתירה מזו - אין כמעט כלי שאמור לקבל טומאה יותר מכלי פלסטיק. פלסטיק הוא מוצר סינתטי לחלוטין, מוצר שלא קיים בטבע כלל, וכל כולו מבטא את יצירתו של האדם.
ה. טומאה בכלי פלסטיק מנקודת מבטו של רש"י
ראינו שלפי התפיסה הפיסית של הטומאה יש להטות את הכף לכך שכלי פלסטיק אינם מקבלים טומאה, ואילו לפי התפיסה המופשטת של הטומאה, יש להסיק - לכאורה - שכלי פלסטיק מקבלים טומאה. את הדיון ערכנו בצורה נפרדת, אך יש להעלות הסתייגות אחת מרכזית הנוגעת לכל מה שנאמר לעיל.
הנחת העבודה שלנו עד כה היתה, שכדי להחיל טומאה בכלי פלסטיק יש להראות - מסברה - שטומאה שייכת בהם. במילים אחרות - כל דבר עשוי לקבל טומאה, עד שיוכח אחרת. הנחה זו טעונה עיון, שכן ניתן לצאת מנקודת מוצא הפוכה, ולפיה - שום דבר אינו עשוי לקבל טומאה עד שיוכח אחרת. נקודת מוצא זו עולה בפרשת מטות ובדברי רש"י במסכת ראש השנה.
בפרשת מטות יש השלמה מסויימת לדיני טומאת מת המוזכרים בפרשתנו. התורה מתארת את מלחמת ישראל במדיינים, ולאחר סיום המלחמה מובאת פרשייה קצרצרה המתייחסת לדינים מסויימים של טומאת מת:
"אך את הזהב ואת הכסף את הנחֹשת את הברזל את הבדיל ואת העֹפרת. כל דבר אשר יבֹא באש תעבירו באש וטהר...". (במדבר ל"א, כב-כג)
התורה מונה שש מתכות בצורה פרטנית, ומתוך מניין פרטני זה מסיק רש"י מסקנה מעניינת:
"... שאין כלי מתכות טמאין דאורייתא אלא המנויין בפרשה, הזהב והכסף...".
(ר"ה יט: רש"י ד"ה וחכמים)
עמדה זו נוגדת את נקודת המוצא הבסיסית של הדיון שלנו. על פי שני קוי החשיבה שהעלינו, יש לבדוק טומאה בכלי מתכות לאור קריטריונים שונים לחלוטין, ואם בדיקה זו מסתמנת לחיוב - יש לקבוע טומאה בכלי מתכות. לפי רש"י, לעומת זאת, לפחות ברמת הדאורייתא אין להוסיף על מה שנאמר והוזכר.
תפיסה כזו מופיעה גם ברמת הדרבנן, בפסיקתו של הרב עובדיה יוסף:
"... שהואיל וכל דין טבילת כלי זכוכית אינו אלא מדרבנן (מפני שאפשר להתיכם ולעשותם כלים שנית), י"ל דלא גזרו אלא על כלי זכוכית, ולא על שאר כלים שאפשר להתיכם...". (שו"ת יביע אומר ח"ד יו"ד, סי' ח')
ו. טומאה בכלי פלסטיק מנקודת מבטו של הארי סלדון
לפני שנים רבות חיו ביון העתיקה שני אחים. קראו להם האחים מנייכמוס, והם התעניינו במה שקרוי "חתכי קונוס". הם ציירו בדמיונם חרוטים וניסו לחתוך אותם עם מישור, ולהפתעתם הרבה הם גילו שמתקבלות צורות שונות כאשר חותכים את החרוט בזוויות שונות.
אחת הצורות המעניינות נקראת היפרבולה. להיפרבולה יש שני חלקים שלא נוגעים האחד בשני - בערך כך: 
. נניח כעת שיש לנו חרוט מפלסטיק, ואנחנו מנסים לחתוך אותו עם מישור של טומאה. מנקודת מבט היסטורית, נקבל את התוצאה הבאה:
בעבר הרחוק של ההיסטוריה נהגו דיני הטומאה, אבל בשלב זה עדיין לא היה פלסטיק, ולכן דיני טומאה מעולם לא חלו על כלי פלסטיק. בשלב הנוכחי של ההיסטוריה יש פלסטיק, אבל דיני הטומאה אינם נוהגים.
החתך של הפלסטיק בטומאה יוצר היפרבולה היסטורית, המורכבת מקשת של טומאה ומקשת של פלסטיק. בכל אחת מהקשתות של ההיפרבולה קיים רק אחד מן המרכיבים הדרושים לחלותה של טומאה בכלי פלסטיק, ואם כן, נשאלת השאלה - מהי המשמעות של טומאה בכלי פלסטיק? והתשובה פשוטה: משמעותה היא משמעות למדנית, הגלומה בציוויו של הבורא ומונבטת בעולם התורה שבעל פה שלנו. זאת, גם אם לא היתה לה ולא תהיה לה משמעות מעשית לעולם[2].
[1] אכן, אנו במצוקה. אנא, שלחו פרוזות, שירים, קריקתוֹרות, מזל-טובים, חדשות, הצעות ושינויים, ובמיוחד - מאמרים. לפתיחים נדאג לבד. המערכת.
[2] הכוונה למשמעות ההלכתית הישירה של ניהוג דיני טומאה וטהרה. אמנם, יש לדינים אלו משמעויות עקיפות הנוהגות גם כיום, בהלכות שונות התלויות בהגדרת דבר המקבל טומאה. בהקשר זה נידונות שאלות הטומאה והטהרה בספרות האחרונים.
