והגדת לבנך

לקראת ליל הסדר החלטנו ללקט אוסף של שאלות ותשובות בעניני הפסח, למען יוכל הקורא להדר במצוַת 'והגדת לבנך'. בלקט זה ננסה לשלב הלכה ודרשנות, אפילו כולנו חכמים כולנו נבונים כולנו זקנים כולנו יודעים את התורה - מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים. וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח...

א. מדוע לא נתקנה ברכה על מצוַת ההגדה?

בכדי לענות על השאלה שהעלנו בכותרת, נדון תחילה בשאלה הבסיסית והיא: על איזה מצוות אנו מברכים? בירושלמי ברכות פרק ו הלכה א' נכתב :

"ומניין שכל המצוות טעונות ברכה? רבי תנחומא רבי אבא בר כהנא בשם רבי אלעזר: 'ואתנה לך את לוחות האבן התורה והמצוה', הקיש תורה למצוה, מה תורה טעונה ברכה אף מצוה טעונה ברכה".

מפשט הירושלמי עולה שחובה לברך על כל מצוה ומצוה. הריטב"א בפסחים (ז ע"ב, ד"ה כל מצוות) מגביל את דברי הירושלמי:

"ומה שאין אנו מברכין על הקידושין ברכת המצוות, כתב הרי"ט ז"ל בפרק קמא דכתובות בשם הרמב"ן ז"ל: לפי שאין מברכין על מצוה שאין עשייתה גמר מלאכתה, וזו אינה נגמרת אלא בחופה... והרב החסיד היה נותן טעם לפי שהקידושין תלויין ברצון ודילמא הדר ביה חד מינייהו ואין טעם זה נכון".

בהנחה שיש מצוה לקדש אישה[1], קשה מדוע לא נתקנה ברכה על הקידושין, לריטב"א יש תשובה:

ברכת המצוות באה רק על גמר עשיית המצוה, וקידושין הם לא גמר מצוה שהרי צריך עוד חופה (יחוד) וכו'.

תשובה נוספת שהביא הריטב"א היא שלא מברכים על מצוות שתלויות ברצון, שכידוע יכול להשתנות, לכן לא מברכים על הקידושין מאחר שהן תלוים ברצון האיש והאשה, ואין בטחון מלא שהקידושין יבואו בסופו של דבר לידי נישואין.

נרצה לעלות הסבר דומה ביחס למצוַת ההגדה, אולם כדי לענות על הדבר נצטרך לעמוד על שורשה של מצוה זו:

הרא"ש בתשובה (כלל כד, אות ב') הקשה גם הוא את קושייתנו וזו תשובתו:

"וששאלת: למה אין מברכין על ספור ההגדה? הרבה דברים צוה הקב"ה לעשות זכר ליציאת מצרים ואין אנו מברכין עליהן, כגון: הפרשת בכורות, וכל המועדים. שאין צריך להזכיר בהפרשת בכורות שאנו עושין אותו זכר ליציאת מצרים, אלא שצוה הקב"ה לעשות המעשה ומתוך כך אנו זוכרין יציאת מצרים. ולאו דוקא הגדה בפה, אלא אם ישאל מפרשין לו, וזהו ההגדה לצד שזוכרין יציאת מצרים".

הרא"ש מסביר שמצוַת הגדה היא חלק ממכלול של מצוות (מועדים) שאמורות להוות זכירה ליציאת מצרים.

במצוות הזכירה יש שני שלבים: 1. האמירה   2. והזכירה שבאה בעקבותיה. מאחר שההגדה היא לא גמר מלאכת מצוה אלא הזכירה היא גמר מלאכת המצוה - לא נברך על ההגדה.

מיד מתעוררת השאלה - מדוע לא נברך על הזכירה עצמה? בשביל לענות על שאלה זו נעיין בדברי המהר"ל בגבורות ה', פרק סב:

"ונראה כיוון דעיקר הדבר הוא מחשבת הלב דצריך להבין מה שאומר ואם לא כן לא הוי מידי,   וכיוון שעיקר הוא בלב - לא שייך ברכה אלא במצוה שעיקר שלה היא במעשה".

לא מברכים על מצוות שעיקרם היא מחשבת הלב ולא העשייה גרידא. אישוש לקו זה ניתן למצוא בהמשך דברי הריטב"א שהבאנו לעיל, הריטב"א מסביר שמטרת הברכה היא :

"ועוד שברכות הם מעבודת הנפש, וראוי להקדים עבודת הנפש למעלה (למעשה) שהיא עבודת הגוף".

הברכה אמורה ליצוק את עבודת הנפש למעשה הפיזי של המצוה. במצוה שכולה עבודת הנפש אין צורך בתוספת של ברכה - וכך מובן מדוע לא מברכים על מצוַת הגדה.

הנימוק השני שניתן לעלות לכך שאין מברכים על מצוַת ההגדה, הוא בעיית ההדדיות שיש במצוַת הגדה. כאמור חלק מהמצוה היא הגדה לבנים, וכך כותב המשנ"ב בסימן תע"ג ס"ק כא:

"אמירת הגדה מצותה לאומרה דרך תשובה על שאילות ששאלהו, שנאמר 'כי ישאלך בנך'".

מצוַת 'והגדת לבנך' תלויה ביסודה בבן, האב אמור לעורר את הבן לעסוק בעניני הפסח בעזרת קושיות וחידודים, ומאחר שמצוה זו תלויה ברצון הבן, ולא ברצון האב בלבד, לא ניתן לברך עליה, שכן מי אמר שהבן ישתף פעולה?

שיטת שיבולי הלקט

עד עכשיו העלנו נימוקים שונים מדוע אין לברך על ההגדה. אולם היו ראשונים שהבינו כי יש ברכה על הגדה וכך כותב שיבולי הלקט (צד):

"ומצוַת הגדה היא מצוַת עשה והיתה טעונה ברכה אלא שנפטרת בברכת קריאת שמע... או יש לומר מה שאומרים בסוף "אשר גאלנו" היא ברכת הגדה שהרי יש בה הזכרת מצה ומרור ופסח ובזמן הבית היו מקדימין ואומרים 'והגעינו הלילה הזה לאכול בו פסח מצה ומרורים', והרי יש בה תשובה לכל השאילתות, ועל כן פותחים בה בברוך וחותמין בה בברוך לפי שהיא מטבע ארוך".

שיבולי הלקט סבור שעקרונית צריך היה לברך על ההגדה, אך משום שאנו כבר מברכים על קריאת שמע (שכוללת את זכירת יציאת מצרים) הרי שכבר יצאנו ידי חובת הברכה.

התשובה השנייה שמביא שיבולי הלקט מפתיעה ביותר! על פי שיטה זו יש ברכה על ההגדה! והיא ברכת 'אשר גאלנו' הנמצאת בסוף הגדה. החידוש הגדול של שיטה זו שברכת אשר גאלנו היא ברכה ארוכה המתחילה מהקטע של ברוך המקום ברוך הוא הנמצא בתחילת הגדה. הרב זולטי (היה רבה של ירושלים) היה נוהג לומר שעל פי שיטה זו אסור להפסיק בדיבור מתחילת הגדה עד סופה שכן מדובר בברכה ארוכה.

לעניות דעתי אפשר להציע גם גישת ביניים, ולומר שמברכים את ברכת אשר גאלנו בסופה של הגדה מאחר שרק לאחר שקראנו את הגדה הגענו לקיום מצוַת הזכירה שהיא עיקר המצוה.

אודות מצוַת הזכירה אשר בהגדה כותב הרב סולובייצ'יק בשעורים לזכר אבא מארי (חלק א', עמ' קסח, הוצאת מוסד הרב קוק):

"כפי שהדגיש הרמב"ם, כאילו הוא בעצמו זה עתה היה שם, וכאילו הוא חי עכשיו את המאורעות עליהם הוא מספר... לא ניתן להסתפק בזכרונות המבריקים וכבים, העולים ונעלמים, אך אינם מצטרפים לחוויה שלימה... לפיכך אין הפועל 'זכור' מתייחס לזכירה ארעית נטולת מתח החוויה, כי אם לשיחה שאינה ניתנת להפסק".

לפי הרב סולובייצ'יק פעולת הזכירה שבהגדה אינה מחשבת הלב גרידא, אלא האדם אמור לחוות, להפנים ולהרגיש את יציאת מצרים. מאחר שפעולת הזכירה אמורה להוות חוויה משמעותית לאדם ולא הבזק חד פעמי, ניתן יהיה לברך עליה, שכן העצמת הזכירה הופכת למעשה, מכאן ניתן להציע גם הסבר לשיטה הסוברת   מדוע יש לברך על ההגדה רק בסופה.

ב. בכל דור ודור חייב אדם... כאילו הוא יצא ממצרים.

במשנה פסחים פרק י' משנה ה' נכתב:

"בכל דור ודור חיב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים..."

ואילו הנוסח שמופיע ברמב"ם בהלכות חמץ ומצה (פרק ז' הלכה ו) הוא:

"בכל דור ודור חייב אדם להַראות את עצמו כאלו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים..."

מדוע שינה הרמב"ם מלשון המשנה?

על שאלה זו עוררנו כבר באחד מן השיעורים הקודמים (שיעור 17) ושם הבאנו את תשובת הרב סולובייצ'יק שאת תמצית דבריה צטטנו לפני מספר שורות. הרמב"ם בלשון הזהב שלו מחדש חידוש גדול. חייב אדם להראות (להמחיז) ולא רק לראות, כלומר יש להמחיז את סיפור יציאת מצרים כדי לחוות את המאורע. כאשר עוסקים בזכירת יציאת מצרים, לא די בפעולה קוגנטיבית אלא יש צורך בתהליך פסיכולוגי של הפנמת הערכים. ומי לנו כאחינו בני תימן הנוהגים הלכה זו למעשה, ובעיצומו של הסדר כל בני המשפחה לוקחים את מצת האפיקומן ומניחים אותה על הכתף. ואז שואלים את מי שהניח את המצה על כתפו מהיכן הוא. והנ"ל משיב: 'ממצרים', ואז שואלים שוב בני המשפחה 'לאן אתה הולך?', והנ"ל משיב 'לירושלים'.

כדי להסביר מה היא חווית הזכירה, על דרך החסידות, נביא את דברי בעל הנתיבות שלום[2] בחלק ב,  (פסח, מאמר השביעי):

"וכמו שאמר הרה"ק מקוזניץ ז"ל: שבכל שנה ושנה בחג הפסח נתגלה הדבר שהיה בימים ההם, ובכל שנה יש נפשות היוצאים ממצרים בחג הקדוש הזה, וכל ליל פסח מסוגל להשתנות מזלו מרעה לטובה, והיינו שבלילה הזה מסוגל להשתנות לחלוטין ולצאת לחרות מכל צריו, על דא אומרים ז"ל: בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים".

יש משמעות מיסטית להעצמת המצוה, מלבד החיוב להגיע לזכירה חוויתית. מי שזוכה להגיע לחוויה של 'כאילו הוא יצא ממצרים' בעצם יוצא בעצמו מהגלות בה הוא נמצא. פסח הוא זמן טוב לעשות תפנית בחיים לשנות את הגורל. פסח הוא חג החרות הלאומי והאישי הזמן בו אנו נגאלים מהקשיים שיש לנו בחיים, וממשיכים הלאה בצפיה לטוב.

ג. מדוע נקראת המצה לחם עוני ?

רבו הטעמים מדוע נקראת המצה לחם עוני, אנו נרצה להציג טעם פיקנטי!

האברבנאל בפרושו להגדה מביא בשם רבנו יצחק הישראלי את הדברים הבאים:

"כי פת המצה קשה מאד להתעכל באצטמוכא ומתאחרת לצאת משם ומולידה רוח ועצירות, ושהוא מאכל נאות לעמלים יותר מן הלחם החמץ, והמצריים לשנאתם את בני ישראל וכדי שיספיק להם לחם מעט היו נותנים להם לחם מצה כשהיו עוסקים בבניני המלך..."

תרוץ זה מתישב היטב אם הנוסח של הא לחמא עניא שהמפרשים נסתפקו בו. כל הפיסקה זו היא תמוהה מיסודה, שכן את המצות אכלו בני ישראל לא במצרים אלא בעת גאולתם! אם כן קשה מדוע בעל הגדה מספר על הלחם עוני שאכלו בני ישראל במצרים, אלא כנראה שצריך לומר שהיו שתי מצות!

יש את המצות שאפו בני ישראל בעת יציאתם ממצרים ואלו מצות הגאולה המעידות עד כמה גאולת מצרים היתה בחיפזון. ויש את מצות השיעבוד - אלה המצות שהמצרים האכילו את עם ישראל בתקופת העבדות ומצות אלו מעידות על עוצמת השעבוד.

המהר"ל בפירושו להגדה מכחיש את הפרוש זה, וכותב שלא נמצא לו זכר בכתובים, וההפך הוא הנכון שכן בספרי בפרשת בהעלותך נטען שהמצרים היו נותנים לישראל דגן חינם.

בספר האבודרהם מובא סיפורו של רב יוסף האזובי בשם בן עזרא:

"שהיה שבוי בהודו והיו מאכילין אותו לחם מצה מפני שהוא קשה ואינו מתעכל במהרה כחמץ ויספיק ממנו מעט, וכן היו עושים המצרים לישראל".

בסיפורו של הרב יוסף העזובי עולה כי המצה היא לחם שנהגו להאכיל בו עבדים לא רק במצרים אלא גם בתקופתו, ותיאור זה יכול להוות הוכחה לטענת האברבנאל יכול להיות שסיפור זה הוא עדות למה שעשו המצרים לבני ישראל.

ד. מדוע לא מברכים על נטילת הידיים של רחץ ?

על שאלה זו השיב התוס' בפסחים קטו ע"א:

"ונראה דנטילה דהכא לאו משום קדושה ונקיות כמו בנהמא, אלא משום שלא יטמא משקין להיות תחילה אסור לשתותן ולפסול את גופו... ולפי זה נראה דאין לברך על אותה נטילה כיוון דליכא הכא מצווה לשמוע דברי ר' אלעזר בן ערך וכל שכן אנו שאין אנו נזהרין מלטמאות עצמנו ומלאכול אוכלין טמאין ואין אנו צריכין לאותה נטילה. והמברך הרי זה ברכה לבטלה, ובכל הסדרים כתיב שצריך על הנטילה לברך, ואין נראה כדפרישית".  

לפני שנבאר את דברי התוספות נאמר שאנו מכירים שני טעמים לדין נטילת ידיים:

1.  סרך תרומה - הגמרא בחגיגה יח ע"ב מבינה שמאחר שידיים עסקניות (במהלך היום הידיים נוגעות במקומות המטונפים ונטמאים) גזרו חכמים שידיים יחשבו שניות לטומאה, ולכן לפני אכילת תרומה יש ליטול את הידיים כדי להכשירם לאכילה. מאחר שחכמים גזרו על התרומה הם הרחיבו את הגזרה גם לאכילת לחם כדי להרגיל את אוכלי תרומה ליטול את ידיהם.

2.  נקיות וקדושה - הגמרא בסוטה ד ע"ב כותבת:

"כל האוכל פת בלא ניגוב ידיים כאילו אוכל לחם טמא, שנאמר: 'ויאמר ה' ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא'".

ורש"י על אתר מסביר שהמילה טמא בגמרא היא בעצם מילה נרדפת למאוס :

"דבר מאוס הוא חשוב כטומאה, שנאמר: "ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא", אלמא דבר   מיאוס קרי טומאה".

לגבי קדושה, הגמרא בברכות נג ע"ב כותבת שנוטלים ידיים משום התקדשות:

"והתקדשתם - אלו מים ראשונים, והייתם קדושים אלו מים אחרונים..."

רש"י ותוס' שהבאנו לעיל נחלקו מה הטעם לנטילת ידיים של פת: רש"י סובר שהטעם הוא סרך תרומה, ואילו תוס' סוברים שהטעם הוא נקיות וקדושה. במקביל נחלקו רש"י ותוס' בדין נטילת ידיים של דבר שטיבולו במשקה: רש"י הבין שזו הרחבה של נטילת ידיים דפת. תוס' לעומת זאת סברו שהנימוק הוא עצמאי שלא יטמא את המשקין בטעות.

נחזור לעניננו, מדוע לא מברכים על נטילת ידיים של דבר שטיבולו במשקה? על פי תוס' הדבר ברור - כל הסיבה שנוטלים ידיים למשקה היא מחשש לטמא המשקין שעל הידיים, ומאחר שאין אנו נוהגים בטומאה וטהרה בזמן הזה - אין לברך. לעומת זאת לשיטת רש"י שנטילת ידיים היא הרחבה של גזרת חכמים בפת (סרך תרומה) ומצוה לשמוע לדברי חכמים - יש חיוב ליטול ידיים בברכה.

המאירי הביא נימוק נוסף מדוע לא מברכים על נטילה זו. לעיל הסברנו כי קיימים שני טעמים לנטילת ידיים: סרך תרומה וקדושה ונקיות. לשיטת המאירי כדי להגיע לחובת ברכה צריך את הנימוק השני של והתקדשתם. רק בפת הקיים הרובד של 'התקדשתם והייתם קדושים', מאחר שהיא פעולת אכילה חשובה אנו צריכים לעשות לה הכנה ולהתקדש מה שאין צריך בשאר אוכלים[3].

להלכה

השו"ע (סימן קנ"ח סעיף ד) פסק שנוטלים ידיים בזמן הזה על דבר שטיבולו במשקה אך לא מברכים עליו. נעיר שהחיי אדם (כלל לו הלכה ד)[4] ועוד אחרונים פסקו כתוס' שבזמן הזה אין חיוב ליטול ידיים על דבר שטיבולו במשקה מאחר שאין אנו מקפידים על טומאה וטהרה. ורק בליל הסדר אנו נוהגים ליטול ידיים כדי לעורר את הבנים לשאול על ענייני הסדר.

למעשה רוב העולם נוהג כחיי אדם ושאר האחרונים שפסקו שלא נוטלים ידיים על דבר שטיבולו במשקה, אולם פוסקים רבים סוברים שיש ליטול ידיים[5]. בספר מקראי קודש לרב משה הררי הביא את דעות הפוסקים בני זמננו שמורים ליטול ידיים על דבר שטיבולו במשקה כל השנה. ומוסיף הרב הררי בשם הרב ישראלי (וכך גם פסק המשנ"ב) שעצה טובה למי שרוצה מלהמנע מליטול את ידיו לפני כל אכילה של מאכלים שנגעו בהם שבעת המשקים[6] (לדוגמא פירות לחים) היא לנגב את הפרי קודם האכילה[7].

 

ה. מדוע אין מברכים על הלל שבסוף ההגדה?

וכך כתב בעל האור זרוע בהלכות קריאת שמע, סימן מ"ג:

"ועל קריאת הלל בלילי פסחים, פירשו הגאונים שאין מברכים עליו בתחילתו, לפי   שמפסיקים בו ואוכל סעודתו ואינו אלא כקורא בעלמא. ר' צמח גאון פירש לפי שמפסיקין בו בסעודה, ור' האיי זצ"ל פירש שאינו אלא כקורא בתורה".

הטעם הראשון המובא באור זרוע הוא של ר' צמח גאון שמסביר כי לא מברכים על הלל שבהגדה מאחר שיש הפסק של סעודה תוך כדי אמירתו. הטעם השני שמביא האור זרוע הוא בשם ר' האי, אולם באור זרוע אין הוא מופיע בשלמותו. ובתשובת הגאונים אנו מוצאים את התשובה (תשובות הגאונים שערי תשובה סימן קב) בשלמותה, וכך כתוב שם בשם ר' האי:

"ורבינו האי ז"ל דמלתא כדקאמר רב צמח ז"ל שאין מברכין עליו בלילי פסחים לגמור, ואין אנו אומרים אותו בתורת קורין אלא בתורת אומר שירה, שכן שנינו רבן גמליאל וכו'".

על פי ר' האי הלל שבהגדה הוא סוג שונה של הלל. בהגדה לא אומרים את הלל אלא שרים אותו. ר' יעקב קנייבסקי בספרו קהילות יעקב למסכת פסחים סימן סה מבאר :

"ואולי יש לומר דעצם הפרשיות של הלל המה נקראין   שירה, כמו שירת הים ושירת האזינו שהם שירה, ואותן שירות אפשר לאומרן על ב' דרכים: דאפשר לאומרן דרך קריאה ולשם קריאה, ואפשר לאומרן דרך שיר ולשם שירה. וכן הוא בליל חג הפסח, אבל בשאר יו"ט קורין לה דרך קריאה ולשם קריאה, אבל מכל מקום עצם הפרשיות הם פרשיות שירה. ולכן אין לאומרן על כל הארצות, שלא הוכשרו כל הארצות לומר עליהם שירה אפילו דרך קריאה".

על פי הקהילות יעקב הלל בהגדרתו הוא שירה אלא שניתן לנתב את השירה שבהלל לקריאה או להשאירה כשירה. השאלה שנותרה בעינה היא מה הסיבה שעל קריאה מברכים ואילו על שירה לא.

לעניות דעתי לא מברכים על שירה משתי סיבות:

א.  כפי שכתבנו לעיל, מטרת הברכה היא להוסיף את הרוח למעשה הפיזי של המצוה, ובמקום שהמעשה עצמו הוא רוחני לא צריך להוסיף ברכה.

ב.  שירה היא דבר ספונטני שאמור לצאת מחדרי הלב. לא ניתן לצוות על ברכה כאשר מדובר במעשה ספונטני. כפי שכתב הקהילות יעקב ניתן למסד את השירה ולהופכה למעשה כאשר קוראים את הלל. ולכן על הלל בשאר המועדים אנו מברכים שכן הוא כבר לא פרץ רגשות ספונטני אלא מעשה מצוה, וכשם שכל מעשה מצוה צריך ברכה כך גם הלל צריך ברכה.

לסיום

בשיעור זה העלנו קושיות שונות על ענייני ליל הסדר. יסוד שעבר כחוט השני בהרבה מן התשובות לאותם קושיות, הוא העצמת החוויה של 'חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים'. לסיום ברצוני להביא ציטוט מאגדת בית בריסק בשם הרידב"ז[8]. בקטע זה הוא מתאר את חווית ליל הסדר בביתו של הנציב ובביתו של בית הלוי. שתי חווית שונות של שתי ענקי עולם. חשוב להדגיש כי כל אחד והחוויה האישית שלו, יש המקבלים חיות מארבע אמות של הלכה[9] ויש מאכילה ושתיה ודרשנות בעניני החג.

"בליל הסדר הראשון היה אורחו של מרן בית הלוי - אשר כיהן אז כראש ישיבה בוואלאזין - ובליל הסדר השני היה אורחו של הגאון הנציב זצ"ל. מרן סיים תפילת ערבית בשעה מאוחרת כיוון שהחמיר יותר משיטת ר"ת לענין צאת הכוכבים דהיינו שמינית היום לפי שעות זמניות, שוב אחר כך סידר את כל עניני הסדר בזהירות יתירה - סידורים שארכו זמן רב. את אמירת הגדה סיימו כבר בשעה מאוחרת מאוד, נטלו ידים לסעודה והוגשה מצה אפויה כגחלים בשיעור גדול. גם מרור נתן למסובין בשיעור גדול, ואותו דבר קרה גם בכורך.

עתה הבחין מרן כי השעה כבר קרובה לחצות ומיהר לחלק למסובין 'אפיקומן ' - גם כן מאותה סוג מצה אפויה. ומטעמי הסעודה לא נאכלו כלל - כדין 'אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן', ברכו ברכת המזון והמשיכו באמירת ההגדה ובסיפורי יציאת מצרים עד עלות השחר.

בסיום הסדר גנח בעל בית הלוי: 'מי יודע אם קיימנו את המצוות הרבות בלילה הזה כהלכתן, מצה כהלכתה, מרור כהלכתו, סיפור יציאת מצרים כדינו, מי יודע?'

למחרת בשולחן הסדר של הנצי"ב שונים היו הדברים: הכל התחיל בזמן. שרו אכלו וניגנו, אכלו סעודת החג בדיצה וסיפרו ביציאת מצרים כל הלילה.

נגמר הסדר, והגאון הנצי"ב הכריז בשמחה כמה מצוות זכינו לקיים הלילה: מצה כהלכתה, מרור כהלכתו, סיפור יציאת מצרים כדינו"...

 

מי יתן ונזכה עוד בפסח הזה לעלות לרגל ולאכול מן הזבחים והפסחים, בברכת פסח כשר ושמח.

   אביעד ונעם