מדרש על הפרשה

פרשת בא - "הולך אני, ואל יתבייש שלוחי"

בפתיחת הפרשייה הדנה בעשיית הפסח במצרים וביציאה ממצרים, מתארת התורה את דברי ה' אל משה ואהרן, ובסיום - מוזכר תיאור המקום: "בארץ מצרים". במבט ראשון, נראה שציון זה מיותר. וכי היכן היו משה ואהרן אם לא במצרים?!

המדרש רואה בתיאור זה רמז למשמעות התגלות ה' בהוצאת ישראל ממצרים. ישנן מספר אפשרויות במדרש, אך אנו נעסוק רק באחת מהן - קצת פחות מוכרת מהאחרות.

"דבר אחר: בשביל מי נגלה הקב"ה במצרים? בשביל משה. אמר רב נסים: משל לכהן שהיה לו גינה של תאנים, ובאותה גנה היה בית הפרס (שטח טמא שאסור לכהן להכנס אליו). בקש לאכול תאנים, אמר לאחד: לך אמור לאריס שבעל הגינה אומר לך שתביא לו שתי תאנים. הלך ואמר לו כך. השיבו האריס: מי הוא בעל הגנה, לך למלאכתך! אמר לו הכהן: אני אלך לגנה. אמרו לו: למקום טמא אתה הולך?! אמר להם: אפילו יש שם מאה טומאות - הולך אני, ולא יתבייש שלוחי.

כך, כשהיו ישראל במצרים - אמר הקב"ה למשה: לכה ואשלחך אל פרעה. הלך, ואמר לו: 'מי ה' אשר אשמע בקולו, לא ידעתי את ה', לכו לסבלותיכם'. אמר הקב"ה: אלך למצרים... אמרו לו מלאכי השרת: למצרים אתה הולך, למקום טומאה?! אמר להם: אלך, ולא יתבייש שלוחי משה".

במשל, הכהן אינו יכול להיכנס למקום הטמא בגלל מעלתו, אך הוא חפץ להוציא את תאניו מהגינה ולכן הוא שולח שליח להוציאם. למרבה הפלא, האריס - הפועל המעבד את הגינה - אינו מוכן להביאם. הוא שכח מה תפקידו ומי נמצא מעליו. כעת הופך הסיפור לעניין אישי של הכהן: הוא שלח שליח, והאריס פגע בו! הכהן אינו מסוגל לסבול בשום מחיר פגיעה בשלוחו, ולכן נכנס בעצמו לבית הפרס. הוא שלח שליח והלה סובל בגללו, וזאת אין הוא יכול לשאת.

בנמשל, מצרים היא מקום טמא - תרבות השקועה בתאוות ובטומאה - והקב"ה אינו יכול להתגלות בה. לכן שולח ה' את משה להוציא את תאניו - את בני ישראל. אך פרעה מזלזל בה', מסרב להכיר אותו ושולח את בני ישראל לעבודה. כעת, אומר המדרש, חייב הקב"ה להתגלות גם במקום טמא כמו מצרים. אם ה' לא ירד למטה, למקום הטמא, ויוכיח לפרעה שהוא בסך הכל אריס והכוח הנתון בידיו אינו בבעלותו - נמצא שלוחו מתבייש.

אם כך, לדעת רב ניסים, החידוש שבירידת ה' למצרים אינו נעוץ בעצם התגלות הקב"ה במקומות נמוכים כל כך. החידוש בירידה זו נעוץ במסירותו של ה' לשלוחיו; באחריות שהוא חש להולכים בציוויו ומתבזים על כך.

ר' עודד מיטלמן