מדרש על הפרשה

פרשת מקץ - "קץ שם לחושך"

ע"פ פירוש "פרי תואר" על המדרש

סיפור עלייתו הפתאומית של יוסף מבור הכלא נפתח בתיאור הזמן: "ויהי מקץ שנתיים ימים". המדרש מדגיש את המילה הראשונה - "קץ":

"'קץ שם לחשך' - זמן ניתן לעולם, כמה שנים יעשה באפלה. ומה טעם קץ שם לחשך? שכל זמן שיצר הרע בעולם - אופל וצלמות בעולם; נעקר יצר הרע מן העולם - עבר אופל וצלמות מן העולם. דבר אחר: 'קץ שם לחשך' - זמן ניתן ליוסף, כמה שנים יעשה בבית האסורים. כיון שהגיע קץ - חלם פרעה חלום, 'ויהי מקץ שנתים ימים' וגו'".

המילה 'קץ' מבטאת את הקשר בין סוף הזמן לתחילתו, ומציינת את העובדה שפרק הזמן המדובר היה קבוע מראש.

איוב אומר: "קץ שם לחושך, ולכל תכלית הוא חוקר אבן אופל וצלמוות". ה' שם קץ לחושך ויודע מראש את סיומו, והוא אף יודע את תכליתה - כלומר, את זמן הכילוי - של אבן אופל וצלמוות.

בקריאה ראשונה נראה כי הפסוק מתאר את זמן הערב, אך סוף הפסוק מוכיח כי מדובר על אובייקט של חושך ומוות. מהו אותו אובייקט? המדרש מציע שזהו היצר הרע, שכל זמן שיש יצר הרע בעולם - יש חושך בעולם.

מדוע היצר הרע מתקשר (גם בתודעתנו) עם החושך? מציאותו של יצר הרע היא מציאות אלטרנטיבית. היצר הרע מציג תחליף לתיאור המציאות הנגזר ממציאות הטוב, שיש בו סדר עדיפות מסויים ודרישות מסויימות. סדר העדיפויות בעולמו של היצר הרע הוא שונה, תיאור המציאות באותו עולם הוא שונה, ולכן גם המעשים שאותם ראוי לעשות הם שונים. לכן, עולמו של היצר הרע נקרא "חושך", כיוון שהמציאות הנכונה - הנגזרת ממציאות הטוב - אינה נראית.

איוב אומר שה' שם קץ למציאות של היצר הרע, והוא יודע את סופה. אמנם אנו איננו יודעים אימתי יבוא קץ זה, אך לפני ה' הדבר גלוי. אנו, החיים בתוך המציאות של היצר הרע, חושבים שזוהי המציאות היחידה; אך לאמיתו של דבר - יש למציאות זו קץ, וזמן שבו היא תוחלף במציאות ה'טובה'.

אפשרות נוספת לדרוש את הפסוק היא על יוסף. יוסף אמנם ישב בבית האסורים ולא ידע אם ומתי תסתיים תקופת ישיבתו, אך הפסוק רומז שה' תכנן את יציאתו מהכלא כבר בכניסתו אליו, ותקופת המאסר הייתה קצובה.

נראה שאפשר לראות מכנה משותף בין שתי הדרשות. כלא אינו מציאות טבעית לאדם הבן חורין והשוואתו ליצר הרע מצביעה על כך שגם האחרון אינו טבעי. אולי לכן יכול המדרש לקרוא את חידושו של איוב על שני מישורי חיים שונים זה מזה - קץ שם לחושך, סופו של החושך נמצא גם אם אינו נראה.

ר' עודד מיטלמן