| מזל טוב |
 |
|
| חדשות |
|
|
| שיטת הרמב"ם בעניין תחיית המתים / משגב נר | |
|
|
||
| מכתבים למערכת | |
|
|
||
בע"ה שבת פרשת נצבים, כ"ח באלול התשנ"ח, גליון מספר 670
"והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה... ושבת עד ה' א-להיך ושמעת בקלו... כי תשוב אל ה'
א-להיך בכל לבבך ובכל נפשך" (דברים ל', א-ב', י).
נדבך נוסף בהבנת מערכת הקללות והברכות נובע מעיון בפרופורציות ביניהן: בעוד שמספר הברכות קטן
יחסית, הרי שמספר הקללות עצום ורב.
התורה מלמדת אותנו, כי הגם שמספר הברכות מועט יחסית, כוחן רב. כדי להגיע ל"טוב" במובן הגשמי יש
צורך בנתוני יסוד מועטים. רווחה, פרנסה, שגשוג.
דא עקא, במגזר ה"רוע" מגוון הקללות והאסונות הוא עשיר ומפותח. אדם המחפש "רע" יוכל למצאו כמעט בכל
דבר, והצירופים האפשריים לאסון זה או אחר, הם גדולים מאד.
העמדת הברכות מול הקללות בפרשה הקודמת מחייבת את האדם להבין שה"טוב", ככל שיכול הוא להשיגו,
תלוי בעיקר בתפיסתו שלו.
אדם המכיר ש"טוב לו" תופס בעצם, את הצד האיתן, את התנאי הבסיסי לקיומו, ולא מחפש את המגוון
האפשרי של הרוע באותו הקיום.
כך גם לגבי ה"טוב" הרוחני המגיע בפרשתנו:
"כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום, לא נפלאת הוא ממך ולא רחוקה הוא... ראה נתתי לפניך היום את
החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע" (דברים ל', יא-טו).
יהודה גרינפילד ורוני גולדנברג
מזל טוב
בורא עולם בקניין השלם זה הבנין
חדשות
ראשון ל(ע)ציון: ביום שלישי ביקר בישיבה הראשון לציון הרב אליהו בקשי-דורון שליט"א. הרב העביר שיעורבבית המדרש בנושא "עזב תעזב", והתמקד בהיבטים המוסריים של הנושא.
אתה תותח: ברכות לעמיחי זיסקין (ד') עם זכייתו בתואר הנכסף מצטיין גדודי.
ברוך הבא: להראל גוטגולד (ד') שחזר לחבוש את ספסלי בית המדרש.
כסאות מוזיקליים: חיים צוייטר (ה') יתפוס את מקומו של משה לוי (ה') בתפקיד אחראי מקומות.
(מה) קרה בגזוזטרה?: למשתאים אודות מראה הצינורות הכפופים והעבים הבוקעים והעולים מרצפת
המרפסות נבהיר, כי מדובר בשלוחותיו של מזגנו המרכזי של ישיבת הר-עציון.
אתה בא לאפרת?: אין המדובר בהשלמות מזון למיניהן, אלא ביוזמה לחיזוק הקשר בין הישיבה לישיבת "נוה
שמואל" באפרת. זאת על ידי לימוד המשותף בסדרי ערב מספר פעמים בשבוע.
שיטת הרמב"ם בעניין תחיית המתים / משגב נר
בפרק ח' מהלכות תשובה אומר הרמב"ם: "העולם הבא אין בו גוף וגווייה אלא נפשות הצדיקים בלבד בלא גוףכמלאכי השרת... וכן זה שאמרו עטרותיהן בראשיהן כלומר דעת שידעו שבגללה זכו לחיי העולם הבא מצויה
עמהן"[1].
והשיג עליו הראב"ד על אתר: "העולם הבא אין בו גוף - אמר אברהם דברי האיש הזה קרובים בעיני למי
שאומר אין תחיית המתים לגופות אלא לנשמות בלבד. וחיי ראשי לא היה דעת חז"ל על זה... וכל אלה מוכיחים
כי בגווייתם הן עומדים חיים".
העולה מדברי הראב"ד הוא כדלקמן:
א. עולם הבא = תחיית המתים.
ב. עולם הבא (=תחיית המתים) הוא לנשמות בגוף.
ג. הראב"ד הבין שלפי הרמב"ם תחיית המתים (=עולם הבא) היא לנשמות בלבד.
הזהות של עולם הבא ותחיית המתים נתפסת על ידי הראב"ד כמובנת מאליה במחשבת חז"ל והוא כלל לא
רואה צורך להסביר אותה, ולכן היא מובאת בהשגה רק בדרך אגב: " 'העולם הבא אין בו גוף' - א"א דברי
האיש הזה קרובים בעיני למי שאומר אין תחיית המתים לגופות אלא לנשמות בלבד". אף במשנה הראשונה של
פרק חלק (שעל גביה פירש הרמב"ם בפיהמ"ש את י"ג העיקרים כולל תחיית המתים) נאמר: "ואלו שאין להם
חלק לעולם הבא: האומר אין תחיית המתים" ומיד בתחילת הגמרא על אתר נאמר: "הוא כפר בתחיית המתים
ולפיכך לא יהיה לו חלק בתחיית המתים שכל מידותיו של הקב"ה מדה כנגד מדה" - הרי לנו שוב שהזהות בין
תחיית המתים ועולם הבא היא עובדה מוסכמת וברורה לגמרי.
טענתנו העיקרית במאמר זה היא כי הבנת הראב"ד את הרמב"ם אכן מוצדקת, ותחיית המתים אינה חזרת
הנפש לגוף אלא הישארות הנפש לאחר המיתה והיא הנקראת עולם הבא. את טענתנו ניתן לאשש מכמה מקורות
בכתבי הרמב"ם:
1. הלכות תשובה: בהלכות תשובה (ג', ו) מונה הרמב"ם את אלה שאין להם חלק לעולם הבא וביניהם גם
"הכופרים בתחיית המתים", ואילו הכופרים בעולם הבא אינם נמנים ברשימה זו. אילו היו המושגים עולם
הבא ותחיית המתים שני מושגים שונים במשנה תורה (כפי שטוענים בין היתר הכס"מ והלח"מ), צריך היה
הרמב"ם לכתוב ברשימתו: ואלו הם שאין להם חלק לעולם הבא... והכופרים בעולם הבא[2].
2. הלכות ברכות: בהלכות ברכות (י', י) פוסק הרמב"ם[3]: "הרואה קברי ישראל מברך ברוך אתה ה' א-להינו
מלך העולם אשר יצר אתכם בדין, וזן אתכם בדין, וכלכל אתכם בדין, והחיה אתכם בדין, והמית אתכם בדין,
והוא עתיד להקים אתכם לחיי העולם הבא בדין ברוך אתה ה' מחיה המתים". אם כן, משתמע אף מכאן שגם
לשיטת הרמב"ם עולם הבא הוא תחיית המתים, והוא לנשמות בלבד כאמור לעיל. לפיכך יש לפרש את היסוד
של תחיית המתים בשלושה עשר עיקרים כמוסב על עולם הנשמות שאחר המיתה שהוא העולם הבא. ואכן,
במעט שנאמר בהקדמת פרק חלק על תחיית המתים לא נאמר שהתחייה תהיה בגופות. אלא כך נאמר: "ותחיית
המתים יסוד מיסודות תורת משה אין דת ולא דבקות בדת יהודית למי שלא יאמין זה. אבל היא לצדיקים,
ולשון בראשית רבה: גבורת גשמים לצדיקים ולרשעים ותחיית המתים לצדיקים בלבד. ואיך יחיו הרשעים והם
מתים אפילו בחייהם? וכך אמרו עליהם השלום: רשעים אפילו בחייהם קרואים מתים, צדיקים אפילו
במיתתם קרויים חיים". ולפי הסברנו עד כאן יוצא שזהו העולם הבא שלאחר המיתה והוא לצדיקים בלבד,
דבר המתאים לתפישת הרמב"ם כמו שכתב: "הטובה הצפונה לצדיקים היא חיי העולם הבא" (תשובה ח', א).
3. מורה נבוכים והקדמת פרק חלק: במורה נבוכים דן הרמב"ם בפירוש המילה "חי": "כן תדיר שימושו של
שם זה במשמעות קניית החכמה... ולפי זה נקראו הדעות הנכונות חיים והדעות הפסולות מוות. הוא יתעלה
אמר: ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב [ואת המות ואת הרע] הרי שאמר מפורשות שהטוב הוא
החיים והרע הוא המוות. והבהיר אותם... וכיון שהשאלה זו נפוצה בלשון אמרו: צדיקים אפילו במיתתם
קרואים חיים ורשעים אפילו בחייהם קרואים מתים. דע זאת אפוא" (ח"א פמ"ב). המשפט האחרון הוא בדיוק
הפתגם שמביא הרמב"ם בסוף יסוד תחיית המתים בשלושה עשר עיקרים, ופירושו הוא, שהצדיקים אפילו
במיתתם הם קרואים חיים, כיוון שבמיתתם הם נשארים עם ה"חיים" שהם החכמה שקנו בחייהם. ולא זו
בלבד אלא שמקבלים בעת מיתתם תוספת חיים, דהיינו תוספת בידיעת ה', כיוון שכאשר מחיצת הגוף הוסרה
הם "יודעין ומשיגין מאמיתת הקב"ה מה שאינן יודעין והם בגוף האפל השפל" (תשובה ח', ב). ומכאן הביטוי
"תחיית המתים", דהיינו החכמת הצדיקים המתים (דווקא הצדיקים כיוון שהרשעים כבר בחייהם אינם
יודעים את ה' - קל וחומר שלא ידעו לאחר מותם).
נחזור ליסוד של תחיית המתים שבפרק חלק: "וכך אמרו עליהם השלום: רשעים אפילו בחייהם קרואים מתים
וצדיקים אפילו במיתתם קרויים חיים. ודע שהאדם ימות בהכרח, וייפרד למה שהורכב ממנו". כיוון שתחיית
המתים זהה עם עולם הבא, וכיוון שהעולם הבא הוא לנצח, בלתי אפשרי שיהיו בו גופות. מסקנה זו בנויה על
ההנחה המדעית של הרמב"ם, שלא תתכן מציאות של חומר בלתי מתבלה[4].
איגרת תחיית המתים - סתירה?!
כל המהלך שהובלנו עד עכשיו נסתר לכאורה באופן מוחלט באיגרת תחיית המתים[5].כך כותב הרמב"ם באיגרת זו: "וביקשו ממנו תשובה, והשיבונו להם על שאלותיהם, וביארנו להם כי תחיית
המתים יסוד תורתי והיא חזרת הנפש לגוף (!!!) ואין להוציא זה מפשוטו, ושהעולם הבא אחר תחיית המתים
כמו שהזכרנו וביארנו בפרק חלק[6], וחשבנו כי זה היה מספיק בכך"
(מהדורת הרב קאפח, עמוד עט). וכן חוזר ומסביר הרמב"ם לאורך האיגרת.
תשובתנו בדבר היא שיש לשים לב לעובדה כי בטרם החל הרמב"ם להסביר את יסוד תחיית המתים הוא
מקדיש פסקה שלמה לדברים הבאים: "דע אתה המעיין, כי מטרתנו במאמר זה היא לבאר את דעתנו אנו ביסוד
הזה אשר אירעו בו חליפות דברים בין התלמידים, והוא תחיית המתים. ואין במאמר זה דבר נוסף כלל על כל
מה שאמרנו בפירוש המשנה או בחיבור, אבל יש בו כפילות עניינים ואריכות להמון לא יותר, ותוספת ביאור
יבינוהו הנשים והקטנים לא יותר" (עמוד פא). וכן כתב בחתימת האיגרת: "ואין ראוי לאף אחד מבעלי החכמה
להקפיד עלינו, במה שיש במאמר זה מן הכפילות המיותרת לעניין אחד, ולא על האריכות בביאור מה שלא
תוסיף בו האריכות ביאור, כי מאמר זה לא חיברנוהו, כי אם להמון אשר נסתפק להם בדברינו דבר שהוא
ברור... אבל השלמים בחכמה הרי הרמז מספיק להם, ואינם זקוקים לא לכפילות ולא לאריכות בפירוש, אלא
לראשי הפרקים, כמו שעשינו בכל העניינים העמוקים הללו במורה ובכל חיבורינו... אלא שראוי לדבר עם כל
קבוצה כפי רמתה" (עמודים ק-קא). כמובן, פיסקה ארוכה זו איננה התנצלות כלפי החכמים - "סליחה שבזבזנו
לכם את הזמן כדי להסביר דבר כל כך פשוט וטכני" - שהרי כבר בפתח ההסבר על תחיית המתים הוא אמר
זאת (בפיסקה הראשונה שצוטטה לעיל). הרמב"ם רומז כאן על גישתו ש"סוד ה' ליראיו" ו"דבש וחלב תחת
לשונך". את סודות התורה יש ללמד רק לחכמים ויש להסתיר אותם מההמון[7].
הרמב"ם אומר דברים מפורשים בהקדמה למורה נבוכים, וזו לשונו שם: "הסיבה השביעית היא הכרח לדון
בדברים עמוקים מאד אשר יש להסתיר חלק מענייניהם ולגלות חלק. לפעמים יש הכרח, על סמך אמירה
מסויימת, לדון בעניינים אלה בדרך של קביעת הנחה מוקדמת כלשהי, ובמקום אחר בדרך של קביעת הנחה
מוקדמת סותרת לזו. ראוי שההמון לא ירגיש בשום אופן בנקודת הסתירה ביניהם. יש שהמחבר נוקט בכל
תחבולה כדי להסתיר זאת" (מהדורת שוורץ, עמוד 15). וזוהי משמעות דבריו בסוף איגרת תחיית המתים -
"אלא שראוי לדבר עם כל קבוצה כפי רמתה".
יש להוסיף כי למרות שידוע לנו שהרמב"ם שכלל ותיקן את פירוש המשניות כל הזמן, ואפילו עשרות שנים
לאחר גמר כתיבתו, הוא מעולם לא הוסיף בשלושה עשר העיקרים את המילה "גוף", דהיינו שחזרת הנשמות
היא לגופות[8].
הוכחה נוספת שעולם הבא זהה במשנת הרמב"ם עם תחיית המתים נמצאת באיגרת אישית ששלח הרמב"ם
לתלמידו המובהק רבי יוסף ב"ר יהודה[9]: "וכבר היגיעני כתב מתימן[10] בדומה למה שזכר[11], והשבתים.
אבל אלו נשתבש להם העולם הבא בימות המשיח, עם היות שכבר ביארנו בפרק חלק מה שביארנו, ופירשנו
דברינו בזה המקום, ומנינו בדקדוק מניין אלה שאין להם חלק לעולם הבא, ובכללם הכופר בתחיית המתים".
לפי האמור כאן חכמי תימן חשבו שעולם הבא וימות המשיח הם היינו הך (והמדובר בתופעה שבה הנשמות
נמצאות בגופות בעולם הזה). הרמב"ם מביא שני מקומות בהם הוא הדגיש שאלו שני מושגים שונים: א)
פירושו לפרק חלק בפירוש המשניות - שם מתאר הרמב"ם בצורה חד-משמעית את עולם הבא כעולם הנשמות
גרידא, שקיים במקביל לעולם הזה, והמעבר אליו הוא המיתה, ואילו את ימות המשיח הוא מתאר כתקופה
בעולם הזה שבה ינוחו ישראל משעבוד הגויים ויהיו פנויים לעסוק בתורה ובחכמתה בעודם בגופם. ב) בפרק ג'
מהלכות תשובה - שם הרמב"ם מונה בדקדוק את כל עשרים וארבעה סוגי האנשים שאין להם חלק לעולם הבא
- וביניהם "הכופרים בתחיית המתים ובביאת הגואל"[12]. כיוון שמכאן רצה הרמב"ם להוכיח שעולם הבא
וימות המשיח הם שני מושגים שונים, על כורחך - הנחתו המוקדמת היא שעולם הבא זהה עם תחיית המתים.
יש לציין שגם ב"ויתורו" להמון, הרמב"ם לא מוכן לומר שתחיית המתים לגופות היא נצחית: "תחיית המתים
יסוד מיסודות התורה, ו(ש)אינה התכלית הסופית, אלא התכלית הסופית היא חיי העוה"ב" (עמוד עד). מבחינה
חינוכית, הרמב"ם שואף לקרב את ההמון להשקפתו שהנצח הוא רוחני, ולכן הוא מוכן להציג גישה סינתטית
שבה הנשמה חוזרת לגוף - אך באופן זמני בלבד.
מכתבים למערכת
אשליות מתנפצות / מאיר בן שחר
אנו רגילים לדבר על הזרות והניכור שיצר העולם המערבי, ניכור שמתבטא לא רק ביחס של אדם לחברו, אלאניכור אף בין האדם לעצמו.
לכאורה מקורם של הזרות והניכור הללו ידועים. העולם המערבי הינו עולם של דימויים חיצוניים, וכיוון
שאדם מתמכר ומשתעבד לדימויים הללו, הרי שוב הוא אינו קשוב לעצמו וכך הוא נעשה מנוכר אף ביחס
לעצמו.
אולם, פעמים רבות דווקא בעיצומה של תפילה או במהלכו של לימוד פורה ומעמיק (לכאורה) גם אותי תוקפת
תחושה של זרות וניכור. לא מדובר רק בשאלה האם אכן סוגיית הגמרא וקושיות התוספות הן אלו שטורדות
את מנוחתי ולא נותנות תנומה לעפעפיי. לא מדובר גם בתחושה שכל פעם שאני שומע שני תלמידים המדברים
בענייני הלימוד, לעולם זו לא תהא שיחה נורמלית ושגרתית כפי שמקובל בין שני חברים, אלא כמעט תמיד זו
תהא שיחה ב"לימוד".
"לימוד" - איזשהו מושג ערטילאי בעל ממשות משלו, שמדי פעם אנו מצליחים לגעת בשוליו. התחושה הקשה
שלי היא שלפעמים האדם הלומד או המתפלל איננו אני, אלא זהו אחד - "תלמיד ישיבה", אולי מישהו שמנסה
להיות "עובד ה' ". על כל פנים, ברור לי שזהו איננו אני.
אמת שקיימת בעולם הפילוסופי-פסיכולוגי סוגיה משמעותית שעוסקת במערכת היחסים בין ה"אני" ל"עצמי",
אבל תחושת הניכור שהזכרתי לא תוקפת אותי בעת שאני קורא ספר, מטייל או משלם במכולת.
הבעיה עולה בצורה חריפה ומשמעותית דווקא כשאני לומד או מתפלל. לפתע מסתבר לי שאותו אחד שלומד זה
לא אני על כל מה שיש בי ואין בי, ופתאום ישנה מין תחושה של נפילה כמו אותה דמות בסרטים המצוירים
שממשיכה לרוץ באוויר גם אחרי שנגמרת לה הדרך ורק משהיא מגלה את התהום שמתחת היא מתרסקת
לתוכה בחבטה.
וכך הדימויים השונים קורסים בזה אחר זה, בועות הסבון שבניתי סביבי, ונותרת מציאות די עגומה, קשה
וחדה לפעמים אפילו קרה אבל לפחות אמיתית.
אני יודע שאני רוצה ללמוד, באמת, אני גם יודע שאני רוצה שהדבר הזה יהיה חלק ממני ואני חלק ממנו בצורה
אמיתית. אבל התחושה שלי היא שכיום אנשים רבים שמגיעים לישיבה צריכים לעבור מין מטמורפוזה
אישיותית ולהעשות ל"בני תורה" - כלומר להתחפש זמן מה מתוך תקווה שיום אחד אולי התחפושת הזו תהיה
אכן מציאות אמיתית. ייתכן שבחלק מהמקרים דרך זו עובדת, אבל נראה שדי להעיף מבט סביבנו בשביל
להבין שזו אינה דרך לרבים.
בשבועות האחרונים הופיעה מעל "דפי קשר" סדרת מאמרים שעסקה בנושא הישיבה ובן הישיבה. הדברים
שאמרתי קודם לכן לא נבעו כתגובה למאמרים שנתפרסמו אלא בתחושות שמלוות אותי כבר מספר שנים
בישיבה. ואולם בהקשר למה שנתפרסם, לדברים אלו ישנה חשיבות מסוימת.
לדעתי, ייתכן שהתפקיד המשמעותי ביותר, שעשוי להיות היום לישיבת הסדר הינו לעזור לאדם להקשיב
לעצמו ולהתבונן בעצמו. בעולם שמוכר לנו כל כך הרבה דימויים חיצוניים, אין מקום לישיבה שתשמש מעין
חנות שבה נרכוש דימויים וחליפות מסוג שונה, נעלים ככל שיהיו. שהרי בסופו של דבר אצל רבים זו כעין
בועת סבון שמתנפצת בתום חמש שנים או יותר ולעיתים רבות נותרת ממנה רק מעט מאד לחלוחית.
בעולם של היום הישיבה צריכה בראש ובראשונה לגרום לאדם ולאפשר לו להיות הוא עצמו באופן הפשוט
ביותר. לשם כך הישיבה צריכה לעסוק בתכנים שתהא להם משמעות קיומית לאדם. לא מספיק לטעון שאם
מסכת בבא-קמא איננה קיומית לאדם הרי הוא איננו ראוי לבוא בקהל תופשי התורה. שהרי הבעיות שאיתן
התמודדו חז"ל במסגרת מסכת זו היו לקוחות מתוך המציאות הקונקרטית שבה הם חיו. ובגלל הדרישה הזו
לתחושה של רלוונטיות תלמידים רבים פונים ללימודי ההלכה בשלב מוקדם מתוך תחושה אמיתית שלימודים
אלו יש להם השלכה מעשית וקיומית באופן הפשוט ביותר. כמו כן זה לא סביר שהזמן היחיד שבו תלמיד
יתמודד עם שאלות קיומיות ומעשיות הוא רק במסגרת לימודי המחשבה.
התחושה הבסיסית שאיתה תלמיד צריך להתהלך הינה שמה שנלמד איננו רק מסייע באופן כללי ומועיל בצורה
מיסטית כל שהיא. תלמיד צריך להבין שלישיבה ישנה משמעות קיומית עבורו. ומהעבר השני - ישיבה אכן
צריכה להיות קשובה לצרכים הקיומיים של הדרים בה.
נראה שכיום המצב הוא כזה, שמצד אחד אין תלמידים רבים שמקשיבים לעצמם או שחושבים בכלל על
האפשרות הזו. ואילו מצד שני הישיבה איננה מכוונת את התלמידים לעשות את הדבר הזה. כך נוצר מצב שבו
שני הצדדים (ולצערי כיום מדובר במפורש במצב שבו ישנם שני צדדים) גוררים תסכול עמוק לאורך זמן רב.
ותסכול זה מניב אצל כולם אך ורק תוצאות שליליות.
בסופו של דבר התקווה והציפיה היא שנצליח ליצור ביחד מערכת שהיא אמיתית, פשוטה ועמוקה כאחד,
שתאפשר לכל אחד מאיתנו לממש את האות שלו בתורה.
[1] לפי הרמב"ם עולם הבא, שהוא הישארות הנפש, הוא "קיום הנפש בקיום מושכלה והיותה היא והוא דבר
אחד" (עיין בהקדמה לפרק חלק, עמוד קלט במהדורת הרב שילת).
[2] לפי הכסף-משנה (תשובה ח', ב) יוצא שהרמב"ם אומר שהכופר בחזרת הנפש לגוף לא יהיה לו חלק
בהישארות הנפש לאחר המיתה. דבר שלא מסתדר עם דברי חז"ל על אותה המשנה שיש כאן עונש מידה כנגד
מידה.
ראויה לציון העובדה שבניגוד ל"עולם הבא", לא נאמרה הגדרה מפורשת ל"תחיית המתים" הן במשנה תורה
והן בפירוש המשניות.
[3] בגרסאות המקובלות בסידורים הנוסח שונה.
[4] וכן הדגיש הרמב"ם ביחס למשיח - מהדורת שילת עמוד קלח - "והמשיח ימות, ויעמוד תחתיו בנו ובן בנו",
ועיין כמו כן מורה נבוכים ח"ג פ"ח.
[5] איגרת זו נכתבה לחכמי תימן כתשובה לתמיהות שנתעוררו אצלם בדבר שיטתו של הרמב"ם בנושא זה.
[6] הרב קאפח מעיר במהדורתו לאיגרות על אתר (עמוד ע"ט, הערה 2): "איני יודע היכן כתב בפרק חלק כי
העולם הבא אחרי תחיית המתים. ומה עושות בינתיים אותן הנפשות בעלות ההשגה הנעלה וערפול רמזים אני
רואה כאן".
[7] הביטוי האמור לעיל "ראשי הפרקים" לקוח ממעשה מרכבה (עיין משנה תורה הלכות יסודי התורה ד',
י-יא).
[8] דבר זה היה מתבקש לפחות לאחר פירסום איגרת תחיית המתים.
[9] יחסו של הרמב"ם לתלמיד זה היה חביב במיוחד עד אשר כתב לו "ואפילו לא יהיה לי בימי זולתך - די לי",
"ואל תפסיק כתביך אלי כי אין לי רע טוב מהם" (אגרות הרמב"ם). לכן סביר ששיטתו האיזוטרית תבוא לידי
ביטוי באגרות אלו.
[10] איגרת השאלה שעליה ענה הרמב"ם את איגרת תחיית המתים.
[11] הגאון הבבלי רבי שמואל הלוי - ראש ישיבת בבל אשר האשים את הרמב"ם שאיננו מאמין בתחיית
המתים לגופות.
[12] כבר העירו רבים ש"הכופרים בביאת המשיח" לא נמצא בבבלי.
