מדרש על הפרשה

פרשת וארא - קיומם של הרשעים

את פרשת וארא פותח דיבור של הקב"ה למשה על גאולתם של ישראל ממצרים, החותם במילים: "ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים, להוציא את בני ישראל מארץ מצרים". בקריאה ראשונה לא ברור מהו תוכן הציווי אל בני ישראל ואל פרעה. האם הכוונה לאותם דברים שנאמרו כבר? האם הציווי לבני ישראל ולפרעה הוא זהה?

במדרש מצאנו מספר פירושים, אנו נעסוק באחד מהם.

"אמר רבי לוי: משל למלך שהיה לו פרדס, ונטע בו אילני סרק ואילני מאכל. אמרו לו עבדיו: מה הנאה יש לך באילני סרק הללו? אמר להם: כשם שאני צריך לאילני מאכל - כך אני צריך לאילני סרק, שאילולא אילני סרק - מהיכן הייתי עושה לי מרחצאות וכבשומות?! לכך נאמר 'אל בני ישראל ואל פרעה', שכשם שקילוסו של הקב"ה עולה מגן עדן מפי הצדיקים - כך עולה מגיהנם מפי הרשעים... ומה הם אומרים? אמר רבי יוחנן: יפה אמרת, יפה דנת, יפה טהרת, יפה טמאת, יפה חייבת, יפה למדת, יפה הוריית...".

המדרש עונה על שאלה פרשנית, אך פותח פתח ליסוד משמעותי. משה ואהרן נצטוו לדבר אל בני ישראל ולפרעה את אותם דברים, אך בעומק - הם נצטוו לגלות שתי התייחסויות שונות לקב"ה.

בני ישראל יוצאים ממצרים כדי לעבוד את ה'. בעבודה זו הם עתידים לשמש כצבאות ה', ולהוות אותו חלק של האנושות העובד את ה'. מאידך, בפרעה ובאנשיו תתגלה יד ה' ויכולתו לשנות גם את הרשעים הגדולים ביותר. המצרים עתידים להכיר במלכותו ובכוחו של בורא העולם למרות רצונם וכוונותיהם.

על שני גילויים אנושיים אלו נצטוו משה ואהרן.

בכך נוגע המדרש ב'תועלת' הצומחת מקיומם של רשעים. קיומם של הצדיקים בפרדסו של רבונו של עולם מובן היטב; פירותיהם ומעשיהם הטובים מקדשים את שם בוראם. אך מה צורך לו ית' בקיומם של אילנות שאינם מניבים פרי?

על כך עונה המדרש בשם ה', שהתועלת היא בכילויים של הרשעים. אכן, במהלך הדרך אין בהם תועלת ואף להיפך, אך הדין שנעשה בהם - הוא מטרתם, כאשר בסוף הדרך מתברר שהדרך שהלכו בה היא שקר וכזב. קידוש השם העולה מהם אינו במעשיהם, אלא דווקא בכך שמעשיהם אינם מצליחים. באופן שכזה - אמנם אין הם מקדשים את השם במעשיהם, אך הם מקדשים אותו בעונשם.

יש קידוש השם העולה מעשיית טוב, ויש כזה העולה מהסרת הרע...

ר' עודד מיטלמן