לשם התזכורת, במאמרי הקודם השתדלתי להוכיח את הטענות הבאות:
א. הרמב"ם רצה שהמשנה תורה יהיה ספר הלימוד הבלעדי בתורה שבעל פה עבור כל ישראל.
ב. הרמב"ם ראה את לימודי הפרדס (=מדעי הטבע ומדעי האלוקות[2]) כדבר חשוב יותר מלימוד פסקי
ההלכות (ולא מקיומם).
ג. לאור טענות א' ו-ב', קיימת סתירה חריפה בין המקורות שמדגישים טענות אלו לבין פשט הלכות תלמוד
תורה בפ"א, הלכות: יא-יב, ולכן פירשתי את ההלכות האלו פירוש אליגורי, בדיוק כשם שעשיתי בהלכות
תשובה פ"ג ה"ו, בעניין תחיית המתים. בסוף איגרת תחיית המתים הרמב"ם כתב שהוא נקט במתודת ההסתרה
בכל חיבוריו.

המגיבים טענו כי טענותי הם בגדר עדות שאי אתה יכול להזימה, כיון שכאשר אני מוצא סתירה ברמב"ם אני
בוחר את הדעה שנראית לי, ואילו את הדעה הסותרת אני מגדיר כדעה המונית, ולא היא! בפתיחת המורה
נבוכים הרמב"ם מסביר שהוא החביא סתירות בתוך כתביו ואסור שההמון ירגיש בנקודת הסתירה. דהיינו,
שאם נגדיר את הצלע האחת של הסתירה כ-א' ואת הצלע השנייה של הסתירה כ-ב', הרי שההמון לא יבחין
בנקודת הסתירה ביניהם והוא יחשוב שיש לפניו א' ורק א'. לעומת זאת החכמים יצליחו לחשוף את הצלע
השנייה של הסתירה - את ב'!
לפעמים ב' לבוש בתחפושת של א' ע"י משל, כך שהמשל הוא א' והנמשל הוא ב', ולפעמים ב' מוסתר ע"י שימוש
במילה או ביטוי דו משמעי (="שם משותף") כך שמשמעותו האחת היא א' ומשמעותו השנייה היא ב'. לפעמים
ב' מוסתרת ע"י כך שהיא מוזכרת בדרך אגב באמצע נושא שלא קשור אליה ספציפית.
לאחר שהחכמים הצליחו לחשוף את הצלע השנייה של הסתירה (=ב') כבר אוטומטית הם ידעו ש-א' היא הדעה
ההמונית ו-ב' היא דעת החכמים, כיון שהרמב"ם מדגיש פעמים רבות שדעת החכמים חייבת להיות מוסתרת
מההמון:"דבש וחלב תחת לשונך" - דעת החכמים, שמשולה לדבש וחלב, חייבת להשאר מתחת ללשון. אמור
מעתה - כאשר נגלה בכתבי הרמב"ם השקפה הסותרת השקפה אחרת, ההשקפה היותר גלויה בכתביו היא דעת
ההמון, וההשקפה היותר נסתרת יחסית להשקפה השנייה היא דעת החכמים, כאשר דוגמא בולטת ליישום
עקרון זה מהווה סוגיית תחיית המתים.[3]
כך הוא גם המבנה בסוגיית תלמוד תורה. בהלכות תלמוד תורה, פרק א' הלכות: יא-יב, שזוהי הבמה הפומבית
ביותר שבה הרמב"ם יכל לומר את עמדתו בדבר מצוות ת"ת, הוא נקט בטקטיקת המשלים והשמות
המשותפים. בהקדמה למשנה תורה, קובע הרמב"ם כי מטרת חיבורו היא להחליף לגמרי את התלמוד, אלא
שהרמב"ם מטשטש קביעה זו לפני כן ע"י ההסבר שתכלית הגאונים בחיבוריהם ההלכתיים היא להודיע את
ההלכות "למי שאינו יכול לירד לעומקו של תלמוד"[4]. כך הם פני הדברים גם באיגרת פומבית לחכמי לוניל
שעוסקת בעניינים הלכתיים, ואשר לא הבאתיה במאמרי כיון שהדעות חלוקות בדבר מקוריותה[5]. באיגרת זו
(עמ' תקפ"א[6]) הרמב"ם אומר שהחכמות הכלליות (=הפרדס) הן רוקחות וטבחות להלכה, ושהוא עסק בהן
רק כדי לייפות את התורה בעיני הגויים. לעומת זאת, באיגרת אישית לר' שמואל אבן תיבון כותב הרמב"ם ש
"דעת אריסטו היא תכלית דעת האדם" (עמ' תקנ"ג), וכן באיגרות האישיות לתלמידו המובהק, אשר לא היו
אמורות להתפרסם בפומבי, הרמב"ם קובע נחרצות שהמשנה תורה בא להחליף לגמרי את התלמוד, ושאין ערך
בעיסוק בהוויות הגמרא כשלעצמן לאחר שכבר התברר מהו פסק ההלכה למעשה. וכן רמז בהערה אגבית
שאיננה קשורה ספציפית לנושא הנידון בפירושו למשנה במסכת נזיר (פ"ב משנה א'), ש"כיון שדברי בית שמאי
דחויים (לפסק ההלכה) - לא אכפת לנו אמרו איך שאמרו".

בניגוד גמור לדעת המגיבים, לדעתי עדיף לנו ללמוד ממה שהרמב"ם כתב ולא מאיך שהרמב"ם חי. וזאת מכיוון
שתמיד המציאות היא פחות מהאידיאל, ואם נשאף לרמב"ם האידיאלי יש יותר סיכוי שנגיע יותר רחוק מאשר
אילו שאפנו לרמב"ם הריאלי. בהלכות גזילה (פ"ו הי"א) פוסק הרמב"ם: "שאין ראוי לאדם שיעסוק כל ימיו
אלא בדברי חכמה וביישובו של עולם". "דברי חכמה" הם הפרדס, ו"יישובו של עולם" זוהי ההידמות בדרכיו
של הקב"ה - עשיית חסד משפט וצדקה בעולם הזה[7]. כשהרמב"ם כתב את המשנה תורה במשך כ13- שנה[8],
הוא גמל חסד עם עם ישראל בכך שלימד אותם "הוראות ביצוע" (=ההלכה) אשר באמצעות קיומם מתיישב
העולם הזה וע"י כך גם פנויים בני האדם לקנות את החכמה של העוה"ב (כפי שכתב בהל' יסוה"ת פ"ד ה"יג).
ולכן, כהוראת שעה, לשם יצירת ספר הפסקים, הרמב"ם השקיע כ13- שנה בלימוד הגמרא כדי להפיק ממנה
את פסקי ההלכות ולסכמם במשנה תורה.
גם על עצם ההנחה בדבר איך שהרמב"ם חי אפשר לערער, שהרי הרמב"ם שימש גם כרופא של בכירי מצרים
ושל תושבי פוסטאט (יהודים וגויים) מאז שנפטר אחיו (כשהרמב"ם היה בערך בגיל 38), וגם כדיין מרכזי
במצרים וגם כנגיד של כל יהודי המזרח, ובמקביל לכך הוא אף עסק במסחר. מפעלו הספרותי כולל גם לפחות
עשרה חיבורים רפואיים. יתר על כן, השכלתו הכללית של הרמב"ם היתה רחבה מאוד, לא רק בענייני הפרדס
אלא גם בענייני תרבות העמים. הרמב"ם מעיד על עצמו באחת מאיגרותיו שהוא למד בעיון את כל ספרי הע"ז,
שתורגמו לערבית, שקיימים בעולם! לאור דברים אלו, מאד תמוהה בעיניי טענתם של המגיבים כי "הרמב"ם
הקדיש את מרבית זמנו ואונו ללימוד תורה, להוויות דאביי ורבא"[9].

1. מסקנתו הראשונה של הרמב"ם, שהוויות דאביי ורבא הם דבר קטן, אינן נובעות מהנחותיו האריסטוטליות.
המדובר בקביעה של חז"ל (סוכה כח.), אשר רוב הפרשנים שלפני הרמב"ם ושלאחריו פירשוה כפשוטה[10].
נביא לדוגמא את דברי הר"ן:
"... קרי להוויות דאביי ורבא דבר קטן. לפי שאין ספק שהתנאים הראשונים היו יודעים המשנה על בוריה,
הוויות דהוו בתר הכי אביי ורבא לדבר קטן חשבינן להו" (מובאים בכס"מ בהל' יסוה"ת פ"ד ה"יג).
דהיינו, שכל הקושיות והתירוצים של אביי ורבא שכל תכליתן הייתה לברר את פשט ההלכה שבמשנה, לא היו
קיימים עבור התנאים, והמשנה היתה עבורם חד משמעית כספר פסקי הלכה למעשה, בדיוק כשם שאנו מבינים
את המשנה תורה והשולחן ערוך. אלא שכל החידוש של הרמב"ם הוא, שלא רק הוויות הגמרא הם דבר קטן
אלא אפילו ידיעת כל פסקי ההלכות הם דבר קטן, אבל ידיעת האלוקות (=הפרדס) וקיומם של פסקי ההלכות
(=יישובו של עולם[11]=ההידמות בדרכי ה') הם דבר גדול, והם תכלית האדם: "איש החכמה והמעשה" בלשונו
של הרמב"ם בהקדמה לפיהמ"ש (עמ' נ"ז), והדבר יבואר בהמשך.
2. בהקדמה לפיהמ"ש, מסביר הרמב"ם את הדיון של חז"ל[12], לגבי מה גדול יותר - "תלמוד" או מעשה, כדיון
בין ה"חכמה" למעשה ("תלמוד"= פרדס בלבד!!!), ולפי הסברו יוצא שהחכמה גדולה כיוון שהיא מביאה לידי
מעשה. ידיעת ה"חכמה" מביאה לידי אהבת ה' (כפי שכתב בהל' תשובה פ"ח ה"ו), ואהבת ה' ממלאת את האדם
מוטיבציה לעבוד אותו, דהיינו להידמות בדרכיו, כפי שכתב בהל' תשובה פ"י ה"ב: "... ובזמן שיאהוב אדם את
ה' אהבה הראויה, מיד יעשה כל המצוות מאהבה (=מתוך האהבה)"[13]. לכן תמוהה בעיניי קביעתם של
המגיבים ש"אימוץ מסקנותיו של הרמב"ם אפשרי רק אם נאמץ את מערכת החשיבה האריסטוטלית המובילה
אליהן", שהרי גם היום הלומד בעיון את מדעי הטבע מגיע לאהבת ה', בלי קשר לאימוץ המושג האריסטוטלי
"שפע מהשכל הפועל". וכפי שכותב הגרי"ד סולובייצ'יק בחיבורו "ובקשתם משם":
"... על ידי הכרת העולם האדם מכיר את בוראו ומתדבק בו. ככה פסק הרמב"ם בפרק ב' מהלכות יסודי
התורה, הלכה ב': 'והאיך הדרך לאהבתו (דבקות בהקב"ה)? בשעה שיתבונן אדם במעשיו וברואיו הנפלאים
הגדולים ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע
השם הגדול...' ... האדם מכיר את העולם ומתלכד עמו. האלוקים יודע את העולם כאמיתת עצמו . האדם
והאלוקים מתיחדים בהכרת עולם" (עמ' 202).
בספר המצוות, במצוות אהבת ה' (עשה ג'), מוסיף הרמב"ם גם את לימוד טעמי המצוות בתור דרך נוספת אשר
באמצעותה מגיעים לאהבת ה' - ודרך זו בוודאי שאיננה כרוכה בקבלת מערכת החשיבה האריסטוטלית![14]
גם ניתוח מבנה נפש האדם ופעילותה, אשר העסיקו את הרמב"ם ורבים אחרים מקרב הוגי עמנו, מוגדר לפי
הרמב"ם (בפיהמ"ש לחגיגה פ"ב משנה א') כחלק ממעשה מרכבה[15].
3. קביעתו העקרונית של הרמב"ם, שהתחום שנדרש על מנת להגיע לידיעת ה', לאהבת ה' ולמוטיבציה להידמות
בדרכיו, היא ידיעת הפרדס ולא ידיעת פסקי ההלכות, וכל שכן שלא ידיעת הוויות דאביי ורבא, איננה נחלתו
של הרמב"ם בלבד. כל המקובלים שותפים לקביעה זו, למרות שהם אינם חשודים באימוץ מערכת החשיבה
האריסטוטלית. לפיכך, כל הרוצה להפוך את הקערה על פיה, ולומר שהרמב"ם היה "מתקפל" משיטתו במצוות
תלמוד תורה אילו הוא היה מגיע אל המאה העשרים - עליו חובת הראיה !

כעת אעבור להציג ראיות חדשות לדבריי.

באיגרת תחיית המתים מסביר הרמב"ם שהמשנה תורה נועד לשרת גם את תלמידי החכמים, לצורך
פסיקותיהם ההלכתיות, ולא רק את "מי שאינו יכול לירד לעומקו של תלמוד": "וגם הזכרנו בו (במשנה תורה)
כל הכללים הדתיים והמשפטיים, מתוך מטרה שיהו אלה הנקראים תלמידי חכמים או גאונים או איך שתרצה
לקרוא אותם, בונים את פרטי הדינים (לפי פירוש הרב קאפח על אתר הכוונה היא לפתרונות הבעיות שיתעוררו
לפניהם) על יסודות משפטיים, ותהיה תורתם סדורה על פיהם ותלמודם כולו עולה בידם" (עמ' ע"ג במהדורת
הרב קאפח). מעלת לימוד הפרדס כפי שהסברתי במאמרי הראשון, מהרבה מקורות בכתבי הרמב"ם ניתן
להוכיח, שלדעתו לימוד הפרדס (="החכמה") הינו במעלה גדולה יותר מאשר לימוד פסקי ההלכות. נביא
מקורות נוספים:
במו"נ, ח"ג פנ"א, מתאר הרמב"ם את "משל הארמון". במשל זה הרמב"ם מפרט את דרגותיהם הרוחניות של כל
האנשים בעולם: ככל שהאדם יותר קרוב אל המלך היושב על כסאו באולם שבמרכז הארמון שמחוץ לעיר, כך
דרגתו הרוחנית יותר גבוהה, והמלך הוא משל להקב"ה. החכמים אשר יודעים את יסודות התורה על דרך
ההודעה בלבד ללא ההוכחות המובילות אליהם, וכל לימודם הוא בעניינים הלכתיים, מוגדרים במשל כמי
שאומנם יצאו מהעיר והגיעו אל חומות חצר המלך, אלא שהם רק מסתובבים מסביב לחומות החצר ועדיין לא
מצאו את פתחה !!!
בפירושו למסכת אבות, מרבה הרמב"ם לפרש את המושג "תורה" כמכוון אל ה"חכמה", דהיינו: הפרדס[16].
לדוגמא, על המשנה הראשונה במסכת: "על שלושה דברים העולם עומד : על התורה, על העבודה ועל גמילות
חסדים",מפרש הרמב"ם: "יאמר, שבחכמה, והיא התורה...".
בהל' תלמוד תורה פ"ג הי"ב, פוסק הרמב"ם להלכה את מאמר חז"ל: "אין דברי תורה מתקיימין אלא במי
שממית עצמו עליהם" (גיטין נז:) - אלא שהוא הכניס שינוי קל בנוסח על מנת לפרש את משמעות המושג
"תורה", וזה לשונו שם: "אמרו חכמים דרך רמז: 'זאת התורה אדם כי ימות באוהל' - אין התורה מתקיימת
אלא במי שממית עצמו באוהלי החכמה"[17]. לעומת זאת, בדפוסים של המשנה תורה אשר נפוצים בשימושנו
(דפוס וילנא-ורשא) שיבשו את הנוסח וכתבו: "אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו באוהלי החכמים".
במצוות תלמוד תורה שבספר המצוות (עשה י"א), קרה דבר דומה. גירסת הדפוסים היא: "שציוונו ללמוד תורה
וללמדה...", ולעומת זאת, הגירסה בכל המהדורות המדעיות[18] היא: "ללמוד חכמת התורה וללמדה...".
הסיבה לכך היא שלידיעת ההלכות אין ערך כשלעצמם אלא רק כאמצעי ל"ידיעת מה שצריך לעשותו או להזהר
ממנו" (אגרות הרמב"ם, עמ' רנ"ז). לעומת זאת, לידיעת החכמה יש ערך כשלעצמה בתור מצוות ידיעת ה'
ואהבת ה'. וכך כתב הרמב"ם בפירושו לפרק חלק: "ולא תהיה אצלו תכלית החכמה אלא ידיעתה בלבד...
והמצוות אמת ולפיכך תכליתן - קיומן" (עמ' קל"א-קל"ב). תכלית המצוות היא קיומם ולא ידיעתם.
באיגרת תחיית המתים מדגיש הרמב"ם שוב כי חשוב שתלמידי החכמים ישקיעו בעיקר בלימודי הפרדס ולא
בלימודי ההלכה:
"ולא ישליכו (תלמידי החכמים) ידיעת ה' (=הפרדס) אחרי גום, אלא ישימו שאיפתם הגדולה והשתדלותם במה
שיביאם לשלמות ויקרבם לבוראם, לא על מה שמראה בעיני ההמון שהם שלמים (=ההלכה)" (עמ' ע"ג במהד'
הרב קאפח).

בהלכות תלמוד תורה פ"א ה"יא כתב הרמב"ם שצריך האדם לשלש זמן לימודו: שליש תורה שבכתב, שליש
תורה שבעל פה ושליש "יבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו... וענין זה הוא הנקרא תלמוד".
השליש השני שנקרא תורה שבעל פה הוא הלכות פסוקות, דהיינו ספר המשנה תורה בעצמו, וכמו שכתב
מפורשות בהקדמתו למשנה תורה: "לפי שאדם קורא בתורה שבכתב תחילה, ואחר כך קורא בזה
(במשנה-תורה) ויודע ממנו תורה שבעל פה כולה, ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם".[19]
השליש השלישי שנקרא "תלמוד" הוא ענייני הפרדס בלבד, וזאת מכמה סיבות:
א. אם לא נפרש את כל התיאור של הפלפול התלמודי כמשל לפלפול ב"חכמה" תיווצר לנו סתירה חריפה בין
פשט הלכות תלמוד תורה לבין המקורות הרבים שהבאתי בתחילת מאמרי הראשון: שלוש האיגרות לתלמידו
המובהק, הציטוט מפירוש המשניות לנזיר (פ"ב משנה א'), הציטוט מתוך הקדמת המשנה תורה
ומההקדמה לספר המצוות, והציטוט של רבי אברהם בן הרמב"ם בשם אביו. כל אלה מוכיחים נחרצות
שהרמב"ם רצה שכל ישראל ילמדו את המשנה תורה במקום התלמוד.
ב. השוואת נוסח הלכה יא ברמב"ם עם הנוסח של המקור בגמרא(קידושין ל. ,ע"ז יט:), מגלה עובדה מדהימה -
לעומת הנוסח ברמב"ם: שליש בתורה שבכתב, שליש בתורה שבעל פה ושליש בתלמוד,
הנוסח בגמרא הוא: שליש במקרא, שליש במשנה ושליש בתלמוד.
את ההבדל בין "תורה שבכתב" ל"מקרא", מתקן הרמב"ם בהלכה יב, כאשר הוא אומר שהנ"ך הוא בכלל תורה
שבכתב. לעומת זאת, במקום "שליש במשנה" הרמב"ם כותב "שליש בתורה שבעל פה", וכפי שהסברנו לעיל,
מושג זה אמור לכלול את כל פרטי ההלכות, כלומר גם את המשנה וגם את התלמוד, דבר זה מותיר את השליש
השלישי, שהגדיר הרמב"ם כ"תלמוד", כמתייחס לפרדס בלבד!!!
ג. הביטוי "יבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו", שבהלכות תלמוד תורה הנ"ל, זהה לביטוי שהרמב"ם השתמש
בהלכות יסודי התורה בכדי לתאר את לימוד מעשה המרכבה:
"ציוו חכמים הראשונים שלא לדרוש בדברים אלו (במעשה מרכבה) אלא לאיש אחד בלבד, והוא שיהיה חכם
ומבין מדעתו, ואחר כך מוסרין לו ראשי הפרקים ומודיעין אותו שמץ מן הדבר, והוא מבין מדעתו ויודע סוף
הדבר ועומקו" (פ"ב הי"ב).
"ראשי הפרקים" שהם "שמץ מן הדבר" (שבהלכות יסוה"ת) הם "ראשית הדבר" (שבהלכות תלמוד תורה),
ו"סוף הדבר" (שבהל' יסוה"ת) הוא "אחרית דבר" (שבהל' תלמוד תורה).
ואמנם, בהלכות תלמוד תורה שם (פ"א הי"א), מגדיר הרמב"ם את כל השליש הנקרא תלמוד כ-"מתבונן בדעתו
להבין דבר מדבר", דהיינו מעשה המרכבה!!!
ואת מעשה הבראשית, אשר מהווה חצי מהפרדס (כפי שכתב הרמב"ם בהל' יסוה"ת פ"ד הי"ג), מצרף הוא
לשליש השלישי בהמשכה של הלכה יא: "והענינות הנקראין פרדס - בכלל התלמוד". ואז קיימת הקבלה בין
שלושת השלישים: שליש תורה שבכתב - אליו מצרף הרמב"ם את הנ"ך, שליש תורה שבעל פה - אליו הוא
מצרף את פירושי הנ"ך, ושליש מעשה מרכבה שאליו הוא מצרף את מעשה הבראשית. ועתה מתגלה לנגד עינינו
הקבלה גם בסדר החשיבות: תורה שבכתב, תושבע"פ ומעשה המרכבה יותר חשובים מהנ"ך, פירושי הנ"ך
ומעשה הבראשית. וכשיגדיל בחכמה יפנה כל ימיו לפרדס (בראשית ומרכבה) בלבד!

---

^{[1] הדברים מוקדשים לזכרו של חברינו, נתן אקסלרוד ז"ל, יהי זכרו ברוך. זהו מאמר תגובה לתגובה שנכתבה
ע"י עמיחי גורדין וחיימי נבון ב"דף קשר", גליון מס' 707 . מאמרי הראשון פורסם בגליון מס' 706 .
[2] לביאור המושגים עיין בפיהמ"ש לרמב"ם על מסכת חגיגה פ"ב משנה א'. וכן בהל' ביסוה"ת, פרקים: א'-ד'.
[3] עיין במאמרים הקודמים ב"דף קשר", שעסקו בענין זה, גליונות מס': 670 , 695 .
[4] מעניין שבהקדמתו לספר המצוות הרמב"ם גם כותב את העיקרון שהמשנה תורה צריך להחליף את
התלמוד, אלא שהפעם הוא לא מזכיר לפני כן את תכלית הגאונים בחיבוריהם ההלכתיים.
[5] עיין בנדון בספר הזכרון לרב יצחק נסים, כרך ב', עמודים: רל"ה-רנ"ז.
[6] כל מראי המקומות לאגרות הרמב"ם ול"הקדמות" מתייחסים למהדורות הרב שילת, אא"כ צויין אחרת.
[7] לפי הרמב"ם, במו"נ ח"ג פנ"ג, משמעותם של המושגים "חסד משפט וצדקה" היא הרבה יותר רחבה ממובנם
הפשוט של המילים, והיא כוללת גם את העיסוק בשלמות הגוף והרכוש.
[8] לפי הערכת הרב קאפח בהקדמתו למו"נ (עמ' 21 במהדורתו).
[9] עיין בהקשר זה במכתב התגובה שכתב מישאל דיקמן בגליון 709 , וכן באגרות, עמודים: תפ"א, תק"נ-תקנ"א.
[10] עיין במבוא למשנה תורה של י.טברסקי, עמ' 368.
[11] בהל' יסוה"ת בסוף פ"ד אומר הרמב"ם שקיום ההלכה מיישב את העולם הזה.
[12] מופיע בקידושין מ: .
[13] וכן כתב בספר המצוות, במצוות אהבת ה' (עשין ג'), ובפירושו לפרק חלק, עמ' קל"ט .
[14] ועיין במאמרו של הרב רבינוביץ, "מדעי הטבע וטעמי המצוות", שהופיע בספרו "דרכה של תורה", עמ' 105.
[15] ועיין במאמר הנ"ל, עמ' 133, בדבר הצורך בשילוב הפסיכולוגיה המודרנית בלימוד טעמי המצוות.
[16] כפי שצויין במאמרי הראשון, הרמב"ם מצהיר לפחות ב 3 מקומות, שכל מקום שנאמרה חכמה בסתם
הכונה היא לפרדס.
[17] כך הוא הנוסח במהדורות המדעיות של הרב קאפח והרב רבינוביץ.
[18] מהדורת הרב קאפח, מהדורת הרב חיים העליר ומהדורת הרב שבתאי פרנקל. מהדורת הרב שעוועל
איננה מדעית ביחס לנוסח הרמב"ם, אלא רק ביחס לנוסח השגות הרמב"ן.
[19] עיין במאמרו של הרב יהודה ברנדס, שעומד להתפרסם ב-"נטועים" הקרוב, אשר הוכיח באריכות נקודה
זאת.}