נר חנוכה - חובת הבית

נר איש וביתו

הגמרא במסכת שבת (כא:) מתארת את החיוב היסודי של הדלקת נרות חנוכה במינוח בלתי-שגרתי:

"תנו רבנן: מצות חנוכה נר איש וביתו. והמהדרין - נר לכל אחד ואחד. והמהדרין מן המהדרין, בית שמאי אומרים: יום ראשון מדליק שמנה, מכאן ואילך פוחת והולך; ובית הלל אומרים: יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך".

מלשון הגמרא עולה שעיקר המצווה הוא שכל בית-אב ידליק נר אחד בכל ערב, בלי להתחשב ביום או במספר הנפשות במשפחה. הרמה הבסיסית הזו היא לוז המצווה; אלו החפצים לקיים את המצווה באופן מהודר יותר יכולים להוסיף נרות לפי מספר בני הבית או לפי מספר הימים שעברו מתחילת החנוכה.

המונח "נר איש וביתו" זוקק עיון נוסף. מה באה הגמרא ללמדנו במילה "ביתו"? האם הכוונה היא רק לומר שהחיוב מוטל על בני הבית? או שמא הגמרא קובעת שמצוַת הדלקת נרות חנוכה מזוהה עם הבית היהודי?

'חובת גברא' ו'חובת הבית'

בדרך כלל, המצוות מוטלות על אנשים יחידים, גם במקרים שבהם הן תלויות בזמן או במקום. למשל, כל יהודי חייב לאכול כזית מצה בליל ט"ו בניסן; המצווה מוטלת על כל אדם באותו יום. בדומה לכך, אדם חייב בנסיבות מסוימות להקריב קרבן בבית המקדש. למרות שאי אפשר לקיים את המצווה מחוץ למקדש, החיוב חל על האדם גם בחוץ; בית המקדש הוא רק המקום שבו מתבצע קיום המצווה, ולא המקום שבו חל החיוב.

דוגמה חשובה לחריגה מן הכלל הזה היא מצוַת מזוזה, שמוקד החיוב שלה הוא הבית ולא האדם. יהודי איננו מחויב לגור בבית שיש בו מזוזה; החיוב מוטל רק על יהודי שיש בבעלותו בית - להפוך את הבית לבית שיש בו מזוזות. במקרה הזה, המצווה המוטלת על האדם ממוקדת במבנה ולא באיש. המינוח שבו משתמשים לתאר מצווה כזו הוא שמזוזה היא 'חובת הבית', ולא 'חובת גברא'. כעת נוכל לנסח מחדש את שאלתנו: האם הגמרא שהשתמשה במילים "נר איש וביתו" התכוונה לקבוע שמצוַת הדלקת נר חנוכה צריכה להיות מקבילה למצוַת מזוזה? עד כמה עלינו להיצמד למובן המילולי של דברי הגמרא? האם המצווה מחייבת את האדם להדליק נר חנוכה, וקובעת שהבית הוא רק האתר שבו יש להדליק, או שהמצווה מוגדרת מעיקרה כחיוב להפוך את הבית לבית שיש בו נר חנוכה דולק?

שיטת התוספות

מיד עם תחילת הדיון ביחס בין נר חנוכה לבין מזוזה עלינו לבחון שני מקורות. התוספות במסכת סוכה (מו. ד"ה הרואה) שואלים מדוע נשתנה נר חנוכה משאר המצוות בכך שיש בו ברכה מיוחדת למי שרואה נר דולק ולא הדליק נר בעצמו. ברקע השאלה עומדת הגמרא במסכת שבת (כג.), הקובעת שבנסיבות מסוימות מי שרואה בחלון חנוכייה דולקת צריך לברך ברכת "שעשה נסים לאבותינו". מדוע מי שרואה לפניו סוכה איננו מברך ברכה? התוספות מציעים שתי תשובות לשאלה זו:

"בשאר מצות כגון אלולב וסוכה לא תקינו לברך לרואה אלא גבי נר חנוכה [א] משום חביבות הנס, וגם [ב] משום שיש כמה בני אדם שאין להם בתים ואין בידם לקיים המצוה. וטעם ראשון ניחא, דלא תיקשי ליה מזוזה".

התשובה הראשונה של התוספות משקפת את החשיבות המיוחדת של מושג 'פרסום הנס' כמרכיב במצוַת נר חנוכה; המרכיב המיוחד הזה מחייב בברכה גם את מי שרואה את המצווה, ולא רק את מי שמקיים אותה בפועל. ההסבר השני של התוספות למעמד המיוחד של נר חנוכה הוא שמאחר שלאנשים רבים אין בתים משל עצמם (ולכן אין להם דרך אחרת לקיים את המצווה), תיקנו ברכה מיוחדת לרואים. בסיום דבריהם רומזים התוספות שיש בעיה בהסבר השני: אם הדאגה לקיום המצוות של חסרי-הבית פועלת כאן, היה מן הראוי לקבוע ברכה דומה במצוַת מזוזה, שאף היא מצווה שמי שאין לו בית אינו יכול לקיימה. האם התוספות מתכוונים בהערה זו להשוות - מבחינת מבנה הדין - בין מזוזה לבין נר חנוכה? כשם שמזוזה היא חובת הבית, ואין בה ברכת הרואים, כך נר חנוכה, שאף הוא חובת הבית, איננו זקוק לברכת הרואים. או לחילופין, אולי התוספות מתכוונים רק לומר שאלו שתי מצוות שהקיום שלהן נעשה בהקשר של בית, ומשום כך צריכים להיות להם גדרים זהים ביחס לברכת הרואים? קשה להגיע מלשון התוספות למסקנות נחרצות בעניין זה.

שיטת הרמב"ם

מדברי הרמב"ם (הלכות ברכות פי"א ה"ב) נוכל אולי לשפוך אור נוסף על השאלה מיהו המחויב בנר חנוכה. הרמב"ם עוסק בפירוט של מצוות שונות עם הברכה של כל מצווה, ומציע לחלק בין שני סוגים של מצוות: "חובה", היינו חיוב מוחלט, ו"רשות", כלומר מצווה שחייבים לקיים אותה רק אם תנאים מסוימים מתקיימים:

"יש מצוַת עשה שאדם חייב להשתדל ולרדוף עד שיעשה אותה, כגון תפילין וסוכה ולולב ושופר, ואלו הן הנקראין חובה, לפי שאדם חייב על כל פנים לעשות; ויש מצוה שאינה חובה, אלא דומין לרשות, כגון מזוזה ומעקה, שאין אדם חייב לשכון בבית החייב מזוזה כדי שיעשה מזוזה, אלא אם רצה לשכון כל ימיו באהל או בספינה - יֵשֵב, וכן אינו חייב לבנות בית כדי לעשות מעקה".

שתי הדוגמאות הידועות למצוות מדאורייתא שהן רשות הן ציצית ומזוזה. מי שאין לו בגד של ארבע כנפות איננו חייב לרכוש בגד כזה כדי להטיל בו ציצית; בדומה, כפי שמתאר הרמב"ם, אדם אינו חייב לבנות (או לרכוש) בית כדי לקבוע בפתחו מזוזה.

יתרה מזו, כשם ששתי הקטגוריות הללו קיימות במצוות מדאורייתא, הן מתייחסות גם למצוות שתיקנו חכמים. מצוות דרבנן שהן 'רשות' הן למשל עירובי חצרות - הרחבה של רשות היחיד המתירה טלטול בחצר בשבת - ונטילת ידיים לפני האכילה. בין הדוגמאות למצוות דרבנן שהן 'חובה' ניתן למנות את קריאת המגילה בפורים ואת הדלקת הנרות בחנוכה. הרמב"ם קובע בהלכה הבאה באופן חד משמעי שמצוַת נר חנוכה היא חובת גברא - והיא איננה מותנית בבעלות האדם על בית:

"וכן כל המצות שהן מדברי סופרים, בין מצוה שהיא חובה מדבריהם כגון מקרא מגילה והדלקת נר בשבת והדלקת נר חנוכה, בין מצות שאינן חובה כגון עירוב ונטילת ידים - מברך על הכל קודם לעשייתן 'אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות...' ".

אדם שאין לו בית מחויב במצווה כמו כל אחד, והבעיה שלו היא במישור הטכני בלבד - העדר המקום הנדרש לקיום המצווה.

חובת הבית באכסנאי

השאלה שאנו דנים בה, על אופייה של מצוַת הדלקת נר חנוכה, באה לידי ביטוי בכמה מקומות בהלכה. המקום הבולט ביותר הוא במקרה של "אכסנאי", שדנה בו הגמרא במסכת שבת (כג.). האם יהודי שמתארח בביתו של יהודי אחר בחנוכה חייב להדליק נרות? הגמרא מביאה בתחילה את דבריו של רב ששת, שקובע שגם אורח מחויב בנר חנוכה:

"אמר רב ששת: אכסנאי חייב בנר חנוכה".

רב ששת איננו מסייג את דבריו, ומכך משתמע שלדעתו האורח מקיים את המצווה באותו אופן כמו המארח, כלומר הוא חייב להדליק נר משל עצמו. הר"ן (בביאורו על הרי"ף, י. באלפס ד"ה אמר רב ששת) מסיק מן ההלכה הזו שאי אפשר להשוות בין נר חנוכה למזוזה: בעוד שמזוזה היא חיוב שתלוי בבעלות על בית, החיוב להדליק נר חנוכה איננו מותנה בכך:

"אורח, אף על פי שאין לו בית, [חייב בנר חנוכה], דלא תימא דין נר חנוכה כדין מזוזה דכל מי שאין לו בית פטור מן המזוזה".

על פי הר"ן, כשהגמרא קבעה את החיוב ואת אופן הקיום של האכסנאי היא דחתה בכך את האפשרות להקביל בין נר חנוכה לבין מזוזה.

אחרי דברי רב ששת מצטטת הגמרא את רב זירא, שהציע דרך אחרת שבה יכול האורח לקיים את המצווה - האורח ישלם שווה-ערך של פרוטה למארח שלו:

"אמר רבי זירא: מריש, כי הוינא בי רב - משתתפנא בפריטי בהדי אושפיזא".

(תרגום: בתחילה, כשהייתי בבית רב - הייתי משתתף בפרוטה עם המארח.)

הדרך החדשה הזו לקיום המצווה תומכת בהבנה שהדלקת נר חנוכה היא חובת הבית, ולכן האכסנאי חייב לפעול באופן מסוים כדי שיוכל לקיים את המצווה. הוא איננו יכול להדליק נר פרטי משלו, משום שהוא איננו מדליק בביתו; על ידי תשלום הממון מבקש האורח שהמארח יקיים את המצווה גם בעבורו. יש אף שהציעו שהתשלום הזה הוא מעין שכר דירה סמלי, והוא הופך את האכסנאי לבן-בית זמני בבית המארח, ומאפשר לאכסנאי לקיים את המצווה במקום שמוגדר כביתו שלו לעת-עתה. כך או כך, מתברר שהאכסנאי איננו יכול להתנהג כמו סתם אדם היושב בביתו, מה שמוכיח שלפי רב זירא הדלקת נר חנוכה היא אכן חובת הבית. כמובן, ייתכן מאוד שהנקודה הזו עומדת בבסיס המחלוקת בינו לבין רב ששת.

הנחת החנוכייה ברשות הרבים

פרט נוסף בהלכה שמושפע מן החקירה שלנו הוא המקום המדויק שבו יש להניח את החנוכייה. מהסוגיה שדנו בה אכן משתמע שיש להדליק את הנרות בבית, אולם לא מפורט שם המקום בבית שבו יש להדליק. סוגיה קודמת (שם כא:) מציינת מקום כזה:

"תנו רבנן: נר חנוכה - מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ".

מן הקביעה הזו אפשר להבין שצריך להניח את החנוכייה בכניסה מרשות הרבים אל הבית. אם נבין כך, מתברר שהחנוכייה בעצם צריכה להיות מונחת ברשות הרבים. רש"י (ד"ה מבחוץ) חולק על ההבנה הזו וטוען שיש להניח את החנוכייה בכניסה מן החצר אל הבית (על פי המציאות בתקופת המשנה והתלמוד, שבה לכל כמה בתים פרטיים הייתה חצר משותפת):

"ולא ברשות הרבים אלא בחצרו, שבתיהן היו פתוחין לחצר".

מה הביא את רש"י להעביר את מקום הנחת החנוכייה מרשות הרבים אל החצר? ייתכן שרש"י התנגד להצבת החנוכייה ברשות הרבים משום שהוא סבר שהדלקת הנרות היא מצווה המוטלת על הבית, ולא רק מצווה שמקום קיומה הוא הבית. אם הבית הוא רק מקום קיום המצווה, אזי אותו חלק של רשות הרבים שסמוך לפתח הבית יספיק; רק אם נבין שהנר חייב להאיר את הבית - משום שהדלקתו היא חובת הבית - נדרוש שהחנוכייה תודלק בין ארבעת הקירות של הבית. יש להעיר שהרבה מן הראשונים חולקים על דברי רש"י, ואפילו רש"י עצמו (שבת כב. ד"ה מצוה; בבא קמא כב. ד"ה בנר) מתיר בנסיבות מסוימות להדליק ברשות הרבים. במסגרת השיעור הזה לא נוכל להסביר את שיטת רש"י במלואה, אך ללא ספק הדברים שהבאנו מראים שלדעתו נר חנוכה הוא חובת הבית.

הנחת החנוכייה מעל לעשרה טפחים

שאלה נוספת בעניין מקום ההדלקה עוסקת בגובה שבו יש להניח את הנר. הגמרא (כב.) פוסלת נר שהונח מעל עשרים אמות:

"אמר רב כהנא, דרש רב נתן בר מניומי משמיה דרב תנחום: נר של חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה - פסולה".

מאחר שאנשים אינם נושאים את עיניהם לגובה של יותר מעשרים אמה, ממד פרסום הנס - המטרה העיקרית של הדלקת נר חנוכה - מאבד הרבה מתוקפו. בשלב מוקדם יותר במהלך הגמרא מובאת מחלוקת האם יש לקבוע גבול עליון מחמיר יותר - עשרה טפחים:

"אמר רבינא משמיה דרבא: זאת אומרת, נר חנוכה מצוה להניחה בתוך עשרה... - ודילמא אי מיטרחא ליה טובא, אתי לאימנועי ממצוה (=ושמא אם יטריחו אותו מדיי, יימנע מן המצווה)".

המקור להגבלת הגובה לעשרה טפחים איננו ברור. הריטב"א (ד"ה למעלה מעשרה) מבאר שבהרבה מקומות בהלכה החלל שמעל לעשרה טפחים נחשב כרשות נפרדת. למשל, אם באמצע רשות הרבים יש משטח מוגבה לגובה של יותר מעשרה טפחים, המשטח הזה נחשב כרשות היחיד לעניין הלכות שבת (כלומר, מותר לטלטל חפצים על המשטח). מאחר שהמרחב שמעבר לעשרה טפחים הוא רשות אחרת, חייבים להעמיד את החנוכייה מתחת לגובה זה, כדי שהמדליק יהיה באותה רשות עם נרותיו:

"ויש לומר דבתורת טעמא אתינן עלה... מפני שקרובה לו ונראית תוך רשותו, דבתוך עשרה עדיף טפי דהוי איהו ונרו ברשות אחת לגמרי, דכל תוך עשרה חשיב רשות, כדאמרינן בכל דוכתא דעד עשרה חשיב רשות היחיד, וכן השיעור גבי סוכה, ואמרינן נמי שלא ירדה שכינה למטה מעשרה".

אף על פי שטענת הריטב"א - שמה שמעל לגובה עשרה טפחים נחשב רשות אחרת - היא טענה שאפשר לחלוק עליה, ההנחה המופיעה בהמשך דבריו, שהנרות שהודלקו והאדם שהדליק אותם חייבים להיות באותה רשות, תומכת בקו שהצענו לאורך השיעור. מאחר שנר חנוכה הוא חובת הבית, אנו חייבים להציב את החנוכייה בתוך גבולות הבית. כשם שרש"י איננו מתיר להוציא את החנוכייה מן הבית אל רשות הרבים, כך הריטב"א דורש שהחנוכייה תהיה מחוברת לאותו מרחב של הבית שבו עומדים אלו שהדליקו אותה. הסייג של רש"י והביאור של הריטב"א נובעים מאותה סברה.