בע"ה שבת פרשת בהעלותך י"ד בסיון תשנ"ט, גליון מספר 706
"וידבר ה' אל משה לאמר... בהעלתך את הנרת אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות" (ח', א-ב).
במדרש רבה על פסוק זה מובא:
"זה שאמר הכתוב: 'ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר'. אמר לו הקב"ה למשה, לא בשביל שאני צריך
לנרות הזהרתיך על הנרות הנרות, אלא לזכותם..."
(פרשה ט"ו, סי' ב').
"ר' חנניא בן עקשיא אומר: רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, שנאמר: 'ה' חפץ
למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר' " (כג:).
מהותן היא רק לזכות את ישראל שיעשו אותם ויקבלו שכר וינחלו חיי העוה"ב, שכן, כאמור, אין הקב"ה צריך
לאור הנרות כלל!
בדברי הגמ' אלו, שמתוך שרצה הקב"ה לזכות את ישראל, הרבה להם תורה ומצוות, אנו מוצאים שתי הבנות:
הבנה אחת, הינה של רש"י על אתר, שכותב כך: "כדי שיהו מקבלין שכר במה שמונעין עצמן מן העבירות,
לפיכך הרבה להן שלא היה צריך לצוות כמה מצוות וכמה אזהרות על שקצים ונבלות, שאין לך אדם שאינו קץ
בהן, אלא כדי שיקבלו שכר על שפורשין מהן" (ד"ה לזכות את ישראל).
הבנה שניה אנו מוצאים בפירוש המשניות להרמב"ם, בסוף מסכת מכות:
"מיסודות האמונה בתורה, שאם קיים האדם מצוה משלש עשרה ושש מאות מצוות כראוי וכהוגן, ולא שתף
עמה מטרה ממטרות העולם הזה כלל, אלא עשאה לשמה מאהבה כמו שביארתי לך, הרי הוא זוכה בה לחיי
העוה"ב, לכן אמר ר' חנניה, כי מחמת רבוי המצוות א"א שלא יעשה האדם אחת בכל ימי חייו בשלימות ויזכה
להשארות הנפש באותו המעשה" (פ"ג, משנה י"ז).
עבור כל יהודי ועל אחת כמה וכמה עבור בחורי ישיבה, להוסיף כוח ואומץ בעבודת ה' ובכללה בקיום המצוות,
לא רק לגבי הפן עליו מדבר רש"י של 'שב ואל תעשה', המכוון כלפי קיום מצוות ל"ת, אלא אף ובעיקר כנגד הפן
עליו מדבר הרמב"ם, של קיום מצוות בקום ועשה, השאיפה לקיום כל המצוות כמצוותן, וביחוד, כדבריו,
לקיים לפחות מצוה אחת לשמה מאהבה, בשלימותה - וממנה ימשיך גם לשאר המצוות ויזכה לנחול חיי
העוה"ב.
תומר ונונו ושלומי רוזנברג
מזל טוב
יה"ר שתזכו לגדלה לתורה, לחופה ולמעש"ט
חדשות
"זהו יום הבוחר": כבר ביום ראשון הוצבה קלפי צבאית בישיבה. ממטה הבחירות נמסר על אחוז הצבעה גבוה,ומינימום קולות פסולים.
"ויהי אור": עם הישמע תוצאות הבחירות הוצפה המבואה באור בוהק, בעקבות צביעתה מחדש. לשומר
המבואה שלום.
"ושביה בצדקה": גמ"ח ההלוואות "זכרון יוסף" עבר לידיים חדשות, עת נכנסו לתפקיד אלדד וייס (ד') וגדעון
בנדר (ג').
דו"ח מצב
תמצית שיחת הרא"ל בערב יום ירושלים
"ואשיבה שפטיך כבראשנה ויעציך כבתחלה אחרי כן יקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה. ציון במשפט תפדהושביה בצדקה" (ישעיהו א', כו-כז).
בשיקום ירושלים ישנם שני מרכיבים: 1) "ציון במשפט תפדה" - תיקון ביחס ל"ציון" כמכלול. 2) "ושביה
בצדקה" - תיקון לשבים עצמם.
העיר והמדינה מוצאים את תיקונם ברמה ממלכתית, במערכת של בתי משפט וצדק, כדי להגיע לאידיאל של
"קריה נאמנה". לשבים עצמם נדרשת התעסקות בצדקה, וזה בשני מובנים: 1) הפן ההלכתי והפורמלי של
הצדקה. 2) עיצוב מערכת חברתית סוציאלית שלימה. בפן הזה אדם עושה גם צדק עם עצמו ע"י שמעצב את
אישיותו כאישיות מוסרית.
חז"ל אמרו שבית שני חרב מפני שנאת חינם ששקולה כנגד ג' עבירות - ע"ז, ש"ד וג"ע. ניתן לדבר על אותה
שנאת חינם, בשלושה רבדים: 1) מבחינה היסטורית, עובדתית - שנאת החינם קידמה את החורבן. 2) משקלה
הסגולי של העבירה גבוה מאד מבחינת חומרת העבירה - זה בהשוואה לשלוש העבירות המוזכרות. 3) שנאת
החינם טמטמה את האישיות כולה, ואפשרה הדרדרות רוחנית וחברתית כללית.
יום חגה של ירושלים הוא גם יום חשבון נפש. עלינו לשאול את עצמנו באיזו מידה עמדנו במבחן ה"צדקה"
שנדרש מאיתנו. אין ספק כי ברובד הציבורי, במישור של "ציון במשפט תפדה", הושג הרבה מאד. החוק
והמשפט קודמו כערך משמעותי.
גם במישור של "ושביה בצדקה", ברובד הראשון של הנתינה הפורמלית, הושג הרבה, ולדורי דורות תשמר
זכותם של תושבי הישוב שעסקו בדברים של צדקה וחסד.
אבל עדיין יש צורך לשפר את הרובד השני של ה"צדקה". הרובד המידתי של עקירת שנאת החינם. דווקא
בימים אלו אנו עדים להרבה סמנים המעוררים חלחלה ודאגה. זה אמור להטריד אותנו גם ברמה של חשבון
נפש, אולי גם לנו יד במעל. דווקא בימי ספירת העומר, בהם אנו מתאבלים על מותם של תלמידי ר"ע שלא נהגו
כבוד זה בזה, האם נוכל לומר שלמדנו את הלקח?
שנאת חינם, זו שנאה שהיא חינם, במובן הזה שהיה ניתן למנוע אותה. עלינו לבדוק האם אין לנו אחריות
עקיפה לאותה שנאה שאנו עדים לה בימים אלו, כלפי חלק גדול בציבור הדתי.
נקווה ונתפלל, שביום זה, מעמדה וערכה של ירושלים, ידרבנו וימריצו לתנופה בתוכנו, למען היעד של "ציון
במשפט תפדה ושביה בצדקה".
שיטת הרמב"ם במצות תלמוד תורה / משגב נר
טענתי העיקרית במאמר זה היא, שעיקר מצות תלמוד תורה לפי הרמב"ם, הן מהבחינה הכמותית והן מהבחינההאיכותית, הוא בענייני ה"פרדס", דהיינו מעשה בראשית ומעשה מרכבה,[1] ולא בפסקי ההלכות. במעשה
בראשית הכוונה לכל מדעי הטבע (כגון: פיזיקה, כימיה, ביולוגיה וכו'), ובמעשה מרכבה אין הכוונה לסודות
קבליים, אלא למטאפיזיקה פילוסופית (כגון: ההוכחות למציאות אלוקים, קדמותו, שאין לו גוף ואחדותו).
הלכה למעשה
ראשית ארצה לטעון כי התלמוד איננו מקור עיסוק לכשעצמו, אלא הוא אמצעי להפקת פסקי "הלכה - למעשה"שמטרתם היא -"הוראות ביצוע": "ידיעת מה שצריך לעשותו או להזהר ממנו" (אגרות, עמ' רנז במהד' הרב
שילת).
הרמב"ם כתב איגרת לתלמידו המובהק[2] רבי יוסף ב"ר יהודה אבן שמעון, בה הוא מסביר לו מדוע עליו
להעדיף ללמוד, ללמד ולהורות את המשנה תורה: "וכבר העידותי בו (בר' יוסף) שלא יתרשל עד שישיג החיבור
כולו (המשנה תורה) ויעשהו לספרו, וילמדהו בכל מקום להפיץ תועלתו. לפי שהתכלית המכוונת במה שחובר
בתלמוד וזולתו - כבר נכרתה ואבדה, ותכלית הלמדנים - כילוי הזמן במשא ומתן שבתלמוד, כאילו הכונה
והתכלית היא האימון בויכוח, לא זולת זה. וזו לא היתה הכונה הראשונה, אבל המשא ומתן והויכוח אמנם
נפלו במקרה... והכונה הראשונה אמנם היתה ידיעת מה שצריך לעשותו או להזהר ממנו. וזה מבואר לשכמותו.
ולפיכך נחלצנו אנחנו אל המכוון הראשון, להקל זכירתו - יתר על כן: להודיעו, לפי שכבר אבד בתוך כל דברי
המשא ומתן[3] והנחנו מה שזולתו למי שיבחר שיעשהו אימונו".
(מהד' הרב שילת, עמוד רנז) דברים בהקשר זה, כותב הרמב"ם גם בעקבות ההתנגדות שהתעוררה ל"משנה
תורה" (שם, עמ' שב): "וכל מה שסיפרת לנו ממי שלא יקבלו כפי שראוי לקבלו - אומנם זה הוא בזמני, אבל
בזמנים הבאים, כשתסור הקנאה ובקשת השררה, יסתפקו כל בני ישראל בו לבדו ויונח זולתו בלא ספק (הר'
קאפח תרגם: "ויוזנח כל שזולתו " (עמ' קכו), אלא למי שיבקש דבר שיתעסק בו כל ימיו ואם לא ישיג תכלית".
בהמשך (שם עמ' שיא) הרמב"ם מנחה אותו כיצד ללמוד בצורה ראויה:
"ולא תלמד אלא הלכות הרב ז"ל (הרי"ף), ותשווה אותו לחיבור (המשנה תורה), ואם מצאתם מחלוקת - תדעו
שעיון התלמוד מביא לכך, ותדרשוהו במקומותיו[4]. ואם תכלה זמנך בפירושים[5], ובפירושי הוויות הגמרא,
ואותם הדברים אשר הנחנו מעמלם (הרב קאפח תרגם - "פטרנו מהן" (עמ' קלד)) - הרי זה איבוד הזמן ומיעוט
התועלת".
אחד מן הלומדים בבית מדרשו של הרמב"ם, טען בפניו כי אין להבין את המשנה תורה, כי אם ע"י התלמוד,
ובלי ידיעת התלמוד אין לפסוק מהמשנה תורה. כנגדו ענה הרמב"ם:
"אילו היתה מטרתינו לפרש את החיבור (המשנה תורה) על ידי התלמוד לא היינו כותבים את החיבור[6]"
דברים בסגנון דומה, הוא כותב גם בפירושו למשנה במסכת נזיר פ"ב משנה א':
"וכיון שדברי ר' יהודה הם בשם בית שמאי, ודברי בית שמאי דחויים (לפסק ההלכה) - לא אכפת לנו אמרו
איך שאמרו".
גם בהקדמתו למשנה תורה הוא מדגיש את העובדה שעל לומדי התורה להסתפק בחיבורו המתומצת ולא לעסוק
בדברים שמעבר לפסק ההלכה: "כללו של דבר, כדי שלא יהא אדם צריך לחיבור אחר בעולם בדין מדיני
ישראל, אלא יהיה חיבור זה (המשנה תורה) מקבץ לתורה שבעל פה כולה עם התקנות והמנהגות והגזירות
שנעשו מימות משה רבנו ועד חבור התלמוד, וכמו שפירשו לנו הגאונים בכל חיבוריהן שחיברו אחר חיבור
התלמוד. לפיכך קראתי שם חיבור זה משנה תורה, לפי שאדם קורא תורה שבכתב תחלה, ואחר כך קורא בזה
ויודע ממנו תורה שבעל פה כולה, ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם[7]". (סוף ההקדמה)
מעלת לימוד הפרדס
מהרבה מקורות בכתבי הרמב"ם ניתן להוכיח, שלדעתו לימוד הפרדס הינו במעלה גדולה יותר מאשר לימודפסקי ההלכות. נביא כמה מהם:
בפרק האחרון במורה נבוכים דן הרמב"ם דן בשלמויות ותכליות האדם: רכוש, בריאות, מידות הנפש
וה"חכמה" (=הפרדס). בפרק קיימת סתירה פנימית. בעוד שברוב הפרק נבנה מהלך שמשדר מסר ברור
שהתכלית העליונה היא ידיעת ה', הוי אומר ידיעת הפרדס, הרי שבסוף הפרק שובר הרמב"ם את המגמה הזו,
ומחזיר את האדם אל העולם הזה: התכלית היא הידמות לקב"ה ע"י הגשמת מידותיו (חסד, משפט וצדקה)
בעולם הזה - מה הוא רחום אף אתה היה רחום, מה הוא גומל חסד אף אתה היה גומל חסד. בכל מקרה
ההתלבטות היא בין שני תכליות אלו בלבד[8]. לא מוזכר, ולו ברמז, הערך של עצם העיסוק בהוויות אביי
ורבא, כפי שאנו אכן מוצאים במשנותיהם של הוגים אחרים במחשבת ישראל.
כך הוא כותב גם בפירוש המשניות בסוף מסכת ברכות: "ועוד נדבר על משהו מענין זה (השגחת ה') במסכת
אבות...ואין מקום זה מתאים לדבר בו על הענין הזה, אלא שדרכי תמיד בכל מקום שיש איזה רמז בעניני
אמונה אבאר משהו כי חשוב אצלי ללמד יסוד מהיסודות (בפרדס המושכלות - "יסודי התורה") יותר מכל דבר
אחר שאני מלמד[9]". (מהדורת הרב קאפח, עמוד נג) הרמב"ם אף מביע את דעתו על גדול אשר מחד גיסא
בקיא בהוויות אביי ורבא, ומאידך גיסא בור לחלוטין בפרדס. וכך הוא כותב באיגרת לר' יוסף ב"ר יהודה:
"אמנם זה מר זכריה[10] - הנה הוא איש פתי מאד, ולמד לעצמו ויגע באותם דברי המשא והמתן והפירושין,
ויחשוב שהוא יחיד בדורו, ושכבר הגיע לגדלות. והבן יודע כי -חי ה' - גדולי חכמי ישראל אכיר ערך מעלתם
מדבריהם ומחיבוריהם. וכבר אמרו: 'דבר קטן -הויה דאביי ורבא'[11]. ואם זה דבר קטן -איך אשגיח בזקן עני
באמת, סכל בכל דבר, והרי הוא כקטן בן יומו אצלי, ויש ללמד עליו זכות לפי סכלותו". (שם, עמוד שד)
הפירוש האיזוטרי להלכות תלמוד תורה פרק א' הלכות יא -יב
לאור דברינו עד כה, לכאורה קשים דבריו של הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה בפרק א' הלכות יא ו -יב (כפישיבואר בהמשך). לכן נראה לי לפרש את דבריו שם פירוש איזוטרי, וזאת בהתאם לגישתו העקרונית של
הרמב"ם שיש צורך להסתיר את סודות התורה מההמון, ואפילו את החכמים מלמדים את סודות התורה רק
ברמזים, בבחינת "ודי לחכימא ברמיזא". בסוף איגרת תחית המתים כתב הרמב"ם שבמדיניות זו הוא נקט בכל
חיבוריו. ונבאר:
בהלכה יא הוא כותב כך: "וחייב לשלש את זמן למידתו: שליש בתורה שבכתב. שליש בתורה שבעל פה..."
נראה לי כי בדבריו: "שליש בתורה שבעל פה" הכוונה היא לפסקי ההלכות (ספר המשנה תורה עצמו), וזאת
מכמה סיבות:
א. הרב רבינוביץ בפירושו ה"יד פשוטה" על אתר (עמ' שכז) מוכיח שהמונח "תורה שבעל פה" לדעת הרמב"ם
הוא הלכות פסוקות. כך היתה המשנה עבור רבי יהודה הנשיא וכך הרמב"ם רצה שיהא התלמוד עבור כל איש
ישראל. וכפי שכתב בהקדמת המשנה תורה: ש"יהיה חיבור זה (המשנה תורה) מקבץ לתורה שבעל פה כולה עם
התקנות והמנהגות והגזירות שנעשו מימות משה רבינו". וכן כתב בהקדמתו לספר המצוות: "ראיתי גם לנכון
לקבוץ קובץ שיכלול את כל דיני התורה ומעשיה... הלכה פסוקה... ואומר שמשפטי התורה כולה והיא תורה
שבעל פה מקובלים...עד משה רבינו".
ב. בהלכות תלמוד תורה פ"א הי"ב נאמר: "אבל כשיגדיל בחכמה ולא יהא צריך לא ללמוד תורה שבכתב ולא
לעסוק תמיד בתורה שבעל פה, יקרא בעיתים מזומנים תורה שבכתב ודברי השמועה, כדי שלא ישכח דבר
מדברי דיני תורה וגו' ", הרי לנו שב"תורה שבעל פה" הכונה היא לדיני תורה, דהיינו פסקי ההלכות.
ג. בהלכות יסוה"ת סוף פ"ד כותב הרמב"ם ששני תפקידים נועדו להוויות אביי ורבא: א. ליישב דעתו של אדם
תחילה. ב. ליישב את העולם הזה ע"י קיומם הלכה למעשה, כדי לנחול חיי העולם הבא. דבר זה נובע מתורת
טעמי המצוות של הרמב"ם הגורסת שהמצוות כולן נועדו "לרפא" את העולם הזה: גוף האדם, מידות הנפש,
החברה והשכל (כלומר, להקנות לו את ההשקפות הנכונות על דרך ההודעה בלבד). "ריפוי" העולם הזה מאפשר
לאדם להיות פנוי כדי לנחול את החכמה של העולם הבא. שני התפקידים הנ"ל שנועדו להוויות אביי ורבא
יכולות להתממש גם ע"י מסקנות ההוויות, דהיינו פסקי ההלכות - "דיני תורה שבעל פה" (השליש השני).
בהמשך הלכה יא כותב הרמב"ם: "ושליש יבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו ויוציא דבר מדבר וידמה דבר
לדבר וידין במדות שהתורה נדרשת בהן עד שידע היאך הוא עיקר המדות והיאך יוציא האסור והמותר וכיוצא
בהן מדברים שלמד מפי השמו' (עה) ועניין זה הוא הנקרא תלמוד". ובהלכה יב כותב: "... והענינים הנקראים
פרדס בכלל התלמוד הן...".
הרמב"ם בכמה מקומות אומר, שבכתביו (כולם) הוא הסתיר בכוונה דברים מההמון ע"י משלים ושמות
משותפים[12]. לדעתי, גם בסוגיה דידן השתמש הרמב"ם במתודה זאת. לפי"ז נראה לי לומר, כי כל השליש
שנקרא תלמוד הוא בעצם משל לפלפול בענייני ה"חכמה" (הפרדס), ולא מדובר בפלפול בהוויות אביי
ורבא[13]. אפרט יותר בנקודה זו:
בפתיחת המו"נ מסביר הרמב"ם שסודות התורה הוסתרו מההמון ע"י שמות משותפים וע"י משלים. שם משותף
הוא מילה שיש לה כמה משמעויות שלפעמים אפילו מנוגדות לחלוטין אחת לשניה. תיאור סודות התורה נעשה
במילים אלו "כדי שההמון יפרשו אותם במשמעות שהיא לפי מידת הבנתם וחולשת השגתם, ויפרשם השלם
היודע במשמעות אחרת" (שוורץ עמ' 9).
ע"פ זה, נראה לי לומר, כי המילה "תלמוד", בכתבי הרמב"ם, היא שם משותף ל"הוויות דאביי ורבא" ולפרדס.
כמו כן כתב שם: "בספר זה יש שאביא פרקים שלא יוזכר בהם שם משותף, אלא שאותו פרק יהיה הכנה
לזולתו. או שאותו פרק יעיר על משמעות ממשמעויותיו של שם משותף, שאיני רוצה לציין במפורש אותו שם
באותו מקום, או שהפרק יבאר משל מן המשלים, או יעיר על סיפור כלשהוא שהוא משל...או שהפרק יכיל
משמעויות מוזרות אשר יש שמאמינים לגביהן משהו שונה מן האמת בגלל שיתוף שמות (=שמות משותפים) או
מכיון שמפרשים את המשל כנמשל או את הנמשל כמשל". (עמוד 10) לכן לדעתי "יבין וישכיל אחרית דבר
מראשיתו וגו' " הוא משל שפשוטו מדבר על הפלפול בהלכה למרות שהנמשל הפנימי מדבר על הפלפול
ב"חכמה" (=הפרדס). באמצעות מתודה זו רצה הרמב"ם שההמון יפרשו את המשל כנמשל, ובכך ישארו
בחיצוניות הדברים, ואילו החכמים יכנסו מהמשל לנמשל.
בפתיחת המו"נ הרמב"ם מדבר על 2 סוגי משלים: "יש מהם משלים אשר כל מילה במשל קובעת משמעות ויש
מהם אשר המשל בשלמותו מודיע על העניין הנמשל בשלמותו. במשל כזה תבואנה מילים רבות אשר לא כל
אחת מהן מוסיפה משמעות, אלא באות הן לייפות את המשל ולסדר את הדברים בו, או לשם הסתרה מופלגת
של רעיון הנמשל . והדברים נמשכים על פי מה שמתחייב מן הפשט של המשל והבן זאת מאד". (עמ' 11 במהד'
שוורץ) עפ"י היסוד הזה טענתי היא, שההמשך של המשל "וידין במידות שהתורה נדרשת בהן עד שידע היאך
הוא עיקר המדות והיאך יוציא האסור והמותר וכיוצא בהן מדברים שלמדנו מפי השמועה" נכתב "לשם
הסתרה מופלגת של רעיון הנמשל" ואריכות התיאור נמשכה "על פי מה שמתחייב מן הפשט של המשל".
את הנקודה הזאת ביחס ללימוד החכמה במשנת הרמב"ם, ניתן להוכיח ממס' מקורות . בחרנו כמה מהם,
והקורא יקרא וישפוט:
א. בפרק האחרון של המורה נבוכים (חלק ג' פנ"ד) מסביר הרמב"ם את האגדתא שבשבת לא. "בשעה שמכניסין
אדם לדין אומרים לו: 'קבעת עיתים לתורה...פלפלת בחכמה ...הבנת דבר מתוך דבר' ". לפי פירושו שם יוצא
ש"קבעת עיתים לתורה" הוא למוד המושכלות (הפרדס) על דרך ההודעה, דהיינו מסקנותיהם בלבד כפי
שמובאות בהל' יסוה"ת (מציאות ה', אחדותו, שאין לו גוף, שהוא קדמון ושהוא מטיב עם ברואיו) ואילו
"פלפלת בחכמה" הוא ההוכחה הפילוסופית לכל המסקנות השכליות שהוא למד על דרך ההודעה. לכן, למוד
הפרדס הוא עיקר מצות תלמוד תורה, והשליש של "יבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו וגו' " (שבהלכות ת"ת
פ"א הי"א) הוא משל ל"פלפלת בחכמה" (שבמו"נ ח"ג פנ"ד).
ב. בהקדמה לפיהמ"ש הרמב"ם מוביל מהלך שלם, שמפרש את אמרת חז"ל - "אין לו הקב"ה בעולמו אלא ד'
אמות של הלכה" במשמעות של: אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של פרדס (הלכה= פרדס).
ג. בהקדמה לפיהמ"ש כותב הרמב"ם: "...כי תכלית עולמנו ומה שבו אמנם היא: איש חכם וטוב...רצוני לומר ב
'חכמה': ציור האמיתות (המדעיות) כמות שהן, והשגת כל מה שאפשר שישיגהו האדם" (עמ' נז במהד' הרב
שילת). בהמשך אותה פיסקה שם, לגבי הדיון מה יותר גדול -תלמוד או מעשה, הרמב"ם מפרש את מסקנתם
"גדול תלמוד שמביא לידי מעשה" במשמעות של "גדולה החכמה שמביאה לידי מעשה".
בהלכה יב' כותב הרמב"ם כך: "...במה דברים אמורים בתחילת תלמודו של אדם אבל כשיגדיל ב -"חכמה",
ולא יהא צריך לא ללמוד תורה שבכתב ולא לעסוק תמיד בתורה שבעל פה, יקרא בעיתים מזומנים תורה
שבכתב ודברי השמועה כדי שלא ישכח דבר מדברי דיני תורה ויפנה כל ימיו לתלמוד בלבד לפי רוחב שיש
בליבו ויישוב דעתו".
טענתי היא שה"לתלמוד בלבד" משמעו לפרדס בלבד[14] וזאת ממספר סיבות:
א. בפרק האחרון של המו"נ (ח"ג פנ"ד) הרמב"ם מביא את כל המשמעויות המשותפות למילה "חכמה": אומנות,
עצה ותחבולה, מידות נפש שממוצעות לפי שביל הזהב, ה"פרדס" ועצם פעולת המחשבה. הרמב"ם מדגיש שם,
שכל מקום שנאמרה "חכמה" בסתם, הכונה היא לפרדס: "ובארו (חז"ל) מה שבארתי לך בפרק זה, והוא
שהחכמה האמורה בסתם בכל מקום והיא התכלית היא השגתו יתעלה" (מהד' הרב קאפח, עמ' תטו)[15]. לכן
הביטוי "כשיגדיל בחכמה" מוסב על הפרדס. לא שייך לומר שהכוונה להוויות אביי ורבא כיון שהן לא נמצאות
בין המשמעויות שהרמב"ם מונה למילה חכמה במו"נ ח"ג פנ"ד, וכפי שהוסבר לעיל, הרמב"ם רוצה שההמון
יפרשו את הביטוי "יגדיל בחכמה" "במשמעות שהיא לפי מידת הבנתם וחולשת השגתם, ויפרשם השלם היודע
במשמעות אחרת" (מו"נ, שוורץ עמ' 9). כיון שהאדם גדל בענייני חכמת הפרדס הוא צריך להגדיל את מינון
לימודי הפרדס משליש לימודו לכמעט כל לימודו "לתלמוד בלבד".
ב. בהל' יסוה"ת פ"ד הי"ג כותב הרמב"ם: "... ואני אומר שאין ראוי להטייל בפרדס אלא מי שנתמלא כריסו
לחם ובשר. ולחם ובשר זה הוא לידע באור האסור והמותר וכיוצא בהם משאר המצוות. ואע"פ שדברים אלו
דבר קטון קראו אותם החכמים, שהרי אמרו חכמים: דבר גדול מעשה מרכבה, ודבר קטן הויה דאביי ורבא,
אעפ"כ ראויין הן להקדימן שהן מיישבין דעתו שלאדם תחלה. ועוד, שהם הטובה הגדולה שהשפיע הקב"ה
ליישוב העולם הזה כדי לנחול חיי העולם הבא, ואפשר שידעם הכל, גדול וקטון[16] איש ואשה, בעל לב רחב
ובעל לב קצר". לאור האמור כאן, לצורך לימוד הפרדס נדרש לב רחב ויישוב דעת, ואילו לצורך לימוד הוויות
אביי ורבא לא נדרש רוחב לב ויישוב הדעת. אדרבה, הוויות אביי ורבא הם המקנים לאדם את יישוב הדעת
כדי שלאחר מכן הוא יוכל ללמוד את עניני הפרדס. "מיישבין דעתו" משמעו -ממתנים דעתו שלא יהיה בהול
ונחפז בהסקת מסקנות[17], כלומר הכונה היא לחיסרון במידות הנפש, ולא ביכולת הניתוח וההבנה. לכן,
כאשר הרמב"ם כותב בהל' ת"ת פ"א סוף הי"ב - "וכשיגדיל בחכמה ...[ו]יפנה כל ימיו לתלמוד בלבד לפי רוחב
שיש בלבו ויישוב דעתו", הכוונה היא לתלמוד שדורש לב רחב ויישוב הדעת, דהיינו - הפרדס !
סיכום
לאחר שפירשנו את הלכות תלמוד תורה באופן איזוטרי, ישנה זהות מוחלטת בין כל המקורות שבתחילתהמאמר, לבין הלכות תלמוד תורה. בכך נסגר המעגל שהתחלנו בתחילת המאמר: עיקר מצוות תלמוד תורה, הן
מהבחינה האיכותית ("דבר גדול"), והן מהבחינה הכמותית ("יפנה כל ימיו לתלמוד בלבד"), הוא הפרדס ולא
"דיני תורה שבעל פה", וכל שכן שלא הוויות אביי ורבא.
האיגרת לרבי פנחס הדיין - סתירה ? !
באיגרת לרבי פנחס הדיין כותב הרמב"ם את הדברים הבאים: "דע, תחלה, שאני חס ושלום לא אמרתי: לאתתעסקו לא בגמרא ולא בהלכות הרב ר' יצחק או זולתו... והלא בפירוש אמרתי בתחילת חיבורי שלא חיברתי
אותו אלא מפני קוצר הרוח למי שאינו יכול לירד לעומק התלמוד ולא יבין ממנו דרך האסור והמותר, והארכתי
בדבר זה הרבה". (מהדורת הרב שילת, עמוד תלט) טענתי היא, שאיגרת זו היא כמו איגרת תחית המתים[18]
שבה הרמב"ם לא אמר את דעתו האמיתית בסוגיית תחיית המתים, (את עמדתו האמיתית ביטא מפורשות
באיגרות לתלמידו המובהק שצוטטו לעיל ), אלא הוא נוהג כאן לפי הכלל - "ענה כסיל כאיוולתו"[19]. כנראה
הערכתו של הרמב"ם לר' פנחס הדיין דומה להערכתו את "מר זכריה" שהוזכר לעיל באיגרות לתלמידו[20].
רבי פנחס הדיין לא שלט בערבית גם אחרי שהגיע לאלכסנדריה (לכן כל מכתבי הרמב"ם אליו היו בעברית ולא
בערבית, שהיא השפה שבד"כ הרמב"ם כותב בה). מעובדה זו מוכח, שהידע של רבי פנחס בפרדס היה מאד
לקוי, וזאת מכיון שרוב הספרות המדעית והפילוסופית אז היתה בשפה הערבית[21]. יתר על כן, אם הרמב"ם
היה אומר במפורש שתוכניתו היא להפוך את המשנה תורה לספר הלימוד הבלעדי בתושבע"פ, היה חשש
שתלמידי חכמים רבים היו מחרימים את ספר המשנה תורה ובכך היו מסכלים את תוכניתו, כפי שאכן ניסו
להחרים את המורה-נבוכים.
[1] עיין בהלכות יסוה"ת: פרקים א' -ב' - מעשה מרכבה, פרקים ג' -ד' - מעשה בראשית.
[2] יחסו של הרמב"ם לתלמיד זה היה חביב במיוחד עד אשר כתב לו "ואפילו לא יהיה לי בימי זולתך -די לי",
"ואל תפסיק כתבך אלי כי אין לי רע טוב מהם" (אגרות הרמב"ם). עבורו נכתב ה"מורה נבוכים". לכן סביר
ששיטתו האיזוטרית תבוא לידי ביטוי דווקא באגרות אלו.
[3] הרב קאפח מפרש שאבד הזמן בכל מאמרי הויכוחים (עמ' קלו במהדורתו).
[4] בהקדמת פירוש המשניות אומר הרמב"ם שיש פחות מ - 10 מקומות שהוא חולק על הרי"ף (עמ' סא במהד'
שילת). בשו"ת הרמב"ם, הוא כותב שהוא חולק על הרי"ף ב30- המקומות שהר"י מגאש חולק על הרי"ף (בלאו,
סימן רנא).
[5] ב"פירושים" הכוונה להוויות הגמרא עצמה, כמו שכתב באיגרות (עמ' תמ -תמא במהד' הרב שילת)
שהתלמוד נקרא "פירוש", בניגוד למשנה שנקראת "חיבור" (בדומה למשנה תורה, שבכוונה הרמב"ם מכנהו
תמיד "חיבור").
[6] ציטוט בשם הרמב"ם ע"י רבי אברהם בנו (מהדורת הרב קאפח, עמ' קלו).
[7] וכן כתב בהקדמה לספר המצוות: "שלא יהא צורך ...לספר אחר זולתו" (מהד' הרב קאפח, עמ' ב -ג).
[8] לעניות דעתי, מסקנת הרמב"ם היא שהתכלית העליונה של האדם היא להידמות בדרכיו של הקב"ה, אך
זוהי סוגיה הראויה לדיון בפני עצמו ואכמ"ל.
[9] תודה לשי אורן שהעיר לי על מקור זה.
[10] ר' זכריה היה המועמד למשרת ראש הגלות המועדף על ראש ישיבת בבל ר' שמואל בן עלי גאון. ר' שמואל
ניסה לשכנע את הרמב"ם שיתמוך במועמדותו של הרב זכריה, ולכן ר' שמואל הרעיף עליו שבחים וביניהם ש
-"ארבעה סדרי תלמוד ערוכין על פיו" (שם עמ' שו).
[11] "ודבר גדול מעשה מרכבה" - סוכה כח.
[12] דוגמא לדבר ניתן לראות בסוגיית תחיית המתים. כפי שנכתב בהרחבה במאמרי הקודמים (גיליונות 670,
674 ו695- של "דף קשר"). הרמב"ם רצה שההמון יבין את המושג "תחיית המתים" שבהלכות תשובה פשוטו
כמשמעו - תחייה לגופות, ושהחכמים יבינו ביטוי זה בדרך אלגורית - תחייה לשכל (מסקנתי שם הייתה,
שתחיית המתים= עולם הבא= השגחת ה' בעולם).
[13] "וענין זה הוא הנקרא תלמוד" - כך היא הגרסא הנכונה, ובדפוס וילנא -ורשא הגרסא היא "גמרא". ואכן
"תלמוד" הוא ביטוי אשר באמת יכול להלום גם את ה"פרדס". כל ציטוטינו מהמשנה תורה מתבססות על
המהדורות המדעיות של הרב קאפח והרב רבינוביץ (="היד פשוטה"). הגרסאות של שניהם מאד דומות.
במקומות שיש מחלוקת העדפנו את גרסת הרב רבינוביץ בספרים מדע ואהבה, כיון שהוא מתבסס בספרים אלו
על כתב היד העתיק ביותר בעולם של המשנה תורה (פרט לקטעים ספורים שנמצאו מהטיוטה הראשונה של
המשנה תורה שכתובה בכתב יד קודשו). כתב יד זה חתום בידי הרמב"ם לאשר שהוגה מספרו האישי עוד
בחייו, והוא אף שימש בתור אמת המידה לאמת ממנו גרסאות. לשם מטרה זו הופקד ספר זה בבית דינו של
הרמב"ם ושל צאצאיו אחריו.
[14] וכן פירש הרב קאפח בפירושו למשנה תורה על אתר.
[15] כן כתב בתחילת אותו פרק (שם עמוד תיג), וכן כתב גם בשמונה פרקים (עמ' רל במהד' הרב שילת).
[16] הרב רבינוביץ בפירושו ה"יד פשוטה" (עמ' פט) מבאר, שהרמב"ם הקפיד לכתוב "קטון" עם וו (עפ"י כתב
יד המדויק הנ"ל -עיין הערה 11) כאשר כוונתו היתה לקטון במעלה, כגון: עושר, כבוד או ייחוס, ו"קטן" בלי וו
כאשר כוונתו הייתה לקטן בגיל. ולכן אצלנו (יסוה"ת פ"ד הי"ג), כאשר מדובר על הוויות הגמרא עצמה, נאמר
שכל קטון במעלה מסוגל להבינם, ואילו בהקדמת המשנה תורה כאשר מדובר במסקנות של הוויות הגמרא
דייק הרמב"ם לכתוב "קטן" חסר: "שיהיו כל הדינים גלויים לקטן ולגדול בדין כל מצוה ומצוה". סקירת כל
המופעים של המילים קטן וקטון בכתב יד זה (אוכספורד 577) מעלה שאבחנה זו אכן עקבית.
[17] עיין בקונקורדנציה לרמב"ם ובמילון אבן שושן.
[18] עיין בהערה 10.
[19] הביטוי "למי שאינו יכול לירד לעומק התלמוד" נאמר בדיוק בלשון זו בהקדמה למשנה תורה (שניהם
נכתבו בעברית!), אלא שהוא מוסב על חיבורי הגאונים ולא על המשנה תורה (ועיין בהקשר זה במובאה
מההקדמה למשנה תורה שהובאה בתחילת המאמר).
[20] יחסי הרמב"ם ורבי פנחס היו רצופים אי נחת (עיין במבוא של הרב שילת לאיגרת זו, עמ' תלד).
[21] סקירת כל התשובות (שיש בידינו - עשר במספר) של הרמב"ם אליו, מעלה שאכן רובן עוסקות בהלכה,
וההתייחסויות המעטות למחשבה אינן עוסקות בפרדס.
