מדרש על הפרשה

פרשת בראשית - "ותשלך אמת ארצה"

"אמר רבי סימון: בשעה שבא הקב"ה לבראות את אדם הראשון, נעשו מלאכי השרת כיתים כיתים וחבורות חבורות. מהם אומרים אל ייברא, ומהם אומרים ייברא. הדא הוא דכתיב: 'חסד ואמת נפגשו, צדק ושלום נשקו'. חסד אומר: ייברא, שהוא גומל חסדים; ואמת אומר: אל ייברא, שכולו שקרים; צדק אומר: ייברא, שהוא עושה צדקות; שלום אומר: אל ייברא, דכוליה קטטה. מה עשה הקב"ה? נטל אמת והשליכו לארץ. הדא הוא דכתיב: 'ותשלך אמת ארצה'. אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: ריבון העולמים, מה אתה מבזה תכסיס אלטיכסייה שלך? - תעלה אמת מן הארץ! הדא הוא דכתיב: 'אמת מארץ תצמח'" (בראשית רבה ה', ה).

שני זוגות מידות השתתפו בויכוח זה, מעט טרם בריאת האדם: החסד והצדק מזה, והאמת והשלום מזה. החסד והצדק טענו: ייברא האדם, שהרי מעשיו נאים - הוא גומל חסדים ופועל צדקות. האמת והשלום טענו: אל ייברא האדם, שכן אפילו מעשיו הנאים נעשים בדרכים לא-נאות - בשקרים ובקטטות. לבסוף, השליך הקב"ה את האמת ארצה, ופסק שטוב לו שייברא האדם ויבנה לקב"ה משכן בעולם התחתון, ואפילו אם בנייה זו תיעשה בדרכו של העולם הזה, בשקרים ובקטטות.

שמא יש להסמיך 'מחלוקת' זו שבין המידות למחלוקת אחרת שנתגלעה בבריאת העולם, בין הקב"ה לבין האדמה:

"'[ויאמר א-לוהים: תדשא הארץ...] עץ פרי' - שיהא טעם העץ כטעם הפרי. והיא לא עשתה כן, אלא 'ותוצא הארץ עץ עושה פרי', ולא העץ פרי. לפיכך, כשנתקלל אדם על עוונו - נפקדה גם היא על עוונה ונתקללה". (רש"י, בראשית א', יא)

ידוע הסברו של הראי"ה קוק למדרש זה: לעצים אין חשיבות עצמאית, ואין הם אלא אמצעי להשגת הפרי. בעולמנו, טעם העץ אינו כטעם פריו, ובכלל - האמצעים המובילים למטרות נשגבות עלולים להיות ירודים ומלוכלכים. מלכתחילה, רצה הקב"ה לברוא את העולם כשטעם העץ כטעם פריו, כך שהאדם ירגיש את טעמה המתוק של המטרה גם בהיותו עסוק בבניין האמצעים. למרבה הצער, חטאה הארץ וסיכלה מטרה נשגבה זו.

מעתה אמור: מלכתחילה רצה הקב"ה לברוא את העולם במידות האמת, השלום, הצדק והחסד גם יחד, כך שיעשה האדם צדקות וחסדים בדרכי אמת ושלום. משנכזבה מטרה זו, השליך הקב"ה את האמת ארצה ופסק: ייברא האדם. מעתה, לפעמים שומה על האדם ללכלך ידיו בשקרים ובקטטות, כדי לעשות צדקות וחסדים ולברוא לה' ית' משכן בעולם.

ר' יצחק ברט