בע"ה שבת פרשת שלח - לך, כ"א בסיון תשנ"ט, גליון מספר 707
פריצת מסגרות - סיסמה הנפוצה מאוד בזמן האחרון. מוגבלות, צמצום, חוסר מימוש עצמי - ביטויים
הנשמעים בהקשרים רבים ושונים. ניתן להתווכח ולהתפלמס על משמעות הדברים בהקשרים שונים: צבא,
ישיבה, חברה בכלל ועוד. דבר אחד ברור, בעבודת ה' אין לזה מקום. הרי זהו חטאם של המעפילים:
"וישכימו בבקר ויעלו אל ראש ההר לאמר הננו ועלינו אל המקום אשר אמר ה' כי חטאנו" (י"ד, מ).
אולי כוונתם היתה רצויה, אף אחד לא יכול לזלזל בשאיפה לצאת בהתלהבות להלחם למען כיבוש הארץ,במיוחד לאחר המשבר של חטא המרגלים. אך למרות הרצון הטוב היה עליהם לזכור שהם נמצאים בתוך
מסגרת אלוקית:
"ויאמר משה למה זה אתם עברים את פי ה' והיא לא תצלח" (שם, מא).
ישנו מקום להתלהבות ורצון אנושי, לאתערותא דלתתא, אך יש לזכור שהכל חייב להשאר בתוך המסגרתהאלוקית האובייקטיבית.
שמא יאמר אדם, שא"כ אולי בכלל אין מקום לרצות ולשאוף? כנגד זה באה הפרשייה הסמוכה, פרשיית
קרבנות הנדבה. בקרבן הנדבה מבטא האדם את רצונו האישי, הפן שלו בעבודת ה', אך גם במערכת של נדבה
ישנם חוקים קבועים. אדם עדיין מחוייב למערכת ברורה של קורבנות, מנחות ונסכים. ללמדנו, כי יש מקום
לכל אחד בעבודת ה' שלו עצמו, אך כל זה בתוך מסגרת קבועה, מסגרת אלוקית.
"נכבד הוא הרצון הטוב הפונה לאלוקים בעמק שאיפתו, אבל מה יעשה הרצון לבדו בחיים? על כן, כל זמן
שאינו מתנשא עד רוממות הדעה, להקשיב לחכמה עליונה, אינו יכול לפלס נתיבות החיים; רק לבנה עזובה
ישבור לו, שלא תוכל להצטרף לבנין גדול" (אורות עמ' לו).
שלומי רוזנברג ותומר ונונו
מזל טוב
בורא עולם בקנין השלם זה הבנין
חדשות
עלה ירוק: חג השבועות והשבת שלאחריו נחגגו בשמחה רבה. יישר כח לבני שנה א' על קישוט בית המדרשבצמחיה ירוקה ופרחונית (לפחות ביום הראשון).
תנו לשמש לעלות: אריאל שמש נכנס לתפקיד אחראי ביטחון במקומו של שי רפפורט - הקצין הפורש. באותו
ענין נמסר כי אחראי הביטחון והשמירות החמירו את אכיפת נוהלי השמירה והודיעו כי שומר שיאחר
לשמירתו ייענש קשות. למערכת דף קשר נודע כי כבר נמצאו כמה מתנדבים.
ישראל בעלייה: בעקבות התחזקות הכח הרוסי בכנסת, נסע עמנואל שטנר (ד') לטשקנט שבאוזבקיסטן
הרחוקה. למערכת נמסר כי עמנואל כבר נמצא בתהליכי מו"מ מתקדמים עם שרנסקי וליברמן.
חובת מחיצה בבית הכנסת ובשמחות / הרב צבי יניר[1]
מקור הדין
בגמרא ישנם שני מקורות רלוונטיים לנושא:א. המשנה והגמרא בסוכה (בחובת המחיצה בבית המקדש): "מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה
שמחה מימיו. במוצאי יום טוב הראשון של חג ירדו לעזרת נשים ומתקנין שם תיקון גדול..." (משנה סוכה נא.)
"במוצאי יום טוב כו'. מאי תיקון גדול? - אמר רבי אלעזר: כאותה ששנינו, חלקה היתה בראשונה והקיפוה
גזוזטרא, והתקינו שיהו נשים יושבות מלמעלה ואנשים מלמטה. תנו רבנן: בראשונה היו נשים מבפנים ואנשים
מבחוץ, והיו באים לידי קלות ראש, התקינו שיהו נשים יושבות מבחוץ ואנשים מבפנים. ועדיין היו באין לידי
קלות ראש. התקינו שיהו נשים יושבות מלמעלה ואנשים מלמטה. היכי עביד הכי? והכתיב (דברי הימים א'
כח) 'הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל'! - אמר רב: קרא אשכחו ודרוש, (זכריה י"ב) 'וספדה הארץ משפחות
משפחות לבד משפחת בית דוד לבד ונשיהם לבד'. אמרו: והלא דברים קל וחומר: ומה לעתיד לבא שעוסקין
בהספד ואין יצר הרע שולט בהם - אמרה תורה אנשים לבד ונשים לבד, עכשיו שעסוקין בשמחה ויצר הרע
שולט בהם - על אחת כמה וכמה"
(סוכה נא: - נב.). ב. הגמרא בקידושין (מעשה רב על התקנת מחיצה בזמן חופה או דרשה): אביי דייר גולפי.
רבא דייר קנה. אמר אבין: סקבא דשתא - ריגלא" (קידושין פא.).
מפרש רש"י: גולפי - מקום קבוצת אנשים ונשים או לדרשה או לחופה היה מסדר קנקנים של חרס הרבה
ביניהם שאם יבאו זה אצל זה יקשקשו וישמע קול.
דייר - ... שורות שורות.
דייר קנה - מסדר קנים שהעובר עליהן קולם ישמע.
סקבא דשתא ריגלא - ריעוע של ימות השנה ליחוד ולעבירה ימות הרגל שיש קבוצת אנשים ונשים לשמוע דרשה
ונותנים ונושאים זה עם זה.
רמת החיוב (בבית המקדש)
הגמ' בסוכה לומדת את יסוד דין ההפרדה בין גברים לנשים מהפסוק בזכריה, שם הופרדו הנשים והגבריםבהספד משיח בן יוסף. הגמ' מתקשה ביישום דין ההפרדה בעת אירועי שמחת בית השואבה בבית המקדש בשל
האיסור להוסיף ולשנות בבנין בית המקדש, שנלמד מן הפסוק בדברי הימים - "הכל בכתב מיד ד' עלי השכיל".
למרות הגבלה זאת הסיקה הגמ', שמותר לשנות בבניין שינוי מסויים לצורך אותו תיקון גדול שנעשה בשמחת
בית השואבה. הכיצד?
הגר"מ פיינשטיין[2] מסיק מכך שחיוב הפרדת הנשים והגברים הוא מדאורייתא. לכן ממילא חיוב זה כלול
ב"הכל בכתב מיד ה'...", ולא היתה כל בעיה להוסיף שינוי קבוע בבניין המקדש. את עובדת היותו של השינוי
קבוע, נראה שניתן לדייק מלשונו של הרמב"ם בהל' בית הבחירה (ה', ט): "עזרת הנשים היתה מוקפת כצצטרה
כדי שיהיו הנשים רואות מלמעלן והאנשים מלמטן כדי שלא יהיו מעורבבין" - מדובר על תיאור קבוע של
המבנה, ולא על שינוי עראי שנעשה בזמנים מסויימים.
אך נראה שניתן להבין אחרת, שחיוב ההפרדה אינו אלא מדרבנן. לכן אי אפשר לשנות שינוי קבוע בבניין, אלא
שבכל שנה התבצע שינוי עראי של הקמת הגזוזטראות שפורקו לאחר תום שמחת בית השואבה. לפי זה כל
"ההוכחה" מהספד היא בדרך אסמכתא בלבד[3], וכך גם מסתבר שהרי מחיצה ממש לא מוזכרת בפסוק זה
ורק עצם ההפרדה מפורשת בפסוק. כך נראה לדייק מלשונם של כל הראשונים (פרט למקום אחד ברמב"ם
שהובא לעיל) שהתייחסו לסוגיא: "ומתקנין שם תקון גדול, ופירשו בגמרא שהיו מוציאים זיזים מכותליה,
ובונין עליהם גזוזטראות לעמוד שם הנשים, ואעפ"י שהבנין כולו על ידי נביא היה ולא היה להם להוסיף, סמכו
בה בבנין עראי לגדור פרצות שלא להקל ראש להעמיד אנשים ונשים בערבוביא..." (מאירי בבית הבחירה סוכה
נא:).
"והקיפוה גזוזטרה - נתנו זיזין בכתלים בולטים מן הכותל סביב סביב וכל שנה מסדרין שם גזוזטראות לוחין
שקורין בלנ"ק כדי שיהו נשים עומדות שם בשמחת בית השואבה ורואות, וזהו תיקון גדול דקתני מתניתין
שמתקנין בכל שנה".
"קרא אשכחו-שצריך להבדיל אנשים מנשים ולעשות גדר בישראל שלא יבואו לידי קלקול" (רש"י סוכה נא:).
נראה שניתן לקבוע ששאלת רמת החיוב תלויה ברמת השינוי שבוצע בבניין - מי שסובר שבוצע שינוי קבוע
יסבור שחיוב ההפרדה הוא מדאורייתא, ומי שסובר שבוצע שינוי עראי בלבד היינו כל שנה מחדש יסבור
שחיוב ההפרדה אינו אלא מדרבנן[4]. כך מפורסם בשם הגרי"ד סולובייצ'יק שסבר שחיוב המחיצה אינו אלא
מדרבנן.
מתי היא נדרשת?
כאמור לעיל ע"פ הגמרא בסוכה מצאנו מקור לחיוב בבית המקדש, וכן יש לפנינו מעשה רב בגמרא בקדושין עלאביי ורבא שסדרו מחיצות משוכללות, ולשיטת רש"י זה נעשה בזמן חופה או דרשה. כמו כן יש אזהרה כללית
שזמן הרגל "מועד לפורענות" בעניין עברות שבינו לבינה.
השאלה היא, האם ניתן ללמוד מכאן שיש חיוב גם בבית הכנסת בשעת התפילה, וכן בכל מקום של קיבוץ נשים
וגברים דומיא דדרשה בקדושין?
הגר"מ פיינשטיין[5] נוטה לומר, שבכל מקום קיבוץ חייבים מהתורה והוכחתו מהגמרא בסוכה הנ"ל, שמוכיחה
מהספד שיש חיוב מחיצה[6]. ואם בהספד זה רק לצניעות בעלמא, כיצד נלמד ממנו איסור תורה למקדש?
מסתבר שאין קשר בין הצורך בהפרדה לבין קדושת המקום או האירוע כתפילה וכדומה. כך מוכיח מחנה
שהתפללה בסמוך לעלי הכהן, ולפיכך יש לומר ש"בלא צורך קיבוץ, אף במקדש מותר... ומותרות נשים ליכנס
בעזרה גם בלא דוחק...". הבעיה נובעת רק מחשש קיבוץ אנשים בכל מקום שיהא, ולכן בכל מקום שנמצאים
בו אנשים ונשים מרובים בדוחק יש מקום להתייחס לצורך במחיצה.
כמובן שדברי הגר"מ הם לשיטתו שחיוב המחיצה הוא מהתורה, אך לדברנו שזה רק אסמכתא ודאי שאם יש
ראיה מהספד[7], אז זה רק לחיוב דרבנן.
כמו כן יש ראיה מהגמרא בקדושין, שאף שדברי רבא ואביי לא הובאו בפוסקים הראשונים, מכל מקום
האזהרה בסוף הסוגיה לענין הרגל הובאה ברמב"ם ובשו"ע שפוסקים: חייבים בית דין להעמיד שוטרים
ברגלים שיהיו מסבבין ומחפשין בגנות ובפרדסים ועל הנהרות כדי שלא יתקבצו לאכול ולשתות שם אנשים
ונשים ויבואו לידי עבירה, וכן יזהירו בדבר זה לכל העם כדי שלא יתערבו אנשים ונשים בבתיהם לשמחה, ולא
ימשכו ביין שמא יבואו לידי עבירה" (רמב"ם הלכות יום טוב ו', כא. שו"ע או"ח תקכט, ד). וכתב שם המשנה
ברורה: הנה באמת ד"ז החיוב תמיד להזהיר ולמחות מי שיש בידו אלא שברגל מצוי הקלקול ביותר. לפי זה יש
לנו מקור לכל מקום קיבוץ, אלא שיש לשים לב שהמקור הוא לעצם ההפרדה אך אין רמז לחובת המחיצה.
הגר"מ מתעלם מהגמרא בקידושין ונראה שפשוט לו שאסור בכ"מ דומיא דהספד ולכן לא טרח להביא ראיה
מקדושין.
לפי האמור כאן עולה שהציבור שלנו נוהג שלא כהוגן, שאין הפרדה בחתונות ודרשות, ולפי המשנ"ב כל מי
שבידו למחות חייב לעשות זאת.
מטרת המחיצה
דיוק מלשונותיהם של הראשונים בסוגיא בסוכה מעלה שני כיוונים אפשריים:מניעת הסתכלות: "תיקון גדול, כלומר גדול התועלת, והוא שהיו מכינים מקום לנשים ומקום גדור לאנשים,
ומקום הנשים למעלה על מקום האנשים גבוה ממנו כדי שלא יסתכלו האנשים בנשים" (רמב"ם בפירוש
המשניות מסכת סוכה). מניעת התערבות גברים ונשים: "קרא אשכחו, שצריך להבדיל אנשים מנשים ולעשות
גדר בישראל" (רש"י שם).
"ומפני שחששו להתערבות האנשים עם הנשים הקיפוה עמודים ועשו עליהם מסביב תאים..." (רמב"ם בפירוש
המשניות מסכת מידות).[8]
איכות המחיצה
פשוט שיש לתלות את האיכות הנדרשת של המחיצה במטרת קיומה, (שכפי שראינו יש בזה סתירה ברמב"םאך בשאר הראשונים מפורש שזה למנוע ערבוב). הרף הנדרש למניעת הסתכלות גבוה מהרף הנדרש ליצירת
הפרדה, הן מבחינת הגובה והן מבחינת החומר שממנו צריכה המחיצה להיות עשויה.
שו"ת ציץ אליעזר[9] פוסק, שהעיקר זה משום הסתכלות וכרמב"ם בפרוש המשניות. לפי זה צריך מחיצה או
וילון הגבוה מגובה העיניים ושאינה שקופה, וכן פוסק על פי רבני הונגריה בדור הקודם שאסור לשנות שום
דבר ממה שנהוג בימי קדם אף אם נתקיימו התנאים הללו.
הרב פיינשטיין[10] מבין שמטרת המחיצה אינה אלא מניעת התערבותם של הגברים והנשים. הוא מוכיח שלא
שייך לומר מצד הסתכלות כיוון שזה היה ידוע קודם, וכן אחר התיקון הגדול של גזוזטרא ברור שמי שלא עמד
מתחתיה היה יכול להסתכל בנשים שעמדו עליה ולא כתוב בשום מקום שהיה מחיצה לגזוזטרא, וידוע שסתם
גזוזטרא אינה במחיצה. הרב פיינשטיין מצריך מחיצה שמגיעה עד גובה הכתפיים, והיינו בגובה של י"ח
טפחים. כבר הערנו שזה הטעם שמובא בכל הראשונים, פרט ללשונו של הרמב"ם בפיהמ"ש בסוכה, ונראה שגם
ברמב"ם זיל בתר רובא ובשני במקומות האחרים הרי הזכיר את מניעת ההתערבבות.
לפי טעם זה המחיצה יכולה להיות שקופה[11] דעדיין לא שייך קירבה או דיבור דרך המחיצה[12].
בעניין יציבות המחיצה כתב שו"ת "בני בנים"[13] שלא מהני וילון המתנופף ברוח או מחיצה שהגדיים בוקעים
בה וראייתו מבית המקדש שגם לפני התיקון הגדול הייתה מחיצה הלכתית בין החיל לעזרת נשים, שהרי היה
הפרש גבהים של יותר מעשרה טפחים בניהם[14] (שש אמות), שהרי עלו במדרגות מהחיל לעזרת נשים.
מחיצה זו בבית המקדש הייתה מקובעת ועד לקרקע!
ראיתי שחלקו עליו[15] בטענה שלא מצאנו בדורות הקודמים מי שהחמיר בזה ולכאורה אין בזה טענה של
ממש.
פרוש אחר לשתי הסוגיות
הסוגיה בסוכהלענ"ד, אין שום ראיה מסוגיה זו לחובת מחיצה פרט לבית המקדש. כבר הוכחנו שהראשונים הבינו שהראייה
מהספד אינא אלא אסמכתא, וכך מסתבר שהרי אין שום זכר למחיצה בפסוק. אסמכתא, כידוע, לא בוחנים לפי
"דיני הראיות" וכל כולה היא על דרך הדמיון בלבד.
כלומר, בבית המקדש אכן יש חיוב מדרבנן - אותו תיקון גדול בשמחת בית השואבה, ומה שאנו נוהגים להעמיד
מחיצה בבית הכנסת, זהו מנהג שנהגו אבותינו דומיא דבית המקדש, אלא שמנהג צניעות זה "צמח מהשטח"
ולא נתקן כתקנה רשמית מעולם.
דבר זה מסביר מדוע לא מצאנו בראשונים הפוסקים ובשלחן ערוך בהלכות בית כנסת את חיוב הקמת
המחיצה, אף שהלכות רבות אחרות הובאו בהלכות בית כנסת[16].
כך משמע בתחילת דברי הראי"ה[17] שהגדיר את המחיצה בבתי הכנסיות כ"החובה ומשמרת הקודש שקבלו
כן אבותינו הקדושים לעשות גם כן בבית מקדש מעט בבתי כנסיות שלנו, וחלילה לשנות ממנהגי קדושת
אבותינו". אמנם בהמשך דבריו בפיסקה הבאה מתנסח הרב קוק באופן חמור יותר: "והנה כבר ביארנו, שאלה
הדברים של איסור התערבות אנשים ונשים בביהכ"נ... הם איסורים חמורים של תורה, וחלילה לשום אדם
מישראל להמנות בין עבריינים, ולהיות נטפל לעדה כזאת הפורצת את גדרי הקודש הללו... ואפילו אם היו
הדברים הללו אסורים רק מפני מנהג אבותינו בלבד, כמו שיש טועים בזה ואומרים שהם רק דברים של מנהג,
הנה גם אז היו הדברים חמורים מאד..."[18].
יש לשים לב לכך, שמדובר כאן על מנהג שצמח מהשטח ואין קשר בינו לבין תקנות ומנהגות שמזכיר הרמב"ם
בהקדמה לפרושו למשנה ובהלכות ממרים[19] שהם יוזמה של הסנהדרין, שכדי לבטלם צריך סנהדרין אחרת
גדולה בחכמה ובמניין.
לעומת זאת, מנהג שצמח בשטח - אף שברור שאין לפורצו ויש לשמור על מנהגי ישראל שכולם קדושים - מכל
מקום אם הוא נפרץ ונוצר מצב שרוב ישראל כבר נוהג אחרת אז המנהג הישן כבר לא מחייב[20].
לפי זה יש לבדוק את כל השאלות שדנו בהן, מחדש.
אין שום מקור לחיוב מחיצה בבית כנסת לא מהתורה ולא מדרבנן, וזה מנהג בלבד.
לא שייך לדבר על מהות המחיצה שהייתה בבית המקדש כי המנהג מחייב בסופו של דבר כפי המציאות בשטח.
ממילא גובה המחיצה ושקיפותה תלוי במנהג.
מבחינת רמת היציבות הנדרשת, גם אין קשר למה שהיה בבית המקדש ויש לבחון כל מקרה לפי הנוהג
המקובל. לכן אם בעיר מסוימת[21] נהגו רוב בתי הכנסת שדי בוילון שקוף אז נסתפק בכך. מאידך אם רובם
נהגו במחיצה אטומה מעל גובה העיניים אז אין להקל כגר"מ פיינשטיין[22] ולשנות מנהג עד גובה הכתפיים
בלבד.
כשמתפללים שלא בבית כנסת כגון טיול, או בארוע של חתונה וכד' שנהגו שלא מקפידים על מחיצה, אכן אין
טעם להחמיר ולחפש מחיצה[23].
הסוגיה בקדושין
יש לשים לב שבגמרא אין הלכה מחייבת לא לענין עצם ההפרדה ולא לגבי המחיצה, אלא תאור של "מעשה רב"
והתווית מדיניות כללית שהרגל הוא זמן מועד לפורענות. לפי זה יש לבדוק כל מצב ודור לפי המציאות ולא
לקבוע מסמרות.
בתקופת הרמב"ם והשו"ע שנשים לא יצאו הרבה מהבית וגם לא היו מלומדות היה ברור שאם יתערבבו יש
חשש גדול לעבירה, אך בזמננו נראה שבחתונות שיושבים בצורה מסודרת לאור הזרקורים לא נראה שיש לחוש
לזה.
נשווה בנפשנו: בכל מקום עבודה כיום ובתוכם מוסדות תורניים ורבנויות עובדים נשים וגברים במעורב בצורה
הכוללת חיכוך יום יומי ואין פוצה פה ומצפצף. אך כשבאים לשמחה של אחד העובדים כשכל אחד בא עם בן
זוגו, כאן פתאום יש לחוש לעבירה והשמחה חייבת להיות נפרדת[24].
לכן מבחינה זאת לא נראה שיש בעיה של חשש עבירה בדרשה תורנית או בתפילה בבית הכנסת (אא"כ יש מנהג
כמו בבית הכנסת בזמן התפילה כדלעיל, או אם מדובר בקהילה חרדית שכך מנהגה). כמובן יש להיות עם
"אצבע על הדופק", ולבחון את המציאות כל הזמן. למשל, אם מדובר בחתונה עם אלפי משתתפים ובלא
מקומות ישיבה מסודרים וכן בהפגנה או תהלוכה רבת משתתפים, נראה שאז יש לחוש לכל מיני עברינים
שינצלו את הצפיפות ואכמ"ל.
בצורה דומה יש לשקול הפעלה של תנועת נוער מעורבת לפי המקום הזמן וסוג הפעילות.
במצבים שבהן מתחייבת מחיצה לפי הכללים שבארנו לעיל אך אין מחיצה בפועל, יש בכך משום פריצת גדרי
צניעות ואין מקום להתיר ולשתף פעולה עם חוסר קיום המחיצה.
מכתבים למערכת
לימוד פילוסופיה ותלמוד תורה - תגובה למשגב נר* / עמיחיימי
במאמרו בדף קשר, גליון מס' 706 , האריך משגב נר להוכיח כי לדעת הרמב"ם לימוד פילוסופיה נעלה עללימוד הלכה, וודאי על לימוד עיון. ברצוננו להעיר מספר הערות קצרות על דבריו.
א. לדעתנו, משגב עושה במאמריו השונים שימוש-יתר בטענה שהרמב"ם שינה מדעתו האמיתית כדי לדבר אל
לב האספסוף. הטכניקה הזו הופכת את השקפותיו של משגב לבלתי-ניתנות-להפרכה אפריורי; וכיוון שכל מקור
הסותר את השקפתו של משגב נדחה בעזרת טענה זו, הרי שדבריו הם בבחינת עדות שאי-אפשר להזימה,
ולפיכך - לפי דבריו המפורסמים של פופר - גם אין צורך להזימה.
ב. עם זאת, נראה לנו שאכן באופן כללי הרמב"ם העריך בכתביו את לימוד הפילוסופיה יותר מאשר את העיון
התלמודי. ברם, דומה שעדיף לנו ללמוד מאיך שהרמב"ם חי ולא ממה שהרמב"ם כתב: למרבה המזל, הרמב"ם
הקדיש את מרבית זמנו ואונו ללימוד תורה, להוויות דאביי ורבא. ברור, לדעתנו, שהרמב"ם עצמו השקיע
בגמרא הרבה יותר מאשר בפילוסופיה. איך הרמב"ם הסביר לעצמו את העובדה הזו, וכיצד היא התיישבה
בעיניו עם משנתו - איננו יודעים; אך העובדה בעינה עומדת.
ג. יתר על כן: המעמד המכובד שהרמב"ם נותן ללימוד פיזיקה ומטאפיזיקה נובע במישרין ממשנתו
הפילוסופית-תיאולוגית. אימוץ מסקנותיו של הרמב"ם אפשרי רק אם נאמץ את מערכת המחשבה
האריסטוטלית המובילה אליהן. הסתמכות על הרמב"ם כמקור לעדיפות לימוד פילוסופיה על העיסוק בגמרא,
לגיטימית רק אם מאמצים במקביל את השקפותיו הפיזיקליות והמטאפיזיות.
האם אכן אפשר היום להאמין שהאדם מידבק בקב"ה ע"י עיוניו הפילוסופיים בסיבה הראשונה? האם מישהו
היום סבור שעיון אינטלקטואלי הוא קבלת "שפע" מ"השכל הפועל"? האם אכן מתוך התבוננות בחלקיקים
התת-אטומיים אפשר להכיר את תאריו המוסריים של הא-ל? רק האמונות הללו, ואחרות הכרוכות בהן,
מצדיקות את הצבת הלימוד הפילוסופי והפיזיקלי בפסגתו של העולם הדתי. לא הגון לאמץ רק את
הנפקא-מינות, כאשר דוחים את הסברות שמאחוריהן. כך שלמעשה נראה שאין לכל זה השלכה מעשית לימינו.
וכאן, אגב, טמונה עוד נקודה מעניינת: גם כאשר משנתו הפילוסופית של הרמב"ם כבר לא ממש רלוונטית,
משנתו ההלכתית עדיין מסעירה בתי מדרשות. רק שתהיה לנו פרופורציה.
בקיצור, עדיף ללמוד גמרא.
צימוקים
"ומיהו אדוני אבי הרא"ש ז"ל, כתב בתשובת שאלה וזה לשונו: טוב להתפלל עם הציבור בעשרה כי זמן תפילהלחוד וזמן תורה לחוד וגם אין תורתינו כ"כ אומנותינו ובהרבה שעות ביום אנו מתבטלין, נבטל תורתינו בשעת
תפילה ונשלים אותה בשעות אחרות ונצא ידי חובתינו בתורה ובתפילה..." (טור או"ח סי' צ).
[1] סיכום שיעור שהועבר בישיבה בשבת פרשת אחרי-מות קדושים. תודתנו לאסף פרי על הסיכום.
[2] שו"ת אג"מ ח"א סי' ל"ט.
[3] כלומר לחז"ל היה ברור שלא ניתן לעשות שינוי קבוע בבית המקדש וסברו שאם השינוי יהיה בדרך ארעי
אז אין בעיה עם "הכל בכתב..." אלא שבכ"ז חיפשו אסמכתא לזה שיש חשיבות לענין ההפרדה שתצדיק את
השינוי הארעי.
[4] לפי זה גם הראשונים לקמן סברו שזה מדרבנן: "וכיצד היו עושין ערב יום טוב הראשון היו מתקנין במקדש
מקום לנשים מלמעלה ולאנשים מלמטה כדי שלא יתערבו אלו עם אלו, ומתחילין לשמוח ממוצאי יום טוב
הראשון..." (רמב"ם הלכות שופר סוכה ולולב ח' יב), "והלא לשכת כהן גדול של עץ היתה ובשמחת בית
השואבה מקיפין כל העזרה גזוזטרא..." (השגת הראב"ד הלכות בית הבחירה א' ט).
[5] שם.
[6] מוכן לקבל אפשרות שבבהמ"ק מהתורה תמיד (מורא מקדש) ובבית כנסת בשעת תפילה ודברי קדושה
מהתורה, ובשאר זמנים מדרבנן. בשאר מקום קיבוץ כהספד זה לצניעות בעלמא.
[7] יעויין לקמן במסקנת המאמר שלדעתנו אין שום ראיה מכאן למקומות אחרים שאינם ביהמ"ק.
[8] וכן משמע במאירי וברמב"ם: "לגדור פרצות שלא להקל ראש להעמיד אנשים ונשים בערבוביא". (מאירי
שם). "וכיצד היו עושין ערב יום טוב הראשון היו מתקנין במקדש מקום לנשים מלמעלה ולאנשים מלמטה כדי
שלא יתערבו אלו עם אלו". (רמב"ם הלכות שופר סוכה ולולב ח' יב).
[9] חלק ז' סימן ח.
[10] בשו"ת אג"מ שם.
[11] אג"מ או"ח ח"א סימן מ"ג.
[12] תהיה בעיה אם נשים תגענה לתפילה בלבוש שאינו צנוע שאז יש בעייה לומר דבר כנגד ערווה. עיי"ש
באג"מ שסומך על התרו של ערוך השלחן שהקל כנגד שער כיוון שדרך רוב הנשים בעוונותינו הרבים ללכת
מגולות, ולכן הקל שאין בעיה מעבר לגובה כתפיים אך החמיר שעד גובה הכתפיים אסור שיהיה שקוף. נראה
שבזמננו שהמצב חמור אף מזמנו של ערוך השלחן ופרחה לה תרבות המיני ושאר מרעין בישין יש להקל
מבחינה זאת אף ביחס לכל המחיצה.
[13] ח"א סי' א-ב.
[14] זה לשיטת הרמב"ם שפרש במידות "חלקה הייתה" בלא מחיצות. אך רוב המפרשים פרשו שהייתה מחיצה
לעזרת נשים וחלקה היינו בלא בליטות על המחיצות ולפיהם פשיטא שייתה מחיצה גם בלא התיקון הגדול,
התיקון הגדול בא לפתור רק את הפתח שהיה בין החיל לעזרת נשים.
[15] הרב אבינר.
[16] זה גם מסתדר עם טענת היסטוריונים שטוענים שלא הייתה עזרת נשים בתקופת בית שני אלא ישבו
בנפרד בלא מחיצה. עיין למשל "ארץ ישראל וחכמיה" עמ' 94-104.
[17] מאמרי הראי"ה ב' עמ' 514.
[18] כלומר לדעתו החושב כדברנו הוא מן הטועים.
[19] פ"ב ה"ב.
[20] שמעתי בשם הגרש"ז אויירבך שנשאל פעם על מכנסי חצאית לנשים והשיב שהמאה הראשונות שילבשו
זאת יקבלו גהנום ואח"כ זה יהיה מותר... ההשקפה ההלכתית הזאת מאוד משמעותית לזמננו בעיקר בתחום
ההלכתי הקשור לפמניזם, כגון נשים במועצות הדתיות וכדומה.
[21] יש לעיין לפי מה נקבע מנהג המקום ובעיקר בזמננו, האם העיר או המדינה או סוג הקהילה כגון קהילה
קיבוצית ואכמ"ל.
[22] זו בעצם הטענה של רבני הונגריה (הובאה לעיל בציץ אליעזר) שאין להקל ולשנות כלום ממנהג הדורות
הקודמים.
[23] תאורטית אם יהיו הרבה קהילות שיפרצו גדר ויוצר מצב שהרוב מתפללים שלא במחיצה אף בבית
הכנסת אז הדבר ייהפך להיות מותר. כמובן זה נכון גם להפך אם יתחילו להחמיר גם בטיולים וכדומה.
[24] כמובן שהדיון הוא ביחס לעצם ההפרדה של הארוע, ואין ללמוד מכאן שגם בריקודים אין צריך מחיצה.
אדרבה לענ"ד לא די במחיצה רק בין הנשים הרוקדות לגברים הרוקדים אלא מוטל על בעל השמחה לדאוג
שלא יראו כלל את הנשים בזמן שרוקדות או ע"י מחיצות מכל הכיוונים או במרפסת האולם וכדומה ואכמ"ל.
* הערת המערכת: מכתב זה, בעיקרו, אינו מבקש להתמודד עם גופי הטענות שבמאמר, אלא נכתב בעיקר כנגד
ההשלכות המעשיות הנובעות ממנו. יש לציין כי משגב לא התייחס במאמרו להשלכות מעשיות הנובעות
מהבנתו בשיטת הרמב"ם.
