בע"ה שבת פרשת ויקהל-פקודי - החדש, כ"ה באדר תשנ"ט, גליון מספר 695
דרכו של עולם, החלק המעיק ביותר בעבודתו של עורך הוא הפתיח. הצורך לגעת שוב, כל פעם מחדש
בדבר מה מבריק ויחודי, טורד את המנוחה והופך את המטלה לעול.
ברם, פתיח זה שהוא אחרון פרי עטי אינו חובר להגדרה זו. לחשוב עליו לא נצרכתי ומאיליו זרם אל הדף.
"דבר מוכרח הוא שיסגל האדם לעצמו את מוסר טבעי הפשוט בכל רחבו ועמקו ואת יראת ה' ותמצית הטוהר
של האמונה הפשוטה... אסור ליראת שמים שתדחק את המוסר הטבעי של האדם כי זו אינה עוד יראת שמים
טהורה. סימן ליראת שמים טהורה הוא כשהמוסר הטבעי הנטוע בטבע הישר של אדם הולך ועולה על פיה
במעלות יותר גבוהות ממה שהוא עומד בלעדיה..."
(הקדמה לאו"הק ג', פיסקה י"א)
השתדלתי תמיד לקבל כל דבר מכל אדם מתוך הבנה כי הטבעי באדם - יש בו מן האלוקי. וכחפיפת המוסר
הטבעי לאלוקי, כן חופפים הגיגים הנובעים מעומק אישיותו לדברים שניתנו מסיני.
בסיום תפקידי ברצוני להודות לרוני שזכיתי לערוך עמו, לשלומי שממשיך את דרכו, למיכה לאבי ועמית,
לאליאב ומשה, ובעיקר הצלחה לתומר - העורך החדש.
יהודה
חדשות
סיבה למסיבה: מסיבת פורים התקיימה בשבוע שעבר ברוב שמחה. הרב ליכטנשטיין דיבר במסיבה על ה"כדורהבריסקאי" לעומת הכדורגל הרגיל. הרב עמיטל גמל בחידה פילוסופית משלו על מהות הכדורגל. דברי סיום
נשמעו מפי הרב יואל בן נון, ולאחר מכן נמשכו הריקודים עד השעות הקטנות...
הרב מכר: בימים אלו הודפסה המהדורה השלישית של ספר שיעורי הרא"ל בטהרות. יודעי דבר טוענים שמאז
משנה תורה לרמב"ם לא הודפס ספר בטהרות בשלוש מהדורות בתוך שנתיים!
המראות הצובאות 2: תוך מגמה להפוך את בית המדרש לחדיש יותר, מוחלפות בימים אלו הרשתות הגודרות
את עזרת הנשים בלוחות זכוכית חד כיווניות (?) וזאת על מנת להקל על ציבור הנשים להתבונן מטה.
שיטת הרמב"ם בעניין תחיית המתים - המשך / משגב נר*
פתיחה
ראשית כל, ברצוני להודות ליהודה ראק על תגובתו העניינית למאמרי הקודם בעניין זה, אשר תרמה אף לילליבון הדברים. במאמר זה אתייחס לחלק מטיעוניו וכן אציג ראיות חדשות לדבריי.
לשם התזכורת, הטענה המרכזית במאמרי הקודם היתה כי בשיטת הרמב"ם מושג "תחיית המתים" זהה
לחלוטין עם מושג "עולם הבא", ומכאן - שלא תהיה תחית המתים לגופות[1].
ראשית, אתייחס לטענות שהועלו על ידו.
1. "תחיית המתים" במשמעותה האלגורית
יהודה ראק בתגובתו השיג על הפירוש האלגורי שהצעתי וטען כי פירושי הולם את התצורה "חיי המתים" ולאאת התצורה "תחיית המתים". בסעיף זה ברצוני לתמוך בפירושי האלגורי, ולומר כי תחיית המתים היא אכן
מעבר בין חוסר חכמה לחכמה (תחייה = החכמה).
במורה נבוכים כותב הרמב"ם[2]: "הראיה למה שאמרתי לך היא דברם: ערבות שבו צדק וצדקה ומשפט וגנזי
חיים וגנזי שלום וגנזי ברכה ונשמתן של צדיקים ונשמות ורוחות שעתידים להבראות וטל שעתיד הקב"ה
להחיות בו המתים. ברור שמכל מה שמנו כאן אין דבר שהוא גוף כך שיהיה במקום, כי טל אינו כפשוטו... הם
הודיעו כאילו שהדברים האלה הנמצאים בעולם, נמצאים רק הודות לכוחות הבאים מערבות. הא-ל יתעלה
הוא אשר עשה אותו (את ערבות שהוא הגלגל התשיעי) עקרון (=התחלה) להם והכניס אותם בו, ובכללם גנזי
חיים..." (חלק א' פרק ע', מהדורת שוורץ). "טל" הוא מים, ובפרק ל"ו מסביר הרמב"ם שאחת המשמעויות של
המילה מים היא החכמה (=המושכלות). כיוון שנושא פרק ע' הוא הנהגת ה' את העולם בדרך הטבע, בתור
"מנהיג הגלגל" אשר ממנו משתלשלים בשרשרת של סיבות ומסובבים כל חוקי הטבע, נראה שה"טל שעתיד
הקב"ה להחיות בו המתים" הוא החכמה שעתיד הקב"ה להחכים את הצדיקים.
2. "הסיבה השביעית"
בניגוד ליהודה ראק, את ה"סיבה השביעית" שבהקדמת המורה נבוכים, אני מבין כך שהרמב"ם כתב במכווןסתירות אובייקטיביות, כאשר צד אחד של הסתירה הוא גישתו האזוטרית, ואילו הצד השני של הסתירה הוא
הדעה ההמונית. את נקודת הסתירה בין השניים דאג הרמב"ם להסתיר "בכל תחבולה", כולל הצהרות נחרצות
בדבר נכונותה של הדעה ההמונית, והצגת הדעה האזוטרית בצורה עקיפה ובחלקים מרוחקים ומפוזרים.
במתודה זו השתמש הרמב"ם בכל חיבוריו, כמו שכתב בסוף אגרת תחיית המתים (עמ' ק"א במהדורת הרב
קאפח). סימוכין למתודה זו ניתן להביא מדברי הרמב"ם במורה נבוכים ח"ג פכ"ח, אשר שם הוא קובע כי ישנן
שתי קטגוריות מנוגדות: "השקפות הכרחיות" לעומת "השקפות נכונות". "השקפות הכרחיות" הינן אשר:
"סבירתן הכרחית בתקינות המצבים המדיניים..." (שם, במהדורת הרב קאפח). השקפות שכאלה יכולות
להחשב ע"י ההמון כהשקפות נכונות, על אף שלמעשה הן השקפות הכרחיות. לפי דברינו, ההשקפה בדבר
"תחיית המתים" (לגופות) הינה השקפה הכרחית.
ראיות בדבר עניין ההסתרה ברמב"ם, המרחיק אף עד כדי שקר, ניתן להביא מדבריו בפירושו לפרק חלק: א.
"...וזה הוא עניין אומרם: 'עתידה ארץ ישראל להוציא גלוסקאות וכלי מילת', לפי שבני אדם אומרים כאשר
ימצא מישהו דבר מה על נקלה, מוכן: 'מצא פלוני לחם אפוי ותבשיל מבושל' ...ולפיכך כעס זה החכם, האומר
זה הדבר, על תלמידו כאשר לא הבין ממנו זאת הכוונה, וחשב שהדברים כפשטם, והשיבו כפי השגתו, ולא זו
היא התשובה. והראיה שלא אמר לו האמת - היסמכו על 'אל תען כסיל כאיוולתו' (משלי כ"ו, ד)[3]"
(עמ' קל"ח במהדורת שילת).
ב. "...ואין לתפש עלי על מה שבא בדבריי מן ההקל בקצת מלות ועניינים שתופשים עליהם אנשי החכמה, לפי
שאני הקלתי בזה השעור כדי להבין מי שלא קדם לו נסיון בדבר מזה העניין הנכבד, אשר לא כל בני האדם
ישיגוהו" (עמוד ק"מ במהדורת שילת).
ג. בחתימת הפירוש למשנה א' כותב הרמב"ם:
"...והנה הארכתי הדברים מאד... ולכן הצלח בהם, וחזור על דבריי אלה פעמים רבות, והתבונן בהם התבוננות
טובה. ואם ישיאך לבך כי השגת ענייניו מפעם אחת או מעשר - הרי ה' יודע שהשיאך על שקר. ואל תמהר בו,
לפי שאני לא חיברתיו איך שהזדמן, אלא אחר התבוננות וישוב הדעת...".
3. היסוד האחד-עשר לעומת היסוד השלושה-עשר
כפי שטען יהודה ראק, בהקדמה לפרק חלק קיימת לכאורה כפילות (לפי הנחתנו ש"עולם הבא" = "תחייתהמתים"): "והיסוד האחד עשר - שהוא יתעלה נותן שכר למי שמקיים ציוויי התורה, ועונש למי שעובר על
אזהרותיה, וששכרו היותר גדול הוא העולם הבא, ועונשו היותר גדול הוא הכרת". בהמשך אומר הרמב"ם:
"והיסוד השלושה עשר - תחיית המתים. וכבר בארנוה" (עמ' קמ"ה במהדורת שילת). ואם כן, נוצרת כאן
כפילות. שכן, ביסוד האחד-עשר הרמב"ם מדבר על עולם הבא ואילו ביסוד השלושה-עשר הוא מדבר על תחיית
המתים, אשר לפי דברינו הינם מושגים זהים?!.
לכאורה ניתן היה לתרץ, שהיסוד האחד-עשר עוסק ביסוד השכר והעונש, כאשר עולם הבא הוא רק אחד מסוגי
השכר, ואילו היסוד השלושה-עשר עוסק בעולם הבא, כיסוד. אלא שתירוץ זה נדחה, לאור העובדה שהרמב"ם
פוסק כר' יעקב[4] (קידושין ל"ט:), ששכר מצוות בהאי עלמא ליכא וכל השכר הוא רק בעולם הבא. וכן פירש
במסכת פאה, אלא שהוסיף מימד נוסף: "...אם קיים האדם המצוות המיוחדות לו בעצמו במה שבינו לבין
בוראו, יש לו על זה שכר יגמלהו ה' על כך לעולם הבא כמו שנבאר בפרק חלק. ואם קיים האדם המצוות
התלויות בתקינות יחסי בני אדם זה עם זה, יש לו על זה שכר לעולם הבא על קיימו המצוה, וישיג תועלת
בעולם הזה להתנהגותו התנהגות טובה עם בני אדם, לפי שאם הלך בדרך זו, והלך זולתו בה, יהנה גם הוא
מאותה תועלת..." (פרק א' משנה א'). לאור זאת יש לומר, כי מה שמשיגים בעולם הזה על מצוות שבין אדם
לחבירו לא נקרא "שכר" אלא "תועלת", ובאמת "שכר מצוות בהאי עלמא ליכא", ולכן היא לא שייכת ליסוד
השכר והעונש, היסוד האחד-עשר[5]. על ידי דחיית תירוץ זה, מחריפה שאלת הכפילות.
הבנתי בדבר הכפילות היא, שהרמב"ם בפירושו לפרק חלק מסתיר במכוון את עמדתו האמיתית בדבר תחיית
המתים, ועל כן אין זו כפילות כי אם הסתרה. חיזוק לדבריי אלו, עולה מהשוואת הפירוש לפרק חלק לדברי
הרמב"ם בהלכות תשובה פרק ג' (מהלכה ו' עד סוף הפרק). בפרק זה מונה הרמב"ם עשרים וארבעה אנשים
אשר אין להם חלק לעולם הבא ובתוכם את הכופרים בשלושה עשר יסודות התורה[6]. מעיון בדברי הרמב"ם
שם, עולה כי יסוד השכר והעונש (שהוא יסוד עולם הבא, כפי שאנו טוענים), נעדר לגמרי מהרשימה[7]! עובדה
זו תוסבר רק לאור הנחתנו כי עולם הבא = תחיית המתים, וכאשר מונה שם הרמב"ם את הכופרים בתחיית
המתים הוא מתכוון לכופרים בעולם הבא.
4. האיגרת לתלמידו
קיימת מחלוקת בין יהודה ראק לביני בהבנת האיגרת אשר שלח הרמב"ם לתלמידו ר' יוסף בן יהודה, אשרנובעת כתוצאה ממחלוקת בתרגום ובפיסוק האיגרת, כפי שמופיע באיגרות הרמב"ם. יהודה ראק נקט כתרגום
הרב קאפח: "וכבר הגיעני מכתב מתימן בדומה למה שאמרת והשיבותים. אלא שאלו נתחלף להם העולם הבא
בימות המשיח, על אף שאנו בארנו בפרק חלק מה שבארנו. ואמרנו בפירוש במקום זה (במשנה תורה, הלכות
תשובה פ"ג הלכות: ו-י"ד) ומנינו במספר מנין שאין להם חלק לעולם הבא ומכללם הכופר בתחיית המתים..."
(עמ' קל"ג). ואילו אני העדפתי לנקוט כתרגומם של הרב שילת (כרך א, עמ' ש"י) ודוד צבי בנעט (שם עמ' 66),
וזאת מכיוון שההקשר מחייב את הבנת "במקום זה" כמוסב על פרק חלק ולא על משנה תורה[8] (כפי שפירש
הרב קאפח על אתר), ואשר על כן, גם אינה מוצדקת שימת ה"נקודה" לאחר המילים "מה שבארנו", כאשר
במקור הערבי שהביא הרב קאפח שם, לא מופיעה "נקודה" וגם לא כל סימן פיסוק אחר[9].
כעת אעבור להציג ראיות נוספות לדבריי.
5. כפירת ה"מינים"
א. הגמרא בסנהדרין דנה במשנה הראשונה שבפרק חלק: "ואלו שאין להם חלק לעולם הבא: האומר אין תחייתהמתים מן התורה", ואומרת: "...תניא א"ר אליעזר ב"ר יוסי בדבר זה זייפתי ספרי מינים, שהיו אומרים אין
תחיית המתים מן התורה, הרי הוא אומר: 'הכרת תכרת הנפש ההיא עוונה בה', הכרת תכרת בעולם הזה, עוונה
בה לאימת, לאו לעולם הבא?... כתנאי: 'הכרת תכרת' - 'הכרת' בעולם הזה, 'תכרת' - לעולם הבא - דברי ר'
עקיבא..." (דף צ:). הרמב"ם בפירושו למשנה זו[10] פוסק כר' עקיבא: "והרעה השלמה היא הכרתות הנפש
ואובדנה... ואמרו עליהם השלום: 'הכרת' - בעולם הזה, 'תכרת' - לעולם הבא" (עמ' קל"ו - קל"ז במהד' שילת).
וכן פסק הרמב"ם בהל' תשובה ח/א. מהלך גמרא זה יובן רק לאור הנחתנו כי "עולם הבא" = "תחיית מתים".
מנין לתחיית המתים מן התורה? שנאמר: "תכרת" - לעולם הבא!
ב. מסוגייתנו שציטטנו לעיל עולה כי ה"מינים" הם אלו האומרים "אין תחיית המתים[11]", דהיינו שהם
כופרים בעולם הבא. זהות המושגים מוכחת שנית מהגדרת הרמב"ם למושג "מינים" בפירוש המשניות.
אומרת המשנה: "...משקלקלו המינים ואמרו אין עולם אלא אחד..." (ברכות פרק ט' משנה ז'). מפרש הרמב"ם
על אתר: "מינים, הם הכופרים בתורה שאינם מאמינים בחיי העולם הבא, ואני עתיד לבאר העולם הבא
במקומו במסכת סנהדרין..." (הכוונה לפירושו למשנה א' בפרק חלק). (כן הגדיר הרמב"ם "מינים" בסנהדרין
פרק י'א משנה ג' ובאבות פרק א' משניות: ג' וי'א).
על כן, כשמשנתינו אומרת: "ואלו שאין להם חלק לעולם הבא: האומר אין תחיית המתים מן התורה ואין תורה
מן השמים ואפיקורס", היא בעצם אומרת: ואלו שאין להם חלק לעולם הבא: המינים והאפיקורסים.
בסוף שלושה-עשר היסודות שכתב הרמב"ם בפירושו למשנה זו, אומר כי מי שכופר באחד מהם אין לו חלק
לעולם הבא "ונקרא מין ואפיקורס (בסדר הזה, כמו במשנתינו) וקוצץ בנטיעות". ולכן: ב"מינים" נכללים
הכופרים ביסוד השלושה-עשר (תחיית המתים שהוא עולם הבא) וביסוד השמיני (תורה מן השמים),
ובאפיקורסים נכללים יתר אחד-עשר היסודות. את הביטוי "קוצץ בנטיעות" יש להבין כביטוי כללי אשר מוסב
על כל מי שהורס את יסודות התורה[12].
6. כפירת "איוב"
במורה נבוכים ח"ג פכ"ג[13] מסביר הרמב"ם את ספר איוב ומציגו כוויכוח שבין חמש עמדות שונות בדברהשגחת ה'. כשהרמב"ם מתאר את השקפת איוב, הוא מסביר שאיוב כפר לחלוטין בהשגחה: "...והיתה השקפת
איוב בכך, כי דבר זה ראיה על שוויון הצדיק והרשע לפניו יתעלה מתוך זלזול במין האדם והזנחתו... ואח"כ
בא לבאר שאין תקווה אחר המוות, ולא נותר אלא שזו הזנחה... וכבר ידעת דברי חכמים כי השקפתו זו של
איוב לגמרי לא נכונה... ואמרו איוב כופר בתחיית המתים היה..." (עמ' שכ"ה במהדורת הרב קאפח). הרי לנו
שוב הוכחה על זהות בין המושגים "תחיית המתים" ו"עולם הבא", לאור האמור לעיל שהשכר הוא רק העולם
הבא (והעונש הוא העדר העולם הבא).
מכתבים למערכת / אינקו גניטו
"והיו עיניך רואות את מוריך" (ישעיה ל'/כ')
ברצוני להתייחס לשני אירועים שארעו בישיבה בתקופה האחרונה. שניהם הם ארועים כלל-ישיבתיים, ולדעתימאופן התרחשותם ניתן ללמוד הרבה על אישיותם וגדלותם של רבותינו. הראשון, הוא ה"טיש" בערב 'שבת
זכור' עם ראש הישיבה, הרב עמיטל שליט"א. אי אפשר היה להתעלם מבכי הרב בעוד הוא שר "וטהר לבנו
לעבדך באמת". הרב דיבר שוב ושוב על מידת האמת, היושר והכנות. אבל המסר היותר גדול לא היה בדברים
שאמר הרב, אלא בצורה בה אמר אותם הרב. בהיותו מוקף מאות תלמידים, הרב החשיב עצמו ללא יותר
מ"זקן ורגיל ופרקו נאה וזקנו מגודל וקולו נעים ומעורב בדעת עם הבריות". חז"ל אמרו (ירושלמי סנהדרין
ב/ד): "כתיב: 'שיר המעלות לדוד, ה', לא גבה לבי' - בשעה שמשחני שמואל, 'ולא רמו עיני' - בשעה שהרגתי את
גולית, 'ולא הלכתי בגדולות' - בשעה שהעליתי הארון, 'ובנפלאות ממני' - בשעה שהחזירני למלכות...". דומה,
שכך הדבר אצל הרב, הוא אינו חושב טובה לעצמו ופשוט לו שלכך נוצר והוא מבצע שליחותו. הארוע השני
הוא שיחת ראש הישיבה הרב ליכטנשטיין שליט"א ביום חמישי שעבר. הרב ציין שאולי באה תקלה על ידו
והוא מתנצל על כך. רבים הם הרבנים ששגורים בפיהם המילים: "כל המהרהר אחר רבו כאילו מהרהר אחר
השכינה" (סנהדרין קי:), או "תלמיד אל יורה הלכה בפני רבו" (שם ה:) ועוד. אבל היכן מצינו שרב מצטט ביחס
לעצמו את ההלכה, ש"במקום שיש חלול ה' אין חולקים כבוד לרב"? ואף עשה זאת בשברון לב לפני בית מדרש
הומה תלמידים אשר הוא עומד בראשו! על כגון זה אמר ר' יוחנן "אם דומה הרב למלאך ה' בקשו תורה מפיו"
(מו"ק יז.). עלינו ללמוד לא רק מתוכן דברי רבותינו אלא גם מהצורה בה נאמרים הדברים. עלינו לקבל
ולהפנים לא רק את תורתם של רבותינו אלא אף ללמוד מאישיותם.
"אשרי העם שככה לו אשרי העם שה' אלוקיו" ונוסיף: אשרי העם שאלו רבותיו.
* מאמר זה הינו תגובה לתגובה שנכתבה ע"י יהודה ראק ב"דף קשר" פר' בראשית תשנ"ט, גליון מס' 674.
מאמרי הראשון פורסם בגליון מס' 670.
[1] כן כתבו המפרשים למורה נבוכים ח"א פמ"ב, אשר חיו בין סיום כתיבת המו"נ לאברבנאל: ר' שם טוב אבן
שם טוב, האפודי (ר' יצחק בר' משה הלוי), ר' יוסף אבן כספי, ור' משה נרבוני. ר"י אברבנאל (נולד ב- 1437,
כ- 250 שנה אחרי סיום כתיבת ה"מורה נבוכים" ב- 1189), ביחס להבנה זו, כותב בפירושו ל"מורה נבוכים"
(ח"א פמ"ב): "ואל זה נטו המפרשים כולם", אך הוא עצמו חולק עליה.
[2] תודה לתלמיד מהשיעור שהראה לי מקור זה.
[3] הרב קאפח מעיר על אתר: "ואם כי השייך לכאן הוא הפסוק השני: 'ענה כסיל כאיוולתו', אבל כוונת רבינו
על עצם דרשת שני הפסוקים בשבת שם (ל:)". וכן העיר גם הרב שילת על אתר. בתרגום ר' שמואל אבן תיבון
(בהוצאת רמב"ם לעם), הנוסח הוא: 'ענה כסיל כאיוולתו".
[4] בפירוש המשניות על מסכת קידושין פרק א' משנה י' במהדורת הרב קאפח. בדפוסים אחרים הנוסח שובש.
כמו כן פירש הרמב"ם באבות סוף פרק ב'.
[5] לפי חלק מהפרשנים, יסוד השכר והעונש כפי שהוסבר, תואם לתורת ההשגחה במורה נבוכים. ביחס לפרק
נ"א, שם בחלק ג', הסותר לכאורה הבנה זו, מציע ר' שמואל אבן תיבון אפשרות כי פרק זה נכתב: "לתוספות
הסתר ולצורך המוני" ("יקוו המים", עמ' 98).
[6] הרב רבינוביץ' בפירושו "יד פשוטה" להלכות תשובה (פרק ג', עמ' תתקט"ז) מסביר כי שלושה-עשר
היסודות המופיעים ברמב"ם בפירוש לפרק חלק, מסודרים בשלוש חטיבות: חטיבת האלוקות (יסודות 5-1),
חטיבת התורה (יסודות 9-6), וחטיבת השכר והעונש (יסודות 13-10).
ברצוני לציין נקודה חשובה בעניין זה ולומר כי הרמב"ם בפרק ג' מהלכות תשובה חוזר על יסודות התורה
באותו הסדר שבו הם מופיעים בפירוש לפרק חלק, פרט לשלושה שינויים מגמתיים: א. יסוד ידיעת ה' "עזב"
את חטיבת השכר והעונש ועבר לחטיבת התורה. ב. יסוד השכר והעונש "נעלם", ואת מיקומו "תפס" יסוד
תחיית המתים. ג.יסוד "ימות המשיח" שינה את שמו ל-"ביאת הגואל".
[7] העדר יסוד השכר והעונש מהרשימה בהלכות תשובה, מובלט עוד יותר לאור הדברים שכותב באגרת
תחיית המתים בעמוד ע"ד: "וכן גם בחיבור מנינו שאין להם חלק לעוה"ב וסכמנום במספר ואמרנו שהם
ארבעה ועשרים מפני שחששתי שמא ישמיט אחד המעתיקים מן המספר אחת ויאמר האומר לא הזכירה ומכלל
הארבעה ועשרים אשר מנינו שם - הכופר בתחיית המתים".
[8] על פי תרגום הרב קאפח, הרמב"ם מציין את פרק ג' מהלכות תשובה בכדי להוכיח כי יש תחייה לגופות,
ואילו כפי שהוכחנו לעיל (בסעיף 3), פרק זה בהלכות תשובה מוכיח דווקא כי: תחיית המתים = עולם הבא =
השכר והעונש.
[9] בהמשך האיגרת (כפי שטען יהודה ראק), הרמב"ם חוזר להכחיש כי נתן פרשנות אלגורית ל"תחיית
המתים", אלא שטענתינו היא שגם כאשר הרמב"ם מדבר עם החכמים (תלמידו המובהק) הוא רק מרמז על
גישתו האזוטרית, כפי שכתב בסוף "איגרת תחיית המתים": "אמר לו: פרשהו, אמר לו: אין מפרשין לחכם!".
[10] מה שמכונה בפי ציבור הלומדים כ"הקדמה לפרק חלק" היא איננה הקדמה אלא פירוש הרמב"ם למשנה
הראשונה שבפרק חלק. זאת בניגוד להקדמות למסכת אבות ולפירוש המשניות אשר במפורש מוגדרות ומכונות
ע"י הרמב"ם כ"הקדמה" (עיין במהדורת שילת עמ' קכ"ז). על כן, חלק מהוכחותי מבוססות על פירוש הרמב"ם
לפרק חלק.
[11] הרמב"ם בהלכות תשובה פרק ג', נותן הגדרות אחרות למין ואפיקורס.
[12] חיזוק נוסף לעובדה שהרמב"ם מחלק את שלושה-עשר יסודות התורה למינים ואפיקורסים, ניתן להביא
מפתיחת הרמב"ם לשלושה-עשר היסודות: "עיקרי תורתינו ויסודותיה - שלושה עשר יסודות". טענתינו היא
שהמינים הם הכופרים בשני העיקרים והאפיקורסים כופרים בשאר אחד עשר היסודות. אכן ניתן לראות
בפירוש המשניות (עמוד ק"ל במהדורת שילת) ובאבות פרק א' משניות: ג' ו-י'א, שרק תורה מן השמים ועולם
הבא מכונים "עיקרים".
[13] תודה להראל טובי שהראה לי מקור זה.
