בית המדרש הוירטואלי של ישיבת הר עציון - גירסת html של

ישיבת הר עציון בית המדרש האלקטרוני (ב.מ.א.)

************************************

שיעור בגמרא גטין

*************

שליח שנתמנה על ידי שליח אחר

שיעור מאת הרב יאיר קאהן

מקורות:

1. משנה דף כט:, גמרא עד "ליתנהו לכולהו".

2. תוספות רי"ד, חידושי הרשב"א ד"ה הא דאמר רבא, רבנו קרשקש ד"ה אמר רבא.

3. רמב"ם הל' גירושין פ"ז הלכות ד, כא, משנה למלך פ"ו הט"ז.

4. קצות החושן סימן קפח ס"ק ב "וכן נראה לענ"ד... אפי' אחר מות הראשון".

5. משנה דף יג. רש"י ד"ה לא יתנו, תוד"ה לא יתנו, רש"י דף כח. ד"ה נותנו לה.

שאלות:

1. מדוע הגמרא מסתפקת אם השליח השני יכול למנות שליח, הואיל וברור ששליח הראשון עושה שליח?

2. מה חידש רבה באמרו "שליח בארץ ישראל עושה כמה שלוחין", אחרי שהגמרא כבר דייקה שגם שליח השני עושה שליח?

3. אם מת המשלח, מהו דין שליחיו לפי קצות החושן?

4. האם סוגייתנו עולה בקנה אחד עם פסק זה של הקצות?

בשיעור הקודם הצענו שדין שליח עושה שליח תלוי בהגדרת מעמד השליח. אם שליח אינו אלא יד העושה מעשה עבור המשלח, ואין לו מעמד עצמאי - אין הוא יכול למנות שליח שני אלא אם כן המשלח ציווה אותו על כך במפורש. אולם אפשר לומר שיש לשליח מעמד עצמאי, וכי לאחר מינויו הוא עומד במקום הבעל לעניין שליחותו. ואם כן, כמו שהבעל יכול למנות שליח, כך גם יכול השליח הראשון, העומד במקום הבעל, למנות שליח שני לקיים שליחות זו. ואמנם ראינו שדין זה תלוי במחלוקת רשב"ג וחכמים. לפי רשב"ג אין שליח עושה שליח. אבל חכמים חולקים עליו וסוברים ששליח עושה שליח. סוגייתנו היא לפי שיטת החכמים, הואיל ונפסקה ההלכה כמותם.

אף על פי שסוגייתנו סוברת ששליח עושה שליח, היא מעלה ספק בנוגע לשליח השני: "בעו מיניה מרבי אבהו: שליח דשליח - משוי שליח או לא?". אך צדדי הספק אינם ברורים. אם יש לשליח מעמד עצמאי, למה נגרע מעמד זה מהשליח השני? ואם אין לשליח מעמד עצמאי, איך יכול השליח הראשון למנות שליח שני?

נראה להסביר שיש מקום לחלק בין מעמדו של השליח הראשון לבין מעמדו של השליח השני. אמנם יש לשליח הראשון מעמד עצמאי, הואיל והבעל עצמו העניק לו סמכויות, ולכן יכול הוא למנות שליח שני. אולם למרות מעמדו העצמאי אין השליח הראשון בעל הדבר בעצמו, ולכן ייתכן שאין מעמד עצמאי לשליח השני המתמנה על ידו, וכי אין הוא אלא בגדר ידא אריכתא. ממילא אפשר לחלק בין השליח הראשון - שיש לו כוח למנות שליח נוסף - לבין השליח השני, שחסר לו כוח זה.

והנה, בהמשך מביאה הגמרא את דברי רבה: "שליח בארץ ישראל עושה כמה שלוחין". מה הוסיף רבה במימרא זו? הלוא הגמרא כבר דייקה מלשון המשנה שגם השליח השני יכול לעשות שליח: "הא לא תיבעי לכו: מדקתני 'אין השליח האחרון' - מכלל דמשוי שליח"?

הראשונים דנו בבעיה זו, וזה לשון הריטב"א: "אמר רבא: שליח בארץ ישראל עושה כמה שליחות... ולא בא לאשמעינן אלא דשליח גופיה משוי ליה ואינו צריך בית דין כיון שאינו צריך לומר בפני בכתב בפני נחתם. דעל כרחך לא בעי בית דין אלא משום דצריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם, וצריך בית דין דלימא הכי בפניהם. ובשאר שלוחים נמי צריך בית דין, אף על פי ששליח השני אינו אומר כלום, כדי שיוכל לומר ששליח בית דין הוא, ובכי הא סגי ליה כאלו אמר התם בשעת נתינת הגט בפני נכתב בפני נחתם". לפי הריטב"א יש לחלק בין המשנה העוסקת בשליח המביא גט ממדינת הים לבין דינו של רבה בנוגע לשליח בארץ ישראל. אמנם לכאורה אין לפי הריטב"א הבדל עקרוני בדין עשיית שליח שלישי בין שליח בארץ ישראל לבין שליח המביא גט במדינת הים, אך מכל מקום חזר רבה על דין המשנה, כדי ללמד שבארץ ישראל אין צורך למנות את השליחים הנוספים בפני בית דין.

אבל דברי הריטב"א טעונים ביאור. הרי "חידוש" רבה שאין צורך בבית דין על מנת למנות שליח בארץ ישראל מפורש במשניות. שהלוא כך שנינו (דף כט.): "המביא גט בארץ ישראל וחלה הרי זה משלחו ביד אחר". ובעמוד ב תנן: "המביא גט ממדינת הים וחלה עושה שליח בב"ד ומשלחו ואומר לפניהם בפני נכתב ובפני נחתם". ואם כן הדרא קושיא לדוכתא: מה בא רבה להשמיענו?

ועיין ברשב"א, וזה לשונו: "הא דאמר רבא 'שליח שבארץ ישראל עושה כמה שלוחין' - נראה דלרבותא נקט ארץ ישראל, דאין צריך לומר בחוץ לארץ, דכח בית דין יפה ועושין כמה שלוחין, אבל בארץ ישראל - דמנפשייהו קא משוו, ושלא בבית דין - אימר אין עושה שליח אלא הראשון לבדו, דמכח הבעל קא אתי, אבל השני, דמכח השליח קאתי, לא". לפי דבריו, רבה חידש שיש כוח ביד השליח השני למנות שליח שלישי, ולא אמרינן שיש מעמד עצמאי רק לשליח הראשון - הבא מכוח הבעל עצמו - אבל השליח השני אינו אלא יד בעלמא, הואיל ולא נתמנה על ידי הבעל עצמו. ואף על פי שכבר דייקנו מהמשנה שהשליח השני עושה שליח שלישי, אי אפשר להביא ראיה משם, משום שהמשנה עוסקת בשליח הבא ממדינת הים, שצריך למנות את השליח השני בפני בית דין, והיה מקום לבעל דין לבוא ולטעון שיש מעמד עצמאי לשליח שני רק כאשר הוא שליח בית דין, וכי רק אז יכול השליח השני לעשות שליח שלישי. ועיין עוד בדברי הרי"ד בתוספותיו.

בהסבר דבריו נראה לומר שתפקיד בית דין אינו רק לקבל את עדות השליח "בפני נכתב ובפני נחתם" על מנת לקיים את הגט. מקור הסמכות של שליח בית דין שונה מזה של שליח רגיל. במקרה שלנו, שליח העושה שליח אינו יכול לתת לשליח השני מעמד של בעל, שהרי מינויו לא בא מכוח הבעל עצמו. אבל אם השליח ממנה שליח נוסף על ידי בית דין, יפה כוח בית דין להעניק לשליח בית דין מעמד עצמאי של בעל. ושמא אפשר להסביר שבית דין יכולים לייצג את הבעל ולהעניק במקומו סמכויות לשליח השני. אם כן, מעשה המינוי אמנם נעשה על ידי השליח, אך בית דין, כמייצג את הבעל, מוסיף למינוי גם את הממד של מי שבא מכוח הבעל. וזה לשון המאירי דף כט: ד"ה ואי לא: "אבל כל שבתורת בית דין יכול למסור להם דבריו והם נותנין לאותו פלוני מכח הבעל או ממנים שליח ליתנו לשלוחו פלוני שיתנהו לה, שהבית דין בכל מקום מקבלי את הדברים להשלים כוונת הבעל".

הסבר זה משמעותי גם בהמשך דברי הרשב"א: "ורב אשי נמי קאמר 'ואם מת ראשון בטלו כלן', דוקא שלוחין שבארץ ישראל קאמר, משום דסבירא ליה דכולהו מכח שליח ראשון קאתו, אבל בשלוחין שבחוץ לארץ לא, דלאו מכח שליח ראשון קאתו אלא כל חד מינייהו מכח ב"ד קאתו". כלומר: השליחים הנוספים מוגדרים כמי שבאו מכוח השליח הראשון רק כאשר שליח בארץ ישראל ממנה שליחים נוספים מחוץ לבית דין. אבל שליחים הממונים בבית דין, על ידי שליח המביא גט ממדינת הים, אינם נחשבים לשליחים שנתמנו מכוח השליח הראשון, ולכן אין מיתת השליח הראשון מבטלת את שליחותם.

לאור הנ"ל אפשר גם להסביר את דברי הריטב"א. אנו הלוא הקשינו עליו שאין כל חידוש בכך ששליח בארץ ישראל - בניגוד לשליח המביא גט ממדינת הים - אינו זקוק למינוי בבית דין, ואם כן - מה בא רבה להשמיענו? אולם לפי מה שנתבאר, חידוש רבה הוא ששליח שני בארץ ישראל יכול למנות שליח שלישי בלי בית דין, ושלא אמרינן ששליח שני שאינו שליח בית דין אינו אלא ידא בעלמא. וחידוש זה אינו מוזכר במשנתנו כלל.

והנה, ראינו בשיעור הקודם את דברי הקצות (סימן קפ"ח ס"ק ב) בדין משלח שנשתטה. לדבריו דין זה תלוי במחלוקת הרמב"ם והטור. וזה לשונו: "אמנם מצאנו שנחלקו בזה קמאי, דלדעת הרמב"ם (פ"ב מהלכות גירושין הל' טו) אם היה בריא בשעת מינוי שליחות ואחר כך אחזו חולי שטות, דאם נתנו השליח הוה ליה גט מן התורה, ואינו פסול אלא מדרבנן, שלא יאמרו שוטה בר גירושין, ולדעת הטור (באבן העזר סימן קכ"א) כי האי גוונא הגט פסול מן התורה". ועיין שם שהקצות דייק מדברי רש"י שגם הוא סובר כשיטת הרמב"ם.

בעל הקצות המשיך וכתב: "וכן נראה לעניות דעתי מוכח דאפילו אחר מיתת המשלח שליחות לא בטל, ונכנס השליח החי במקומו, דהא קיימא לן בשליח שחלה דעושה שליח אחר, וכמבואר בפרק כל הגט (גטין כט.), ואף על גב דשליח שני מכח שליח הראשון בא, ושליח דראשון הוא, מדכתב מוהר"ם פאדואה בסדר הגטא דאם שליח הראשון מבטל שליחות השני הרי השליחות בטל...ואם כן היכא דמת השליח הראשון היכי נותן שליח השני? אלא ודאי דשליחות לא בטל אפילו אחר מות הראשון". והביא סייעתא לדין זה מדברי רש"י (דף ט:) "לא יתנו לאחר מיתה וכו' - וכיון דמית קודם, תו לא הוי שחרור, דנפקא ליה רשותא מיניה וחייל עליו רשות יורשין. עכ"ד. והיינו כמו שכתבתי, כיון דכבר יצא העבד מרשותיה ונכנס לרשות יורשין". וכעין זה כתב רש"י בדף יג: "טעמא דמת - הוא דלא יתנו, דאין גט לאחר מיתה". כלומר: משמע מרש"י שפסול השליחות אינו נובע ממיתת המשלח אלא מכך שאין גט לאחר מיתה.

על אף שהקצות הביא ראיה לדין זה מסוגייתנו, נראה שסוגייתנו היא דווקא תיובתא לדבריו. הרי רב אשי טען בצעירותו כי "אם מת ראשון בטלו כולן". והרי בנוגע לשליח הראשון אי אפשר לומר שטעם הפסול הוא שאין גט לאחר מיתה. ועל כורחנו צריכים אנו לפרש שמיתת המשלח מבטלת את השליחות, בניגוד לדברי הקצות. וכך מפורש ברש"י לעיל (דף כח.): "נותנו לה בחזקת שהוא קיים - ולא חיישינן שמא מת ובטל שליחותו". על כורחנו שלפי רש"י קיימות שתי סיבות לכך ששליח אינו יכול למסור גט לאישה לאחר מות המשלח. האחת - מיתת המשלח מבטלת את השליחות, והאחרת - אין גט לאחר מיתת הבעל. וכשם שאי אפשר לדייק מרש"י בדף כח שיש גט לאחר מיתה, כך אין לדייק מרש"י בדף יג. שיש שליחות אחרי מות המשלח. לאור הנ"ל נראה לדחות את חידושו של הקצות ביחס למיתת המשלח. ואף על פי שיש לשליח מידה של עצמאות, המאפשרת לו לקיים את שליחותו גם לאחר שנשתטה המשלח, מכל מקום מיתת המשלח מבטלת את השליחות לגמרי.

אולם יש לציין שלמסקנת סוגייתנו אנו דוחים את דברי רב אשי שמיתת השליח הראשון מבטלת את כולם. לפי דרכנו יש לפרש, שרב אשי בצעירותו הגדיר את השליח הראשון כמשלח של השליח השני, ולכן אם מת ראשון בטלו כולן. אך למסקנה קבע מר בר אשי "כולהו מכוח מאן קאתו? - מכוח דבעל קאתו", כלומר: השליח הראשון רק מעביר אל השליח השני את השליחות של הבעל, אך הבעל הוא הוא שנשאר בגדר המשלח. לכן מוגדרים כל השליחים כשליחים של הבעל, ו"אם איתיה לבעל איתנהו לכולהו, ליתיה לבעל ליתנהו לכולהו".

והנה, הקצות הוכיח כדבריו מסוגייתנו, משום שלדעתו גם למסקנת הסוגיה השליח הראשון הוא המשלח של השליח השני: "ואף על גב דשליח שני מכח שליח הראשון בא, ושליח דראשון הוא, מדכתב מוהר"ם פאדואה בסדר הגט דאם שליח הראשון מבטל שליחות השני הרי השליחות בטל ע"ש...". אולם יש לציין שהמשנה למלך (הל' גירושין פרק ו' הל' טז) הסתפק אם השליח הראשון יכול לבטל את השליח השני. אם השליח הראשון רק מעביר לשני את שליחותו של הבעל, לכאורה אין בידו לבטל העברה זו אחר כך, ואם מצאנו שהשליח הראשון יכול לבטל את שליחות השני, על כורחנו שהוא נחשב למשלח של השני גם לדעת מר בר רב אשי. לפי זה יש להבין שמר בר אשי לא דחה את דברי אביו ביחס להגדרתו של השליח הראשון כמשלח של השני, אלא טען, בניגוד לדברי אביו בצעירותו, שמיתת המשלח אינה מבטלת את השליחות, וכי הדין שאין לשליח לתת את הגט לאחר מיתת המשלח נובע רק מכך שאין גט לאחר מיתה. וברור שזה תלוי אך ורק בבעל, ולא במשלח, והדרא הוכחת הקצות לדוכתה.

אולם נראה ששליחות אמנם מתבטלת על ידי מיתת המשלח, ואף על פי כן אין היא מתבטלת על ידי מיתת השליח הראשון, וזאת גם אם נקבל את טענת הקצות שהשליח הראשון הוא בגדר המשלח של השליח השני. ובהסבר הדברים נראה לומר שאמנם יש לשליח מעמד עצמאי, כמו שביארנו בשיעור הקודם. מסיבה זו יכול השליח לקיים את שליחותו, לפי הרמב"ם, גם אם המשלח איננו בר דעת ואינו יכול לעשות את המעשה בעצמו, כגון שנשתטה. אבל ביטול השליחות במיתת המשלח נובע מכך שהמושג "שליח" אינו יכול להתקיים בהעדר המשלח. החיסרון אינו בכך שהשליח זקוק להמשך דעת המשלח או שמינוי השליחות פג, אלא בכך שהשם "שליח" מאבד את משמעותו ברגע שאין משלח. אם אין משלח - שליחות מנין.

לאור הנ"ל יש לומר כי כאשר שליח עושה שליח, השליח השני הוא שליחו של המשלח המקורי, וזאת גם אם מגדירים את השליח הראשון כמי שממנה את השליח השני. השליח הראשון אמנם עושה את מ ע ש ה ה מ י נ ו י, אבל הוא ממנה את השליח השני לעשות פעולה עבור הבעל, כלומר להיות שליח הבעל. במקרה דנן, למשל, מוסר השליח השני את גט הבעל לאישה. מסירה זו, על כורחנו עבור הבעל היא, ולא עבור השליח הראשון. לכן מסתבר שמיתת הבעל היא המבטלת את משמעות כל השליחים, ולא מיתת השליח הראשון - שרק עשה את מעשה המינוי.

לפי דרכנו נראה לפרש את המחלוקת בין רב אשי לבנו כך: לפי מר בר רב אשי מיתת הבעל היא הפקעה של מושג השליחות, ולכן הכול תלוי במיתת הבעל: "כולהו מכח מאן קאתו? - מכח דבעל קאתו! איתיה לבעל - איתנהו לכולהו, ליתיה לבעל - ליתנהו לכולהו". לעומת זאת, רב אשי בצעירותו הבין שמיתת המשלח מבטלת את מעשה המינוי, שנעשה, בנידון דנן, על ידי השליח הראשון. ולכן טען כי "אם מת ראשון בטלו כולן".

כעת אפשר לחזור ולהסביר ביתר שאת את ספקם של בעלי הגמרא אם שליח שני יכול למנות שליח. אנו שאלנו מה ההבדל בין השליח הראשון - שיכול למנות שליח - לבין השליח השני. ולפי הנ"ל ניחא: הבעל הלוא העניק לשליח הראשון מעמד עצמאי, ולכן השליח הראשון יכול למנות שליח נוסף. מכל מקום, מעמד זה מאפשר לשליח רק לעשות את מעשה המינוי עבור הבעל; חלות המינוי, לעומת זאת, מתייחסת לבעל עצמו. לכן ייתכן שמעשה המינוי של השליח הראשון אינו העברת מעמדו, שהרי השליח השני אינו פועל עבורו - השליח הראשון רק מסמיך את השליח השני לפעול עבור הבעל המקורי ומרשה אותו לכך - ויש מקום לומר שהשליח השני אינו אלא ידא בעלמא.

ראינו שיכולת השליח השני לעשות שליח שלישי תלויה במעמדו של השליח השני ובגדרו. הגם שלשליח המקורי יש מעמד עצמאי, המאפשר לו למנות שליח נוסף, אין זה מחייב מעמד דומה לשליח השני - שלא נתמנה על ידי הבעל עצמו. ואפשר שיש להבחין בין שליח בית דין לבין שליח שני שנתמנה מחוץ לבית דין.

בעניין מיתת המשלח: הקצות טוען שמיתת המשלח אינה מבטלת את השליחות. כסייעתא לשיטתו הביא את סוגייתנו, שלפיה מיתת השליח הראשון אינה מבטלת את שאר השליחים אף על פי שהוא המשלח שלהם. אולם מתוך דברי הסוגיה הראינו שיש לדחות ראיה זו. והיינו משום שהשליח הראשון רק עושה את מעשה מינוי השליח השני, אבל חלות המינוי מתייחסת לבעל המקורי. לכן דינים הקשורים ליחס בין המשלח לשליח תלויים בבעל, ולא בשליח הראשון. לפיכך, אם נקבל את ההנחה שמיתת המשלח אינה מבטלת את מעשה המינוי של המשלח אלא את כל מושג השליחות - הואיל והמשלח אינו בעולם - הרי שבמיתת הבעל המקורי עסקינן, ולא בשליח הראשון.

מקורות לשיעור הבא - בעניין שליח שלא ניתן לגירושין:

1. דף כט: "ההוא גברא..." עד "וליחוש שמא פייס", רש"י ד"ה והא.

2. דף כד. "דאמר לה הוי שליח להולכה עד דמטית התם...", תוד"ה וכי.

3. חידושי הריטב"א דף כט: ד"ה אמרו ליה, תוספות דף ה: ד"ה יטלנו.

4. מאירי דף כט: ד"ה ואי לאו, רמב"ם הל' גירושין פ"ט הל"ט.

5. בית יוסף סימן קמ"ב ד"ה וכשבא.

שאלות:

1. מהו הדין של שליח שלא ניתן לגירושין לפי הריטב"א?

2. מהו יסוד ספקו של הר"י בנוגע לנאמנות בפניי נכתב ובפניי נחתם?

3. מדוע אישה המביאה גטה ממדינת הים כדי למסרו לשליח הולכה אינה בגדר שליח שלא ניתן לגירושין?

4. איך הבינו רש"י והרמב"ם פסול שליח שלא ניתן לגירושין?