הרב אהרן ליכטנשטיין שליט"א

"אנכי ה' א-להיך…"

שיחה לפרשת יתרו*

"אנכי ה' א-להיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים".   (שמות כ',ב)

נחלקו הראשונים במשמעות פסוק זה. הרמב"ן כותב שזו מצוות עשה להאמין בקב"ה ולדעת שהוא קיים. גם הרמב"ם מונה את זה כמצוה הראשונה בספר המצוות, אם כי תוכנה קצת שונה מתוכנה על פי הרמב"ן. גם ספר החינוך (מצוה כ"ה) מונה זאת כמצוה, אלא שלדעתו במצוה נכללת אמונה בנצחיות הקב"ה ובזה שהוציאנו ממצרים ונתן לנו את התורה.

אולם בה"ג לא מנה זאת כמצוה ונראה שהסיבה לכך היא שבפסוק "אנכי ה' א-להיך..." מצויינת עובדה ואין הוא בא   כציווי. ראיה לכך היא מהנוסח. הפסוק לא מופיע בצורה של מצוה – "דעו שאנוכי ה'" וכד', אלא כסיפור הדברים. יש להבין, אם כן, מדוע באמת אין בתורה ציווי כזה? השאלה תקפה גם לשיטת הרמב"ן והרמב"ם, שהרי יש להבין מדוע מצוות האמונה ניתנה בצורה כזו ולא בלשון של ציווי?

ניתן לתרץ שאי אפשר לצוות להאמין בקב"ה מבלי שנדע מי הוא הקב"ה. יש בעיה לוגית בכך שהקב"ה יצווה להאמין בו. לכן היה צורך קודם כל להציג את הקב"ה לפני ששומעים את מצוותיו, ולכן בא הפסוק בצורה כזו - "אנכי ה' א-להיך…". הרמב"ן, בהשגותיו לספר המצוות של הרמב"ם, מביא את המכילתא שממשילה את המצוה הזו למלך שנכנס למדינה ואמר לעבדיו שקודם יקבלו מלכותו ורק אח"כ יאמר את גזירותיו, "שאם מלכותי אינם מקבלים גזירותי היאך מתקיימים"? האמונה בה' "הוא העיקר והשורש שממנו נולדו המצוות".

ניתן להציע תירוץ שני. גם אם נתעלם מהבעיה הלוגית ונאמר שניתן לצוות להאמין, לא היה רצוי לצוות כך. בני ישראל חיו שנים רבות במצרים וספגו הרבה מהתרבות האלילית ("הללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז"). תרבות זו מאופיינת לא רק בכך שהיו אלילים רבים, אלא גם בכך שכולם אימננטיים למציאות ופועלים בתוכה. האלילים נתפסו כמי שאחראי על כל מה שמתרחש במציאות. הקב"ה שונה מהם לא רק בכך שהוא יחיד, אלא גם בכך שהוא טרנסצדנטלי, עליון ומנותק מהמציאות. היה צורך להעביר לעם ישראל את המסר הזה, לשנות את התפיסה שלהם את הא-לוהות. אילו היה בא ציווי רגיל, הם היו מבינים שיש צורך להאמין בקב"ה, אך לא היו מבינים שמדובר במשהו שונה לגמרי ממה שהאמינו בו עד עכשיו. לשם כך היה צורך בהווייה והתגלות.

 

 

 

רש"י (כ',יט) מביא את המכילתא:

"כתוב אחד אומר 'כי מן השמים דברתי עמכם' (שמות כ',יט) וכתוב אחד אומר 'וירד ה' על הר סיני' (שם י"ט,כ). בא הכתוב השלישי והכריע ביניהם 'מן השמים השמיעך את קלו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה' (דברים ד',לו) - כבודו בשמים ואשו וגבורתו על הארץ".

מצד אחד, עם ישראל לא היה קולט כלום אם הקב"ה היה נשאר בשמים ולא היה יורד להעביר את המסר לעם ישראל. מצד שני, היה חשוב שעם ישראל יבין שהקב"ה הוא טרנסצדנטלי ועליון, ואינו דומה לע"ז- לה היו רגילים. היה צורך בחוויה עמוקה ולא   להסתפק בציווי רגיל.

"וכל העם רואים את הקולות" (שמות ה',טו) - רש"י כותב שראו את הנשמע, והמכילתא מוסיפה שגם שמעו את הנראה. מדובר כאן בחוויה עמוקה שיורדת עד לרובד הבסיסי העמוק של הנשמה, שם לא מבדילים בין חוש למשנהו. עם ישראל היה זקוק לחוויה והתגלות כדי שיוכל לחוש את הקב"ה ולא רק את קיומו כמצווה. בכל בן אדם קיים המשולש רצון-רגש-שכל והחוויה חודרת לשלושת הדברים. לא מספיק שאדם ידע שצריך להשתעבד לקב"ה וירצה לעשות זאת, יש צורך בכך שגם יחוש זאת ויחווה את מציאות הקב"ה.