הרב אהרן ליכטנשטיין שליט"א

בשגרה ובחידוש

שיחה לפרשת שמיני*

 

ויהי ביום השמיני...   )ויקרא ט',א)

נחלקו רש"י וראב"ע בשאלה על איזה יום מדובר. לפי רש"י מדובר בא' בניסן: במשך שבעת הימים הקודמים המשכן הוקם ופורק מדי יום, ורק בא' בניסן הוקם באופן סופי. לפי ראב"ע מדובר בח' בניסן. כך או כך, מדובר ביום חגיגי ומיוחד. הגמרא בגיטין ס' ע"א אומרת כי שמונה פרשיות נאמרו באותו יום, והגמרא בשבת פז ע"ב אומרת שיום זה נטל עשר עטרות: ראשון למעשה בראשית, ראשון לכהונה, ראשון לעבודה, ראשון לאכילת קודשים וכו'. גולת הכותרת של היום היתה ירידת האש והשכינה מן השמים בפעם הראשונה. היה זה אם כן יום של חידוש ושל ראשוניות, פתיחת פרק חדש בחיי עם ישראל.

 

אולם מצד שני ניתן לדבר גם על פן הפוך של אותו יום: ביום זה החלה העבודה השגרתית במשכן, אותה עבודה יום יומית, מלאה הלכות יבשות וחסרת אופי חגיגי ומיוחד. לפי רש"י מעבר זה בולט ביותר - במשך שבעה ימים הקימו את המשכן ופירקו אותו, המשכן נחשב מקום זמני, והעבודה בו נחשבה לאירוע מיוחד. ואילו ביום השמיני המשכן הוקם סופית ונכנס לחיי שגרה. אולם גם לפי ראב"ע ברור שבשבעת הימים הראשונים, אף על פי שהמשכן כבר היה קבוע, הייתה אווירה חגיגית. אחד הביטויים לכך הוא בעובדה שבמשך שבעת הימים שימש משה ככהן וכרב, ואילו מהיום השמיני והלאה נכנסו אהרן ובניו לתפקיד. הגמרא בעבודה זרה לד ע"א מסבירה שבמשך שבעת הימים לבש משה בגדי לבן, ולא בגדי כהונה. רש"י (ד"ה "משה") מנמק זאת בכך שהבגדים נועדו לכוהנים, ומשה "היה זר אצלן ועל פי הדיבור שימש". אמנם תוספות חולקים ומסבירים שהסיבה לכך הייתה שהבגדים טרם התקדשו, אולם ברור שגם תוספות מסכימים ששימושו של משה ככהן היה אירוע מיוחד, וחיי השגרה של המקדש התחילו רק ביום השמיני.

 

לעובדה שבמשך שבעת ימי המילואים שימש במקדש נביא, ולא כהן, יש משמעות רבה. הנבואה מסמלת את החידוש והראשוניות. קבלת נבואה היא אירוע מיוחד ונשגב, מלא רוחניות. כהונה, לעומת זאת, היא תפקיד של שגרה, של עבודה יומיומית. הכהנים מבצעים מדי יום אותן פעולות בדיוק, והם צריכים להקפיד על פרטי פרטים של הלכות יבשות. זו גם הסיבה שהכהונה, בניגוד לנבואה, עוברת מאב לבן: חלק מהשגרה שבכהונה הוא שהבן נכנס במקום אביו, שיש בה אלמנט של רציפות.

מצב זה יוצר גם חשש מסוים: שמא מרוב פרטים והלכות יבשות יאבדו הכהנים את החיות ואת הראשוניות? אסור לעבודת ה' שתהיה   "מצוות אנשים מלומדה", אסור להתייחס אליה כאל דבר שגרתי ויומיומי. הן העבודה במקדש והן עבודת ה' האישית של כל יהודי צריכות לכלול את שני המרכיבים: את הכהונה ואת הנבואה. מחד, יש להקפיד על קוצו של יו"ד, ואין לסטות במאומה מן ההלכה היבשה על פרטיה. אך מאידך, יש לעבוד את ה' מתוך חיות ורוחניות, ולחפש כל הזמן את הדרך להתקדם ולחדש. עבודת משה בשבעת ימי המילואים נועדה להקרין על כל העבודה שתיעשה במקדש מכאן ולהבא. ייתכן שזהו גם יסודה של השיטה הגורסת שמשה עבד במשכן במשך כל ארבעים השנים שהיו ישראל במדבר (זבחים קא ע"ב). במשך השנים היו מאבקים שונים בין הנבואה לכהונה, שבמהלכם קראו הנביאים ליצוק יותר תוכן רוחני בהקרבת הקרבנות, כיוון שהקב"ה אינו חפץ בקרבנות כשלעצמם.

 

רעיון זה חשוב מאד לגבינו. גם חיינו כתלמידי ישיבה הם מלאי שגרה ועבודה יומיומית, ועלינו לחפש כל הזמן את החידוש והשינוי מצד אחד, ולא לסטות במאומה מפרטי ההלכות היבשות מן הצד שני.