בע"ה שבת פרשת חקת, ה' בתמוז תשנ"ט, גליון מספר 709
הכניסה לא"י, שהיא פיסגת השאיפות, מטרה לחיים שלמים, נלקחת ממשה רבינו בחטא מי מריבה.
לכאורה, נבוא ונשאל, על זה יפול דבר, בסך הכל הכה את הסלע במקום לדבר אליו?! לא בכדי מאריכים
הפרשנים השונים בחטא זה.
רש"י (כ', י"ב), אכן ממקד את הבעיה בכך שמשה הכה את הסלע ולא דיבר אליו. כשם שדו-שיח מבטא מצב
של שלום והרמוניה בין בני אדם, בעוד שהתקשרות ע"י הכאה מבטאת מצב של משבר ביניהם, כך גם מבחינה
רוחנית. הוצאת המים מהסלע מבטאת כאן את רצון ה'. ברגע שהרצון הזה בא לידי ביטוי ע"י דיבור, הרי זה
מבטא מצב הרמוני בין רצון ה' למציאות. לעומת זאת, כאשר יש צורך להכות את הסלע, הרי שמצב זה מבטא
ניתוק ומשבר בין רצון ה' למציאות.
ניתן אולי, בכל זאת, לומר הסבר אחר. כותב המהר"ל:
"...ודבר זה מה שהכו פעמיים אל הסלע כאשר נעשה להם נס, כי זהו יציאה מן האמונה כי עשו מעשה זה דרך
כעס ומי שעושה מצוות ה' דרך כעס... אין זה אמונה כי האמונה הוא מי שבוטח בו יתברך אין לי בו רק שמחה
שזה ענין האמונה שמאמין בו ובוטח בו, ועם הביטחון - השמחה..." (גור אריה על אתר).
בכדי להגדיר לבנ"י את המשמעות האמיתית של האמונה והביטחון. אולי בזה חטא משה, כאשר השאיר את עם
ישראל עם חוסר באמונה אמיתית - אמונה מתוך ביטחון ושמחה.
שלומי רוזנברג ותומר ונונו
מזל טוב
יה"ר שתזכו לגדלה לתורה לחופה ולמעש"ט
לשמעון וכרמית פיזם לנישואיהם
ברכות גם לאח נדב
יהי רצון שתזכו להקים בית נאמן בישראל
חדשות
תורמים ללא הפסקה: בעקבות שיחתם של הרב יניר, דני מונדרר ונציגת זכרון מנחם, נרשמה נכונות ביןתלמידי הישיבה המתאימים, לתרום מזמנם וכוחם למען תרומת טרומבוציטים לחולי סרטן. יישר כח
לתורמים. למערכת נמסר כי מספר צדיקים אף נידבו את רכבם למאמץ - אשריהם.
"שבת אחים גם יחד"(1): בשבת האחרונה התקיימה שבת בוגרים לבני מחזור ט"ו. בעקבות כך נאלצו חלק
מהתלמידים לפנות את חדריהם לטובת האורחים.
"שבת אחים גם יחד"(2): כמו"כ, התקיימה שבת גיבוש לבני שנה א', אשר במהלכה דנו החבר'ה בעניין היחס
שבין הקודש לחול.
"הא-ל בתעצומות...": בשבת, בעיצומה של תפילת יוצר אור, נשמעה אזעקה צורמת בבית המדרש. מקור מהימן
מסר למערכת, כי בשמיים החליטו לוותר על רוע הגזירה בעקבות התפילה המרוממת.
"...על כסא רם ונשא": שמוליק טיילור ויהודה שי (ג'), קיבלו עליהם את האחריות על המקומות בבית המדרש.
הם מחליפים את חיים צוויטר שהלך לעשות לביתו.
היחס בין מצוות קידוש בשבת לבין מצוות
קידוש החודש / הרב ברוך גיגי[*]
"זכור את יום השבת לקדשו"
"זכור את יום השבת לקדשו" (שמות כ,ז). המכילתא וכן הגמ' בפסחים קו. לומדות מכאן את מצוות הקידושבשבת. כמו"כ, ישנן מצוות קידוש נוספות, כגון: קידוש החודש, קידוש היובל.
שאלת היחס ביניהן, עולה בעקבות דברי הרמב"ן על הפסוק הנ"ל: "וכך אמרו, נשים חייבות בקידוש היום דבר
תורה, וזה על קידוש הלילה, לפי שכל הטעונין קידוש מתקדשים בכניסתן פעם אחת, כגון: קידוש החודש
וקידוש היובל, אבל ביום אסמכתא, ואין אומר בו מקודש כלל, שדיינו בפעם אחת בכניסתו...". הרמב"ן מצטט
את המכילתא ומדגיש כי קידוש היום בשבת (בניגוד ללילה) הוא מדרבנן, כי כל המתקדשים - מתקדשים
בכניסתם פעם אחת. דברים אלו מעוררים שאלה קשה, והיא: הרי בשבת מברכים "מקדש השבת" ואילו
בחודשים ובמועדים מברכים "מקדש ישראל והזמנים", ומבארת הגמ' בביצה דף יז. את יסוד הדברים
ואומרת, כי בשבת הקדושה קביעא וקיימא, ואילו שאר הקדושות - תלויות בקידוש של עם ישראל, וא"כ יוצא
כי בשבת הקדושה מגיעה מלמעלה, לעומת שאר הקדושות שבאות מן העם?
אולם, הרמב"ן בהשגות, על מצוות קידוש החודש, כותב: "ואני סבור, שאין קידוש החודש מעכב, ולא הצריכו
חכמים לומר מקודש מקודש, אלא שהוא מצוה או לפרסומי מילתא בעלמא, אבל מכיון שהסכימה דעת ב"ד
שיהיה החודש הזה מלא או חסר, קורא אני בו: 'אשר תקראו אותם', שהרי רבי אליעזר בר צדוק אומר (ר"ה
כ"ד), בין מלא בין חסר אין מקדשים אותו, שנאמר: 'וקדשתם את שנת החמשים שנה', שנים אתה מקדש ואין
אתה מקדש חדשים..." (מצות עשה קנג). מעיון בדבריו נראה כי הוא סבור שבי"ד לא מקדשים את החודש,
אלא שהוא מתקדש ע"י שמיים, וכי כל קידושו של בי"ד הוא מצווה או פירסומי מילתא בעלמא. כל תפקידו של
בי"ד אינו קידוש כי אם קביעה.
עפ"י כל האמור עד כה, יוצא כי שיטת הרמב"ן תמוהה מאוד, וכי לפי דבריו מתהפכים היוצרות, שכן, לדעתו,
בשבת - הקדושה באה מישראל, ואילו בחודש - הקדושה באה מלמעלה?!
קידוש השבת
מהי משמעותה של מצות הקידוש בשבת (בייחוד לאור ההבנה כי זה לא תלוי במעשה האדם, אלא משמים)?ייתכן כי התשובה נעוצה במקור ממנו נלמדים הדברים. מדקדוק בדברי הפס' עולה כי ישנם שני מוקדים:
האחד - "זכור", והשני - "לקדשו". השאלה היא מנין נלמדת ההלכה?
מהגמ' בפסחים דף קו. משתמע כי המוקד הוא הזכירה - "זוכרהו על היין", וכן התוס' שם (בד"ה: זוכרהו)
מביאים פסוקים אשר מצביעים על הקשר שבין יין לבין זכירה (כגון: "זכרו כיין הלבנון", "נזכירה דודיך
מיין"). עפי"ז, אם היסוד הוא זכירה, אזי ניתן לומר כי המצוה המוטלת על האדם היא להודיע שהיום מקודש,
מעין פירסומי מילתא, אך הקדושה עצמה באה מלמעלה.
שיטת הרמב"ן
אולם, הרמב"ן בפירושו על התורה (על הפס' הנ"ל) כותב בענין זה: "...ומשם תלמוד שהמצוה הזאת למדה
ממלת לקדשו, אבל 'זכור את יום השבת', מצוה לזכרו תמיד בכל יום כמו שפירשנו...". א"כ, עפ"י דבריו,
המוקד של מצות הקידוש הוא "לקדשו", ואילו "זכור" זהו רק לזוכרו תמיד בכל יום.
ע"פי זה יוצא כי ישנן שתי מצוות שונות, מצוות קידוש ומצוות זכירה. מצוות הקידוש היא לא הכרזה אלא
קידוש אקטיבי, להיות שותף עם הקב"ה בקידוש יום השבת (אך אולי גם אז צריך הכרזה, ואז שני המוקדים
קיימים בקידוש).
עפ"י זה, ייתכן ותהיה נפק"מ לענין הקידוש ביום. אם זה הכרזה, אזי אמנם אין הבדל מהותי בין הקידושים,
אך אם זה קידוש, אזי המוקד הוא הקידוש בלילה, ואילו הקידוש ביום הוא רק הכרזה או קביעת סעודה על
היין[1].
שיטת הרמב"ם
הרמב"ם בספר המצוות כותב: "היא שצוונו לקדש את השבת לאמר דברים בכניסתו וביציאתו, נזכיר בם
יציאת מצרים וקידוש היום ומעלתו והבדלו משאר הימים הקודמים ממנו והבאים אחריו, והוא אמרו יתברך:
'זכור את יום השבת לקדשו', כלומר, זכרהו וקדשהו בברכה" (מצות עשה קנה). מדבריו נראה כי המוקד הוא
זכירה וקידוש (לגבי הבדלה - יש מקום לדון אולי זה סעיף ממצוה דאו' של קידוש).
לעומת זאת, בהלכות שבת פרק כ"ט, כותב הרמב"ם: "מצות עשה מן התורה לקדש את יום השבת בדברים,
שנאמר: 'זכור את יום השבת לקדשו'. כלומר, זכרהו זכירת שבח וקידוש. וצריך לזכרהו בכניסתו וביציאתו.
בכניסתו - בקידוש היום, וביציאתו - בהבדלה" (הלכה א'). משם משמע כי הדגש הוא על הזכירה[2].
כנראה שהרמב"ם בונה על שני המוקדים, גם זכירה וגם קידוש. שכן, אם מדובר רק על זכירה, אזי מה הקשר
להבדלה? אך אם אנו מדברים על קידוש, אזי מובן ההקשר, שכן, אני תוחם את הקדושה, וכשם שהחלתי
אותה כך אני גם מפקיע אותה.
נמצא כי הרמב"ן והרמב"ם תמימי דעים לגבי מצות הקידוש שב"קידוש", וחולקים רק לגבי מצות הזכירה.
מהו א"כ הזמן המתאים לפעולת הקידוש בשבת?
הגרי"ד סולובייצ'יק, ב"שיעורים לזכר אבא מרי", טוען כי הלילה הוא הזמן לקידוש, אך במסגרתו אין חשיבות
לזמן ספציפי. דהיינו, שניתן לקדש בין בתחילת הלילה, בין בסופו.
השו"ע בסימן רע"א כותב: "כשיבוא לביתו ימהר לאכל מיד" (סעיף א').
המשנ"ב שם, מביא בשם הב"י ואומר: "היינו לקדש, כדי שיזכור שבת בעת תחילת כניסתו, דכל כמה
דמקדמינן ליה טפי עדיף. ומכיון שקידש - צריך לאכול מיד..." (ס"ק א'). מדברי השו"ע נראה כי יש חשיבות
לקדש את השבת מיד בכניסתו, ומסתבר שהדבר קשור למצוות הקידוש, שדורשת את תיחום הקדושה מיד
בכניסתו של היום.
אמנם, מצד הדין ברור שניתן לקדש כל הלילה, אלא שישנה עדיפות ברורה לכניסת היום ממש.
יתכן והדבר תלוי במחלוקת תנאים, ר' יוסי ור' יהודה, בריש פרק ערבי פסחים, לגבי מה קורה במקרה שאדם
נמצא באמצע הסעודה וקדש עליו היום. הגמרא בדף ק. מגיעה למסקנה שלא כשניהם. שלא צריך לעקור את
השולחן, אלא רק לקדש. מחלוקת זו ניתן אמנם לפרש בכמה אופנים, כגון: שהמחלוקת היא בשאלת היתר
אכילה בסמוך לעשיית מצוה, אך ניתן אולי לפרשה כך: שלמ"ד שצריך להפסיק - קיימת מצות קידוש, ואילו
למ"ד שלא צריך להפסיק - קיימת מצות זכירה.
לשיטות הרואות במצוות הקידוש מעשה קידוש ולא רק זכירה או הכרזה, יש לפרש את המעשה כשותפות של
האדם בקידוש היום עם הקב"ה, על דרך מה שמצאנו במאמרם ז"ל: "דאמר רב המנונא, כל המתפלל בע"ש
ואומר ויכולו, מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, שנאמר: 'ויכולו', אל תקרי
ויכולו אלא ויכלו" (שבת קיט:). ועל דרך זה יש לומר שהמקדש את השבת, שותף להקב"ה ב:"ויברך א-להים
את יום השביעי ויקדש אתו" (בראשית ב', ג').
כמו"כ, ניתן לפרש עפ"י הגרי"ד סולובייצ'יק, אשר מסביר כי בשבת קיימים שני רבדים של קדושה. האחד,
קדושת מעשה בראשית - הקדושה שבעולם הטבעי. והשני, קדושת יציאת מצרים - אשר זוהי קדושה בה אנו
מעידים על השגחת ה' בעולם. עפ"י הרובד השני, ניתן לומר כי לישראל יש חלק בעצם בקידוש, ועל-כן הם
מקדשים את השבת. ואמנם, בירושלמי אנו מוצאים גישה הסוברת שצריך לומר: "מקדש ישראל והשבת".
קידוש החודש
יש מחלוקת בין הרמב"ם והרמב"ן (שמופיעה בספר המצוות, מצוות עשה קנג) הנוגעת בעיקר לדיון סביבמשמעות הלוח שנוהג בימינו.
עיקרי שיטת הרמב"ם הם:
א. הלוח והחשבון הקבועים שנתקנו ע"י הלל הנשיא אינם אלא גילוי מילתא בעלמא.
ב. התוקף ההלכתי ללוח ניתן רק ע"י בית הדין הגדול שבארץ ישראל.
ג. אף בזמן הזה, שאין בית הדין הגדול בא"י, מכל מקום יש תוקף ללוח מכח ישיבתם של בנ"י בא"י. אם ח"ו
לא יהיו יהודים בא"י - לא יועיל החשבון מאומה.
ד. האפשרות לקדש חודשים בזה"ז, למרות שאין דיינים סמוכים, ניתנת להתפרש על יסוד דברי הרמב"ם בהל'
סנהדרין בענין חידוש הסמיכה בזה"ז. לפי דבריו שם, הסכמת כל חכמי ישראל שבא"י, יש לה תוקף לסמוך,
ואפשר שמכח זה יש תוקף להסכמת העם בארץ לחשבונו של ר' הלל הנשיא, כהסכמת בית הדין הגדול.
ה. הכח שניתן ליושבי א"י ולחכמיה דווקא, מבוסס על יסוד סוגיות הגמ' בהוריות ג., אתם קרויים קהל, ואין
ישראל שבחו"ל קרויים קהל.
עפ"י דברי הרמב"ם ניתן לראות את ברכת החודש הנהוגה בימינו כמעין קידוש החודש ע"י עם-ישראל. בתקופת
הגאונים אכן נהגו לומר נוסח ברכת החודש ביום ר"ח עצמו, כפי שמופיע בסידור רב עמרם גאון דף ל"ג עמ' א',
הכרזת החודש ביום ר"ח עצמו, וז"ל: "ומקדש (אחר קה"ת אומר קדיש) וגולל ספר [תורה] ואומר יהי רצון וגו'
לכונן וגו' לרחם וגו' לקיים וגו' שנשמע וגו' מי שעשה נסים וגו' ר"ח פלוני וגו' ".
לעומתו, סובר הרמב"ן:
א. אין צורך בבי"ד גדול לקידוש החודש.
ב. חשבונו של ר' הלל הנשיא בתוקף בימינו, והוא יכול היה לקבוע את כל החודשים מראש.
ג. יסוד זה נובע מכך, שלא בי"ד מקדשים את החודש, אלא משמיים מקדשים אותו. תפקיד ביה"ד אינו אלא
לקבוע את היום, וממילא הוא מתקדש, על יסוד דברי חז"ל: "שנים אתה מקדש ואי אתה מקדש חדשים". כיון
שמדובר בקביעה בלבד, יכולה הקביעה להיעשות מראש לזמן ארוך.
ד. הכרזת בי"ד "מקודש מקודש" אינה יוצרת קדושה, אלא מצווה מיוחדת או לפרסומי מילתא בעלמא.
א"כ אנו רואים כי לגבי קידוש החודש נחלקו הרמב"ם והרמב"ן האם זה מצוות קידוש או מצוות הכרזה
לפרסומי מילתא[3].
היחס בין קדושת שבת לקדושת ר"ח
א"כ ראינו שלרמב"ם, שתי המצוות: קידוש השבת וקידוש ר"ח, הן מצוות קידוש, אך לרמב"ן מצוות קידושהיום בשבת היא אכן מצוות קידוש, אך מצוות קידוש ר"ח אינה אלא הכרזה לפרסומי מילתא.
א"כ יש להבין לשיטת הרמב"ן:
1. כיצד אומר הרמב"ן שישראל מקדשים את השבת, ואילו החודש מקודש משמיים, הרי לכאורה מסתבר
ההיפך?
2. הסתירה בדבריו בענין קידוש החודש, אשר בספר המצוות הוא אומר שמקודש מלמעלה, ובפירושו לתורה
משמע שישראל מקדשים את החודש?
ויש ליישב כך: שבענין קדושת שבת - אכן, כפי שהזכרנו את דברי הרב סולובייצ'יק, ישנם שני רבדים של
קדושה. ישנה את קדושת השבת אשר קביעא וקיימא, וישראל רק מוסיפים קדושה על הקדושה הקיימת.
לעומת זאת, ר"ח - מקודש מלמעלה ובי"ד רק קובעים את מועד הר"ח בו הוא יקודש מלמעלה. אמנם מה
שמשמע בפירושו לתורה בענין קידוש החודש שהוא נעשה ע"י ישראל, אפשר לפרש את דבריו לענין קדושת
המועדות דווקא. דהיינו: ישראל קובעים ראשי חודשים, ומשמיים מקדשים אותם, אבל קדושת המועדות, שהן
זכר ליצ"מ, היא ע"י בנ"י. וקדושה זו נעשית ע"י כל אחד ואחד מישראל בקידוש יו"ט בביתו, כקידוש השבת.
מכתבים למערכת
תגובה למכתבם של עמיחי וחיימי / מישאל דיקמן
להלן מספר הערות לתגובתם של עמיחי וחיימי למאמרו של משגב נר העוסק במצוות ת"ת במשנת הרמב"ם.א. הכותבים קובלים על העובדה שמשגב עושה במאמריו "שימוש יתר" בטענה "שהרמב"ם שינה מדעתו
האמיתית כדי לדבר אל לב האספסוף". וכיון שא"א לבדוק היכן שינה הרמב"ם מדעתו האמיתית, הרי דבריו
מאבדים את תוקפם, כך עפ"י טענתו של פופר.
מהטענה הזאת, לא ברור אם בקורתם היא על שימוש היתר בטענה שהרמב"ם שינה מדעתו כדי לדבר אל לב
האספסוף, או שמערערים על הטענה עצמה כבלתי לגיטימית. מראשית הפסקה משתמע שביקורתם מופנית כלפי
שימוש היתר בטענה זו. אולם, הנימוק שמביאים פוסל את עצם הטענה כלגיטימית.
בין כך ובין כך נסתרת טענתם. אם הערעור הוא על עצם הלגטימיות של הטענה, הרי שמתודה זו אינה פרי
המצאתו של משגב, כי אם של הרמב"ם עצמו[1]. ואם באו לבקר את שימוש היתר הנעשה ע"י משגב בטענה זו,
הרי שבעצם טענתם שמטו את הקרקע תחת רגליהם, שהרי דבריהם הם בבחינת עדות שאי אתה יכול להזימה,
כי מי יקבע היכן עובר הגבול בין שימוש מוצדק ל"שימוש יתר"? ואם טענתם היא שמשגב עושה שימוש בטענה
זו, היכן שאין הכרח לכך (על פניו נראה שאין זו טענתם), הרי שיציעו פתרון חלופי ויוכיחו שאין הבנתו של
משגב מוכרחת.
כמו כן, נראה שדבריו של פופר הוצאו מהקשרם. פופר כותב שכל טענה שאינה ניתנת להפרכה ע"י ניסוי איננה
טענה מדעית, ולכן א"צ להתייחס אליה.
אולם, פופר הציב קריטריון זה ביחס למדעי הטבע ולא ביחס למדעי הרוח. אם נאמץ את דברי פופר גם ביחס
למדעי הרוח, הרי שנאלץ לבטל מראש כל נסיון של ר' חיים לחלק בין שתי סוגיות, בטענה שחילוק זה אינו ניתן
להפרכה ע"י ניסוי.
ב. חשוב לציין, שטענות ב' ו-ג' בתגובתם של עמיחי וחיימי, כלל לא התיחסו למאמרו של משגב. משגב לא
התיחס להשלכות מעשיות כלל. לכל הפחות, היה עליהם לציין זאת בתגובתם.
נקודה נוספת שהוזכרה במכתב הנ"ל היא, שעלינו להסתכל על איך שהרמב"ם חי, ולא על מה שכתב: "הרמב"ם
הקדיש את מרבית זמנו ואונו ללימוד תורה".
בהקשר זה ראוי להזכיר את דבריו של הרמב"ם באגרת לתלמידו המובהק ר' יוסף בר' יהודה: "והנני מודיעך
שהגיע לי פרסום גדול מאוד ברפואה אצל הגדולים כמו ראש השופטים, וזה גורם לאבוד היום... וכאשר אבוא
למצרים תכלית מה שאוכל לעשותו בשארית היום עם הלילה הוא שאעיין בספרי הרפואה במה שאצטרך אליו,
לפי שכבודו יודע אורך זאת המלאכה... וזה גורם שלא אמצא שעה לעיין בדבר מדברי תורה, ולא אלמד אלא
ביום השבת" (אגרות הרמב"ם מהדורת הרב שילת,כרך א', עמ' שיג)[2]. א"כ לא מדובר על "מרבית זמנו ואונו"
אלא על זמן הרבה יותר מצומצם.
ג. נקודה נוספת שהובאה במכתב היא העובדה, ש"אימוץ מסקנותיו של הרמב"ם בנושא זה אפשרי רק אם
נאמץ את מערכת המחשבה האריסטוטלית המובילה אליהן".
ראיתי להביא בהקשר זה את דבריו של הרב רבינוביץ בפירושו "יד פשוטה" על הרמב"ם:
"יש מתחכמים הבאים בטענה על רבינו אם ברבות הזמן הוכח שה"עובדות המדעיות" שהוא מציע אינן כאלה,
האם אין בזה כדי לבטל את דבריו? אם כדבריהם, לעולם לא יוכל אדם לנסות להגיע להכרת מעשי ה' בעולמו,
שהרי בכל עידן ועידן מתקדם המדע ומגלה דברים חדשים אשר לא שיערום הראשונים... העובדה שהיום
נראה לנו שכמה דברים מעורפלים אינם כפי שנדמה לו אין בזה כדי להפתיע אותנו וכל שכן שאין בזה כדי
לבטל את העקרונות האמיתיים שהם הם הכיוון הכללי של דבריו" (הלכות יסה"ת פרק ד').
ולסיום, הערה קצרה על צורת המכתב. כאשר בחור מרגיש שיש לו את הרשות להגיב על דברי חברו בצורה לא
עניינית, ולבטל את דבריו כלאחר יד, חוצים אנו קו אדום. האם לא זה מהות חטאם של תלמידי ר"ע שלא נהגו
כבוד זה בזה? דף קשר אמור להיות במה להצגת נושאים שונים ודיעות מגוונות ולא להפגנת שרירים של בחור
זה או אחר.
האמת והשלום אהבו / עמיחיימי
משגב נר במאמרו המקיף דן בצורה רצינית ויסודית בנושא שהשלכותיו משמעותיות לעולמנו, ולכן ראינוחשיבות מרובה בפרסום התייחסות עניינית וקצרה למאמר, ובעיקר - להשלכותיו המעשיות. על אף שמבירור
שערכנו עם משגב לפני פרסום התגובה, הובהר לנו בצורה חד-משמעית כי הוא לא מרגיש נפגע מהתגובה, אם
ישנו מאן דהו שנפגע בשמו של הכותב, או מרגיש שבתגובתנו היה זלזול כלשהו באדם זה או אחר, אין לנו אלא
להצטער על כך.
[*] סוכם ע"י תלמיד, על יסוד שיעור שהועבר במוצש"ק פרשת יתרו.
[1] יש בזה דיון בראשונים. עיין ב"קידושא-רבה למי שאינו סועד", המופיע בכרך ב' של דף קשר, גיליונות:
161-162.
[2] יש מקום לדון לגבי הבעייתיות שבמשפט "זכירת שבח וקידוש", האם זה דבר אחד או שני דברים שונים,
וזאת עפ"י פיסוק שונה של המשפט.
[3] מדברי התוס' בסנהדרין דף י:, ד"ה: שכבר, נראה שהם תומכים יותר בשיטת הרמב"ם
[1] לעניין זה, עיין במקורות שהביא משגב במאמריו הקודמים.
[2] כמו"כ, ראוי לציין, שהשכלתו הכללית של הרמב"ם הייתה רחבה מאוד. אסטרונומיה, אסטרולוגיה, וכמובן
פילוסופיה, הם בין התחומים שידע הרמב"ם. גם בספרי ע"ז לא קצרה ידו. במכתבו לחכמי מרשיל"א הוא
כותב: "דעו רבותי שאני חפשתי בדברים האלו הרבה (ענייני אסטרולוגיה)... וגם קראתי בכל ענייני ע"ז כולה,
כמדומה לי, שלא נשאר חיבור בעולם בענין זה בלשון ערבי שהעתיקו אותו משאר לשונות עד שקראתי אותו
והבנתי ענייניו וירדתי עד סוף דעתו" (אנציק' עברית, ערך: רמב"ם).
