עיון באורח-חיים

חיוב נשים בספירת העומר

הרמב"ם בהלכות תמידין ומוספין עוסק בדיני ספירת העומר, וכותב: "מצוה זו - על כל איש מישראל, ובכל מקום ובכל זמן, ונשים ועבדים פטורין ממנה". לכאורה, הסיבה לכך שהרמב"ם פוטר נשים ועבדים מספירת העומר היא פשוטה, שהרי זוהי מצוַת עשה שהזמן גרמה, שנשים ועבדים פטורות ממנה על פי הכלל המובא במשנה בקידושין כט ע"א.

אולם, למרבה הפלא, הרמב"ן בחידושיו לקידושין (לג ע"ב ד"ה איזהו) ציין את ספירת העומר כדוגמא למצוַת עשה שלא הזמן גרמה. רבים תמהו על הרמב"ן - במה שונה ספירת העומר מנטילת לולב (יש שאף טענו שמדובר בטעות סופר).

יש אחרונים שהסבירו שמצוַת ספירת העומר אינה מצווה התלויה בזמן, בדומה לנטילת לולב, אלא מצווה המתייחסת לזמן - המצווה שייכת תמיד, אלא שתוכנה הוא לספור את הימים שבין פסח לבין שבועות, והעובדה שאי-אפשר לעשות זאת אלא בין פסח לשבועות היא רק תוצאת לוואי של מהותה.

הסבר שונה העלה אחד מגדולי הראשונים מבית מדרשו של הרמב"ן - המהר"ם חלאוה (בתשובה שהודפסה בסוף הספר "חידושי קדמונים למסכת בבא קמא"). לדבריו, התשובה קשורה לנושא שבו עסקנו בשבוע שעבר: זיקת ספירת העומר למנחת העומר. הרמב"ן הבין שמצוַת ספירת העומר מחוברת למצוַת מנחת העומר, ובעצם אין היא תלויה בזמן - ט"ז ניסן, אלא במעשה - הקרבת מנחת העומר, כאמור: "וספרתם לכם... מיום הביאכם". מצווה התלויה במעשה אינה מצווה שהזמן גרמה, ולכן אף נשים חייבות בה.

על פי תשובה זו, ניתן להבין קטע אחר ברמב"ן, בחידושיו לפסחים ז ע"א ד"ה והא. הרמב"ן שם עוסק בנוסח ברכת המצוות, על פי הגישה שכאשר מברכים לפני המצווה - יש לברך בנוסח "לעשות מצווה" (כמו "לישב בסוכה"), ואילו כאשר מברכים לאחר המצווה - יש לברך "על עשיית מצווה" (כמו "על המילה"). בהקשר זה כותב הרמב"ן: "וספירת העומר שמברכין 'על' - מפני שכבר נקרב העומר, והם מונים ממנו". הרמב"ן מבין, כפי שראינו, שמצוַת הספירה יונקת ממצוַת הקרבת מנחת העומר, ועל כן עשיית המצווה כבר החלה בזמן ההקרבה. ממילא, יש לברך על הספירה בלשון "על ספירת העומר" ולא "לספור את העומר".

ר' שמואל שמעוני