כל המחמיר - תבוא עליו ברכה?!

פתיחה

מידי פעם, אנו עדים להופעתה של חומרה חדשה או דקדוק נוסף במצווה כלשהי. ואולם, לא תמיד ברור לנו האם אותה חומרה או אותו דקדוק הִנם רצויים ונכונים, או שמא אין להם מקום ויש לראותם באור שלילי. בגמרא ובראשונים ישנו מספר לא מועט של מקומות בהם ישנה התייחסות לחומרות והקפדות יתר, והשבוע ננסה לברר כיצד יש להתייחס לחומרות שונות במקרים שונים. כמובן, שאין בשיעור זה בכדי למצות נושא זה, אלא רק כדי לתת נקודות מבט נוספות מכיוונים שונים על נושא זה.

"השב גמול על גאים"

הגמרא בסוף פרק חמישי מביאה את הברייתא הבאה:

"תנו רבנן אלו ברכות שאדם שוחה בהן: באבות תחלה וסוף, בהודאה תחלה וסוף, ואם בא לשוח בסוף כל ברכה וברכה ובתחילת כל ברכה וברכה מלמדין אותו שלא ישחה" (ברכות לד..).

התוספות על אתר ביארו דין זה:

"ואם תאמר: וישחה! ומה בכך? ויש לומר שלא יבוא לעקור דברי חכמים, שלא יאמרו כל אחד מחמיר כמו שהוא רוצה ואין כאן תקנת חכמים, וחיישינן ליוהרא"   (שם ד"ה מלמדין).

כלומר, חז"ל קבעו כי ישנם מקומות מסוימים בהם יש לשחות בתפילה, וכי אין לאדם רשות להוסיף מדעתו שחיות במהלך התפילה. התוספות העלו שתי סיבות לאיסור זה. החשש הראשון הוא חשש לפגיעה בכוחם ובסמכותם של חכמים. אם כל אחד יכול לנהוג כרצונו, ואין מסגרת מסוימת שבתוכה כולם נמצאים, סמכותם וכוחם של חכמים נחלשים ותיתכן פגיעה בדבריהם בעתיד.

בתירוצם השני אומרים תוספות כי קיימת כאן בעיה של יוהרא. לכאורה, פירוש הדברים הוא כי אדם ששוחה גם במקום בו אין בכך צורך, נראה כמחשיב עצמו כבעל מעלה גבוהה יותר מאחרים, ויש כאן ביטוי לגאווה ושחצנות. ואולם, לפי תירוץ זה לא כל כך ברור מה מיוחד דווקא בדין זה של הכריעות בתפילה כדוגמה ליוהרא. לכאורה, בכל מצווה אחרת היה ניתן גם כן לתת דוגמה לחשש זה, ומדוע בכל שאר המצוות לא נאמר שאין להוסיף עליהן מדעתו?

יתכן, וניתן להסביר אחרת את דברי התוספות, וזאת על פי המשך הגמרא:

"אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: הדיוט כמו שאמרנו; כהן גדול בסוף כל ברכה וברכה; והמלך תחילת כל ברכה וברכה וסוף כל ברכה וברכה. אמר רבי יצחק בר נחמני: לדידי מפרשא לי מיניה דרבי יהושע בן לוי הדיוט כמו שאמרנו; כהן גדול תחילת כל ברכה וברכה; המלך כיון שכרע שוב אינו זוקף, שנאמר (מלכים א', ח) 'ויהי ככלות שלמה להתפלל וגו' קם מלפני מזבח ה' מכרע על ברכיו' "   (לד.-לד:).

ומסביר שם רש"י:

"כהן גדול בסוף כל ברכה - כל מה שהוא גדול ביותר צריך להכניע ולהשפיל עצמו"   (ד"ה כהן גדול).

הן לדעת רבי שמעון בן פזי והן לדעת רבי יהושע בן לוי, על ההדיוט להשתחוות רק באבות ובהודאה, ועל כהן גדול והמלך לשחות יותר מכך. אם-כך, מי שמחליט מדעתו לשחות ביותר מקומות ממה שהוא צריך, לוקח לעצמו כתר לא לו, ונוהג ככהן גדול או כמלך וברור כי יש בכך ביטוי לשחצנות וגאווה. לאור זאת, ברור מדוע החשש ליוהרא קיים דווקא בדין זה - היוהרא לא באה לידי ביטוי בעובדה שהאדם מחמיר על עצמו, כי אם בכך שהוא נוהג כמנהג מלך וכהן גדול.

כיוון זה עולה גם מדברי המשנה בפסחים:

"מקום שנהגו לעשות מלאכה בתשעה באב עושין, מקום שנהגו שלא לעשות מלאכה אין עושין, ובכל מקום תלמידי חכמים בטלים. רבן שמעון בן גמליאל אומר לעולם יעשה אדם עצמו תלמיד חכם"   (פסחים נד:).

רשב"ג וחכמים חלוקים בשאלה האם יש כאן חשש ליוהרא או לא.. ואולם, החשש אינו שמא האדם יחמיר שלא לצורך, החשש הוא בכך שמי שלא יעשה מלאכה הרי הוא משים עצמו כתלמיד חכם שלא בצדק.

אם כך, יתכן כי במקרים בהם האדם מחמיר על עצמו סתם, ואין חשש ליוהרא מסוג זה, לא תהיה בעיה.

מצוות קיטבג

עסקנו קודם בחשש של 'מחזי כיוהרא', והצענו כי חשש זה שייך רק במי שמעשיו מעידים שהוא מחזיק את עצמו כבעל מעלה שאינו ראוי לה, ולא בכל מקרה שאדם מחמיר על עצמו. ואולם, אין זה אומר כי כל אחד יכול לבוא ולהחמיר מתי שיחפוץ וגם היכן שאין בכך צורך. סיבה אחת לאיסור כזה יכולה לנבוע מדברי התוספות לעיל, שדבר זה מעמיד בסכנה את סמכות חכמים, ויכול לגרם לכך שבעתיד דבריהם לא יקבלו את היחס הראוי.

בעיה אחרת הקיימת בעשיית דברים בהם האדם לא מצווה, עולה מדברי הירושלמי:

"...ר' מיישא ורבי שמואל בר רב יצחק הוון יתבין אכלין בחדא מן כנישתא עילייתא. אתא ענתא דצלותא, קם ליה רבי שמואל בר רב יצחק   מיצלייא. אמר ליה ר' מיישא ולא כן אלפן רבי אם התחילו אין   מפסיקין, ותני חזקיה כל מי שהוא פטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט!   א"ל והתניא חתן פטור, חתן אם רוצה לקרות קורא. א"ל יכיל אנא פתיר לה כרבן גמליאל דאמר איני שומע לכם לבטל ממני מלכות שמים שעה אחת"

  (שבת פרק א', הל' ב).

פירוש הדברים: הירושלמי מספר כי רבי שמואל בר רב יצחק קם להתפלל גם במקום בו לא היה מחוייב בכך, וזאת, בניגוד לדברי חזקיה כי כל מי שנוהג בעצמו דבר שאינו מחויב בו, נקרא הדיוט (ללא קשר לשאלה האם יש כאן ביטוי ליוהרא או לא). רבי שמואל בר רב יצחק הצדיק את מעשיו בדברי הבריתא כי למרות שחתן פטור מקריאת שמע, אם רצה הוא יכול לקרות ואינו נקרא הדיוט. ר' מיישא מצידו הסביר דין זה של חתן על-פי דברי רבן גמליאל ש'איני שומע לכם לבטל ממני מלכות שמים שעה אחת'.

את דעתו של רבן גמליאל ניתן להסביר בשני כיוונים אפשריים:

א.  רבן גמליאל מסכים עקרונית שאין לנהוג חומרות מתי שאין בכך צורך. ואולם, לגבי קריאת שמע, הוא אינו מוכן לבטל מעליו עול מלכות שמיים אפילו שעה אחת.

ב.  רבן גמליאל חולק עקרונית על דין זה, והוא סובר שאדם יכול להחמיר על עצמו כרצונו[1].

על כל פנים, מדברי חזקיה עולה כי מי שמחמיר על עצמו ועושה דבר שהוא אינו מצווה בו נקרא הדיוט[2]. וכך כותב הרמב"ם:

"חסיד שוטה - אמרו בתלמוד שעניינו ההגזמה בזהירות ובדקדוק עד שנמאס בעיני בני אדם ועושה מעשים שאינו חייב בהם, וכאילו אמר שוטה בחסידותו. ואמרו בגמרא שבת ירושלמי: כל מי שהוא פטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט"

  (פירוש המשניות סוטה פרק ג', משנה ג).

ואולם נראה כי כלל זה אינו מסתדר עם דברי הגמרא בקידושין (לא.). הגמרא שם אומרת, כי גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה, והיא אף מעלה אפשרות שדוקא מי שאינו מצווה ועושה יהיה עדיף. מהו היחס בין דברי הגמרא בקידושין, לכלל הנ"ל? מתי חל כלל זה ומתי לא?

ב'קונטרסי שיעורים' הביא בשם ה'שנות אליהו' בברכות (פ"א מ"ג) לחלק בדרך הבאה: במצווה בה האדם שייך אלא שאין עליו חובה לקום ולעשותה (לדוגמה, נשים במצוות עשה שהזמן גרמא), אז שייך הדיון האם עדיף ה'מצווה ועושה' או זה שאינו 'מצווה ועושה'. לעומת זאת, במצוות בהן אדם מסוים כלל לא שייך בהן (לדוגמה, ישראל במצוות הנוגעות לכוהנים; מי שרוצה לנהוג כדעת מי שלא נפסקה ההלכה כמותו), אז כלל אין ערך במעשיו והוא ראוי להיקרא הדיוט.

חיזוק לחילוק זה ניתן לראות בדברי התוספות על אתר. התוספות מביאים את דעת רבנו תם כי נשים מברכות על מצוות עשה שהזמן גרמא למרות שהן פטורות מהן. ואם כן ניתן לראות כי לדעתו, לא זו בלבד שהעושה דבר שפטור ממנו אינו נקרא הדיוט, אלא שיש כאן מצווה גמורה וניתן אפילו לברך עליה^[3].

והמחמיר - תבוא עליו ברכה!

אמנם, ישנם מקומות בהם ההחמרה מותרת ולעיתים אף נתפסת כדבר חיובי, ולהלן נביא מספר דוגמאות כאלו:

I. אומרת הגמרא בחולין:

"אמר מר עוקבא: אנא להא מלתא חלא בר חמרא לגבי אבא, דאילו אבא כי הוה אכיל בשרא האידנא לא הוה אכל גבינה עד למחר עד השתא, ואילו אנא בהא סעודתא הוא דלא אכילנא לסעודתא אחריתא אכילנא"   (קה.).

כלומר, מר עוקבא הקפיד שלא לאכול גבינה רק באותה סעודה יחד עם בשר ושיבח את אביו שהקפיד שלא לאכול גבינה כל אותו היום שבו אכל בשר.

II. בדומה לכך מצינו גם במסכת עדיות לגבי בית רבן גמליאל:

"שלשה דברים רבן גמליאל מחמיר כדברי בית שמאי:...ואין אופין פתין גריצין אלא רקיקין. אמר רבן גמליאל: מימיהן של בית אבא לא היו אופין פתין גריצין אלא רקיקין. אמרו לו, מה נעשה לבית אביך שהיו מחמירין על עצמן ומקלין על ישראל להיות אופין פתין גריצין וחורי"   (פרק ג', משנה י).

III. כך גם לגבי מצוות נר חנוכה, לא רק שהחומרא וההידור משובחים, מהגמרא אף משמע שההדלקה על פי המהדרין מן המהדרין היא אופן נוסף לקיום המצווה (ניתן לעיין בשיעור על הנושא מהשנה שעברה).

IV. כמו כן, הגמרא בסוכה (כו:) משבחת את מי שנזהר שלא לשתות מחוץ לסוכה אפילו מים, למרות שמעיקר הדין אין בכך חיוב.

V. אומרת הגמרא בנדרים:

"אמר שמעון הצדיק מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא אלא אחד... אמר אביי שמעון הצדיק ורבי שמעון ואלעזר הקפר כולן שיטה אחת הן דנזיר חוטא הוי. שמעון הצדיק ור' שמעון הא דאמרן; ורבי אלעזר הקפר ברבי דתניא: רבי אלעזר הקפר ברבי אומר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש וכי באיזו נפש חטא זה? אלא שציער עצמו מן היין. והלא דברים קל וחומר, ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר - על אחת כמה וכמה. מכאן - כל היושב בתענית נקרא חוטא"   (ט: - י.).

אולם, למרות דברי שמעון הצדיק, מצינו שם מקום אחד בו הוא כן אכל אשם נזיר, והוא:

"פעם אחת בא אדם אחד, נזיר מן הדרום וראיתיו שהוא יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים. אמרתי לו: בני מה ראית להשחית את שערך זה הנאה? אמר לי: רועה הייתי לאבא בעירי, הלכתי למלאות מים מן המעיין ונסתכלתי בבבואה שלי ופחז עלי יצרי ובקש לטורדני מן העולם, אמרתי לו רשע למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך במי שהוא עתיד להיות רמה ותולעה העבודה שאגלחך לשמים מיד. עמדתי ונשקתיו על ראשו, אמרתי לו: בני! כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל. עליך הכתוב אומר (במדבר ו') איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה' " (שם).

כלומר, ישנם מקרים בהם ההחמרה רצויה ומבורכת, למשל במקרה בו הדבר נעשה לשם מטרה מסויימת, ולא על מנת להיות צדיק הרבה. כך היה המקרה בגמרא בנדרים, אצל אותו נזיר שראה צורך להזיר עצמו כדי לגבור על יצרו. כלומר, אם ההחמרה באה כהרחקה וסייג, היא אפילו רצויה (כמובן במידה הנכונה)..

לאור מקרים אלו מתבקשת השאלה, מתי מותר לאדם להחמיר על עצמו ומתי אסור לו?

הרמב"ן בפירושו על מסכת קידושין מסביר כיצד נשים מברכות על מצוות עשה שהזמן גרמא, ואומר:

"ואי קשיא והא אמרינן בירושלמי כל העושה דבר שאינו מצווה בו נקרא הדיוט, התם שעושה דבר שאינו מצווה מן התורה כלל שהוא כמוסיף על התורה, אבל מי שעושה מצוות התורה כתקנן אע"פ שלא נצטווה הוא בהם כגון נשים וגוים מקבלים עליהם שכר..."   (קידושין לא.).

כלומר, לדעת הרמב"ן הבעיה היא רק כאשר אדם "ממציא" מצווה ללא מקור וביסוס, אך כאשר אדם מקיים מצווה קיימת, רק שהוא איננו מחוייב בה, אין בכך בעיה. נראה כי הוא מבין, כי בכל קיום מצווה יש דבר חיובי, גם כאשר לא מצווים לעשותה (למשל, מצוות עשה שהזמן גרמא לנשים), אך כאשר אדם עושה דבר שאין בו כל עניין הרי הוא נוהג כהדיוט.

מה, הם לא יהודים?!

בעיה נוספת שעולה במקרה בו האדם מחמיר על עצמו, עולה מהגמרא בגיטין:

"בר הדיא בעי לאתויי גיטא. אתא לקמיה דרבי אחי דהוה ממונה אגיטי, אמר ליה: צריך אתה לעמוד על כל אות ואות. אתא לקמיה דרבי אמי ורבי אסי, אמרי ליה: לא צריכת, וכי תימא אעביד לחומרא? נמצא אתה מוציא לעז על גיטין הראשונים"   (ה:).

כלומר, אם בר הדיא היה מחמיר עם גטו בדבר שלא נהגו בו חומרא עד אליו, יתכן והיה יוצא לעז על כל הגיטין שנכתבו קודם לכן. מלשון הגמרא משמע, שדין זה נוגע רק לענייני גיטין, שאז קיים החשש שמא יצא לעז על הגיטין הקודמים ותתעוררנה בעיות בנוגע לולדות וכו'. לכאורה אין חשש כזה לגבי דינים אחרים שאינם קשורים לגיטין, כי שם אין חשש לפגיעה בייחוסים שונים. אכן, כך כתב המהראנ"ח (שו"ת ח"ב סי' י"א), שחשש זה נוגע רק לענייני גיטין, וכן משמע מדברי ה'נודע ביהודה' (תנינא יורה-דעה סי' קל"ט). על פי דבריהם, החשש הוא חשש מעשי ומסויים לגבי גיטין, ואין כאן עניין עקרוני של חשש של זלזול בדורות הקודמים.

לעומתם, יש מי שכתבו שחשש זה נכון גם לגבי עניינים נוספים. לדעתם, עצם העובדה שיש מי שמנהיג דבר שלא נהגו בו הקודמים לו, יכול להוציא לעז על הראשונים שלא נהגו דבר זה. בדומה לכך אמר הרב עמיטל בתגובה לדברים שנכתבו ב'דף קשר'[4] אודות הנחת תפילין בתפילת מנחה:

"אני זכיתי להתפלל מנחה עם גדולי ישראל וביניהם הר' איסר זלמן מלצר, ולא ראיתי שהם הניחו תפילין במנחה....".

האם בכל מקום בו אדם רוצה להחמיר על עצמו, יש לו לחוש להוצאת לעז על הראשונים? בתרומת הדשן (סימן רל"ב) חילק בין חומרות שונות:

בחומרות בהן יש סברה והגיון, לא קיים חשש זה. רק במקרה בו האדם רוצה להחמיר על עצמו ללא סיבה, שייך חשש זה. טעם הדברים הוא שכאשר יש סברה העומדת מאחורי החומרא, אין חשש להוצאת לעז על הראשונים כי ניתן לומר שהם לא סברו שיש להחמיר בדבר זה ואילו המחמיר חושב שכן. הטעמים לשני הצדדים ברורים לכל, ולא חוששים שיצא לעז על הקודמים. אולם, כאשר אין בדבר טעם ברור, יחשבו הרואים כי יש כן מעשה שלא עלה בדעת הדורות הקודמים ויש חשש להוצאת לעז.

לסיכום, נצטט קטע מספרו של מו"ר הרב יהודה עמיטל^[5] העוסק בנושא זה:

"באידיש יש ביטוי - 'פרומקייט', שמשמעו הכללית היא תחושת כבדות והקפדה יתרה. הן בחסידות והן בתנועת המוסר יש שראו בכך ערך חשוב, ויש שהסתייגו מאוד, כמו בסלובודקה ובקוצק. המאפיינים השליליים של ה'פרומקייט' הם בדרך כלל דגש על ה"סור מרע" יותר מעל אשר "עשה טוב", וכן קפדנות בעיקר כלפי אחרים. לעתים, יראת החטא מביאה לידי פסיביות – פחד מלנקוף אצבע, המביא לקיפאון ביצירה ולזהירות מכל התמודדות משמעותית. כך, מתוך יראת שמים, כביכול, ניתן להגיע להתבטלות, וממנה לבטלנות מוחלטת.

סבתי הי"ד, הייתה צדקת גדולה בעלת אמונה תמימה. זכורני שמדי בוקר כשהתעוררתי משנתי, הייתי מוצא את נעליי מצוחצחות. סבתי אמרה, שהיות שאני לומד תורה, מן הראוי שהיא תסייע לפחות בצחצוח הנעליים. עם זאת היא הייתה רגילה לצטט אִמרה' ש'פרום' זה ראשי תיבות (באידיש) 'פיל רשעות וועייניג מצוות' (=הרבה רשעות ומעט מצוות)..."

  ('והארץ נתן לבני אדם' עמוד 23).