לאתר ישיבת הר עציון
המרכז ללימוד גמרא דף קשר - בטאון הישיבה קשת - קול שידורי תורה מכללת הרצוג להכשרת מורים עיון בדף היומי
        Google

ברשת    באתר

   זריחה:    
   סוזק"ש:  
   מנחה:  
   שקיעה:


שעון קיץ


הזמנים באדיבות kaluach

דף יומי:
   להצגת הדף
   הדף היומיומי
   דפי עזר
   שיעור מוקלט
   קצרדף להאזנה
   קצרדף להאזנה

 

לדף של אתמול | לדף של מחר | לארכיון הדף היומיומי

לצערנו, אין שיעור לדף היומי של היום. כיוון ש'כל זמן מאיר בתכונתו', הרי לכם שיעור אחר המתאים לזמן זה.

אגדה

"מיתתו בצוק"?

"והשעיר אשר עלה עליו הגורל לעזאזל יעמד חי לפני ה' לכפר עליו, לשלח אותו לעזאזל המדברה" (ויקרא ט"ז, י). "'יעמד חי לפני ה'' - מה תלמוד לומר?... עמידתו חי לפני ה' ומיתתו בצוק" (ספרא אחרי מות ב', ו).

המדרש מתלבט במשמעות המילים "לשלח אותו": האם הכוונה שהשעיר משתלח בלבד, או שמא גם הורגים אותו בסוף התהליך. מכך שנאמר "יעמד חי", המדרש מדייק שדווקא עמידתו של השעיר בעזרה היא בהיותו חי, ואילו אחר כך הוא מומת.

אמנם, התורה אינה כותבת כלל שיש להרוג את השעיר, אלא רק לשלחו - "ושילח את השעיר במדבר". "מדבר", כמובן, הוא שטח פתוח, ולא צוק, ולכן מפשט הפסוקים נראה שיש לשחרר את השעיר במדבר, ולא להמיתו. רושם זה מתחדד לאור ההקבלה שבין פרשה זו לבין פרשת ציפורי המצורע. לא כאן המקום להאריך בהקבלה זו ובמשמעויותיה; נסתפק רק בציון העובדה שעבודת קרבן הטהרה של המצורע דומה להפליא לעבודת שני השעירים ביום הכיפורים: גם שם ישנן שתי ציפורים, האחת נשחטת ומזים מדמה והשנייה משולחת, ועל הציפור החיה נאמר במפורש (ובהקבלה לפרשתנו): "ושלח את הציפור החיה אל מחוץ לעיר אל פני השדה וכפר על הבית וטהר" (ויקרא י"ד, נג). נראה, אפוא, שכשם שהציפור משתלחת לחיים, כך גם יש לשלח את השעיר חי במדבר, ולא להורגו. ואמנם, כבר הרשב"ם עמד על כך: "לפי פשוטו, לשלח אותו חי אל העיזים אשר במדבר, כמו שמצאנו בציפורי מצורע". מדוע, אפוא, סטה המדרש מפשט הכתובים וקבע כי יש להרוג את השעיר?

שני מרכיבים כלולים בשילוח השעיר: האחד - 'הטענת' העוונות על ראש השעיר, והשני - שליחת עוונות אלו לעזאזל ("אל ארץ גזירה"). משמעות השם 'עזאזל' איננה ברורה די הצורך, אולם יש כמה רמזים לכך שזהו שמו של השד השולט במדבר. המדבר הוא מקום הרשע והחטא, בו שולטים "השעירים" (כאמור בספר ויקרא: "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחרים"). ביום הכיפורים, משלחים את השעיר למדבר כשהוא עמוס בחטאיהם ובטומאותיהם של בני ישראל, שם הוא פולש לממלכת העזאזל ומשליך עליו את עוונות העם כולו. וכך כתב הרמב"ן: "אבל ציווה הקב"ה ביום הכיפורים שנשלח שעיר במדבר לשר המושל במקומות החורבן... אבל שתהיה כוונתנו לעשיית רצון בוראנו שציוונו בכך".

ייתכן שהמדרש התנגד נחרצות להבנה זו. הייתכן שביום הקדוש בשנה, אנו משלחים קרבן אל השד השולט במדבר? לכן, סטה המדרש מפשט הכתוב, על פיו יש לשלח את השעיר במדבר, וקבע כי יש להמית את השעיר עם העוונות שהוא נושא על גבו.

אליהו שי


לדף של אתמול | לדף של מחר | לארכיון הדף היומיומי