מדרש על הפרשה

פרשת תצווה - גדולתו של אהרן

בפרשת השבוע, בוחר הקב"ה באהרן ובבניו לכהנים. ממבט ראשון נראה שהבחירה הייתה מתוכננת מראש, אך הפרשנים נחלקו בדבר: יש האומרים שאכן כך הם פני הדברים, ויש הטוענים שלא נבחרו הכהנים אלא לאחר חטא העגל. במדרש מצאנו התייחסות עקיפה זו:

"'ואתה הקרב אליך'. אמרו: בשעה שירד משה מסיני וראה ישראל באותו מעשה, הביט באהרן והיה מקיש עליו בקורנס. והוא לא נתכוין אלא לעכבם עד שירד משה, ומשה היה סבור שהיה אהרן שותף עמהן, והיה בלבו עליו. אמר לו הקב"ה: משה! יודע אני כוונתו של אהרן היאך היתה לטובה. משל לבן מלכים שזחה דעתו עליו ונטל את הצפורן לחתור בית אביו (נטל את יתד הברזל לחפור בחומת הבית). אמר לו פדגוגו: אל תייגע עצמך, תן לי ואני אחתור. הציץ המלך עליו, ואמר לו: יודע אני היאך היתה כוונתך. חייך, איני משליט בריה על פלטין שלי אלא אתה (אינני ממנה איש על ארמוני חוץ ממך). כך, בשעה שאמרו ישראל לאהרן 'קום עשה לנו אלהים', אמר להם 'פרקו נזמי הזהב'. אמר להם: אני כהן, אני אעשה אותו ומקריב לפניו. והוא לא נתעסק אלא לעכבן עד שיבא משה. אמר לו הקב"ה: אהרן, יודע אני היאך היתה כוונתך. חייך אין אני משליט על קרבנותיהן של בני אלא אתה, שנאמר 'ואתה הקרב אליך'".

אהרן נבחר לאחר חטא העגל, ולא רק כי הוא היה ברירת המחדל. בגלל מעשהו זכה אהרון לכהן לה'.

מה היה אותו מעשה? משל למלך שהיה לו בן. את הבן אחז רעיון משונה, להרוס את בית אביו. נטל הבן פטיש והלך לבצע את זממו. ראה אותו החונך שלו ואמר לו - עזוב, אני אעשה זאת יותר טוב ממך. נטל החונך את הפטיש, 'ייבש' את כוונותיו של בן המלך והצילו מלפשוע כנגד אביו. ראה זאת המלך, ואמר: מי שהיה מוכן, גם בשעת משבר, בשעה שתפקידו ואמונותיו עמדו למבחן, לשמור על נאמנותו מחד ולהמשיך להיות אחראי על המופקד תחת ידיו מאידך - הוא הראוי להיות נאמן בית המלך.

כך אמר הקב"ה למשה: בשעת שעמדו ישראל לחטוא בעגל, עמדו בני ישראל להרוס את בית המלך. עמד אהרון וניצל את מעמדו, שהיה מבוסס על היותו מראשי העם, להצטרף כביכול לכוונות הזדון של העם. בכך הוא סיכל את כוונת העם והצילם מחטא. הוא שמר על נאמנותו לה', ושמר על העם. אדם כזה, אומר הקב"ה, ראוי להיות נאמן ביתי: הוא ישמור גם על המופקד בידו וגם על ציווי המפקיד.

ר' עודד מיטלמן