ישיבת הר עציון (בית המדרש הווירטואלי)

*****************************************

שיחות ראשי הישיבה

********************

עלה תאנה וכותנות עור

שיחה לפרשת בראשית

מאת הרב אהרן ליכטנשטיין שליט"א*

ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגֹרֹת   (ג', ז).

ויעש ה' א-להים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבִּשם   (ג', כא).

על היחס בין שני הפסוקים הללו כותב רבנו בחיי:

עשה להם מלבושים מעולים ונכבדים מעור, יתעטפו בהם כל גופם דרך כבוד, כי היה כבודם לבלימה אם יעמדו באותן חגורות שעשו להם לכסות בשר ערוה בלבד.

לפי רבנו בחיי, עלה התאנה וכותנות העור נבדלים זה מזה הבדל מהותי: עלה התאנה נועד "לכסות בשר ערוה בלבד", בעוד שכותנות העור הן בגדים מכובדים יותר.

 

כפילות דומה אנו מוצאים בבגדי הכהונה:

ולבני אהרן תעשה כֻתֳנֹת ועשית להם אבנטים ומגבעות תעשה להם לכבוד ולתפארת (שמות כ"ח, מ).

ועשה להם מכנסי בד לכסות בשר ערוה ממתנים ועד ירכים יהיו

  (שם, מב).

יש בגדים שהם לכבוד ולתפארת, ויש בגדים שאינם אלא לכסות בשר ערווה.

בפסוק הבא שם (מג) נאמר:

והיו על אהרן ועל בניו בבֹאם אל אהל מועד או בגשתם אל המזבח לשרת בקדש ולא ישאו עון ומתו.

לאילו בגדים מתייחס פסוק זה?

רש"י מסביר שמדובר בכל הבגדים, והפסוק מלמד שהמשמש מחוסר בגדים חייב מיתה.

הגמרא בזבחים (יז ע"ב) לומדת את האיסור לעבוד מחוסר בגדים מפסוק אחר הדן בכל בגדי הכהונה:

'וחגרת אותם אבנט אהרן ובניו וחבשת להם מגבעות והיתה להם כהנה לחקת עולם' (שמות כ"ט, ט) - בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם, אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם.

לפי לימוד זה, איסור מחוסר בגדים הוא סעיף של איסור עבודת זר (=מי שאינו כוהן) במקדש - כוהן מחוסר בגדים נחשב זר: "בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם, אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם". וכיוון שזר אסור מן התורה רק בעבודה, ולא בכניסה למקדש, יוצא שאף הפסוק שאנו עוסקים בו - "והיו על אהרן ועל בניו בבאם אל אהל מועד" - מתייחס לעבודה בלבד, ולא לביאה למקדש כשלעצמה.

תוספות בסנהדרין (פג ע"ב ד"ה אין) מקשים: מדוע יש צורך בדרשה "אין בגדיהם עליהם - אין כהונתם עליהם"? והלוא בפסוק שבו אנו עוסקים נאמר במפורש שמחוסר בגדים חייב מיתה: "והיו על אהרן ועל בניו... ולא ישאו עון ומתו"?! את קושייתם זו מתרצים תוספות בכך שהם מפרשים את הפסוק באופן שונה מרש"י: לדעתם פסוק מג מתייחס למכנסיים בלבד - ואילו הדרשה במסכת זבחים מתייחסת לשאר הבגדים.

בהמשך מביאים תוספות דעה שההבדל בין מכנסיים לשאר בגדים אינו רק מבחינת הפסוק שממנו נלמד האיסור אלא יש ביניהם הבדל של ממש להלכה: על חסרון שאר בגדים חייבים מיתה רק בעבודה (כשם שזר חייב מיתה רק בעבודה); על חסרון מכנסיים חייבים מיתה בעצם הכניסה למקדש, גם ללא עבודה - כפשט הכתוב "בבאם אל אהל מועד".

תוספות אמנם דוחים שיטה זו, אך ברור שזהו פשטן של מקראות. לפי דעה זו, יש הבדל מהותי בין מכנסיים לשאר בגדים. מכנסיים הם צורך מינימלי של כיסוי בשר ערווה; אין הם לבוש המעניק לאדם כבוד ותפארת, אלא בגד בסיסי בלבד. לפיכך חייבים מיתה על עצם הכניסה למקדש ללא מכנסיים - ללא כיסוי בשר הערווה. שאר בגדים, לעומת זאת, משמשים לא רק לצניעות בעלמא: הם מרוממים את האדם, מכבדים אותו ונותנים לו תפארת והדר. רמה גבוהה כזו היא הכרחית לעבודה במקדש, אך לא לכניסה אליו כשלעצמה.

 

נחזור לפרשת אדם וחוה:

ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירֻמִם הם ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגרת   (ג', ז).

אף הסומא יודע כשהוא ערום, אלא מהו 'וידעו כי עירמם הם' - מצוה אחת היתה בידם ונתערטלו הימנה (רש"י שם).

הרגש הבולט בהתנהגותם של אדם וחוה לאחר החטא הוא הבושה. הם התביישו בכך שהפרו את הצו היחיד שהיה להם, שלא עמדו במשימה הפשוטה שניתנה להם. עלה התאנה נתפר ככיסוי לערווה מתוך תחושה עמוקה של בושה.

הפסוק הבא מתאר תגובה נוספת של בושה: "ויתחבא האדם ואשתו מפני ה' א-להים בתוך עץ הגן". כלום סברו האדם ואשתו שיוכלו להתחבא מפני הקב"ה?! אין ספק שהניסיון 'להתחבא' אינו אלא ביטוי נוסף לרגשות הבושה העמוקים שהציפו אותם.

תחושת בושה בעקבות חטא היא רעיון חשוב ביהדות. רבות מתפילות הימים הנוראים סובבות על הציר הזה: "א-להי בֹּשתי ונכלמתי להרים א-להי פני אליך כי עונתינו רבו למעלה ראש ואשמתנו גדלה עד לשמים" (עזרא ט', ו); "הרי אני לפניך ככלי מלא בושה וכלימה"; ועוד.

הברייתא בנדרים כ ע"א דורשת:

'בעבור תהיה יראתו על פניכם' (שמות כ/, טז)   - זו בושה. 'לבלתי תחטאו' (שם) - מלמד שהבושה מביאה לידי יראת חטא. מיכן אמרו: סימן יפה באדם שהוא ביישן. אחרים אומרים: כל אדם המתבייש לא במהרה הוא חוטא, ומי שאין לו בושת פנים, בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני.

הבושה מביאה את האדם לתקן את דרכיו ומהווה תמריץ לחזרה בתשובה.

אלא שיש להדגיש: הבושה יכולה להביא לידי יראת חטא - אך אינה יראת חטא בעצמה. לחזרה בתשובה אין די בבושה, בעלה תאנה: לחזרה בתשובה דרושה גם תחושה של אשמה, של סלידה מהחטא. כדי לשוב אל ה' צריך אדם להרגיש עד כמה פשע בעצמו, לאיזה שפל הגיע, מה גדול הנתק שנוצר בינו לקב"ה. חזרה בתשובה הופכת את האדם לאדם חדש: "אני אחר, ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים" (רמב"ם הלכות תשובה פ"ב ה"ד). הבושה היא תחושה של אי-נוחות, אך אינה מביאה את האדם בהכרח להכרה שאין הוא יכול להישאר במצבו הנוכחי ושעליו לשנות את עורו ולהפוך לאדם אחר.

אדם וחוה תפרו להם עלה תאנה בלבד: הם בושו בחטאם, אך לא עמדו על משמעותו העמוקה ולא הבינו שעליהם לחזור בתשובה ולהשתנות; הם עשו להם חגורות לכסות את ערוותם, אך לא הכינו להם בגדים חדשים. בהלבשתם ("וילבִּשם"!) בכותנות עור העלה הקב"ה את אדם וחוה מדרגה: הלבוש העניק לאדם וחוה כבוד והדר, שינה אותם והפכם לאנשים חדשים - "בזמן שבגדיהם עליהם, כהונתם עליהם".

 

אף לפני החטא ולבישת כותנות העור שבאה בעקבותיו היו לו לאדם כבוד והדר:

ותחסרהו מעט מא-להים וכבוד והדר תעטרהו   (תהילים ח', ו).

האדם הוא נזר הבריאה, ומובן שכבר מראשית בריאתו עיטרו הקב"ה כבוד והדר. אלא שלא הרי הכבוד וההדר שקודם החטא כהרי אלו שלאחריו.

לאדם הקמאי, הבראשיתי, היו כבוד והדר טבעיים. הוא היה המושל הטבעי בבריאה כולה, ולא היה לו כל צורך להתמודד אתה. כיוצא בדבר גם ביחס לעבודת ה': בדמותו הקמאית הייתה עבודת ה' דבר טבעי עבור האדם, ולא הצריכה התמודדויות ומאבקים.

החטא שינה את התמונה לחלוטין. האדם איבד את כבודו העצמי הטבעי, ואף היחס בינו ובין הטבע - שבו השתמש בניגוד למצוות ה' - השתנה. שוב לא משל האדם בבריאה באופן טבעי - מעתה היה עליו להתמודד עמה תדיר; שוב לא הייתה עבודת ה' כה טבעית ומובנת מאליה - מרגע שחטא, צריך היה האדם למשול בעצמו שלא יחזור ויחטא.

כדי שיוכלו לשוב ולתפקד כבני אדם במצבם החדש נתן הקב"ה לאדם ולאשתו כותנות עור. המדרש (ורש"י בעקבותיו) מביא כמה שיטות מה היו בדיוק אותן כותנות עור. ראב"ע מביא דעה שהאדם נברא בשר ועצמות בלבד, ורק עתה הוסיף לו הקב"ה עור; ואף בהלכה אנו מוצאים כמה ביטויים לכך שהעור אינו נחשב חלק מהאדם. לפי דעות אלו, כותנות העור היו בריאה חדשה ממש.

אך גם אם לא נקבל עמדות קיצוניות אלו, עדיין ברור שכותנות העור הן שינוי משמעותי ביותר עבור האדם: לבעלי החיים בטבע אין בגדים; הווה אומר: הקב"ה העניק לאדם וחוה דבר מה לא-טבעי.

עד עתה חי האדם בגן עדן בהרמוניה עם הטבע ועבד את קונו מתוך שלוות נפש. כעת, לאחר החטא, יוצא האדם מגן עדן לדרך חדשה: דרך של התמודדות מתמדת עם הטבע מחד, ושל עבודת ה' הכרוכה במאמץ ובמאבק פנימי בלתי-פוסק מאידך. האדם הקמאי הטבעי, שעבד את קונו מתוך שלוות נפש ומתוך השתלבות בטבע, מתחלף עתה באדם ההיסטורי והתרבותי, אדם שונה לחלוטין הן מבחינת מעמדו העצמי הן מבחינת יחסו לטבע.

לפני צאתו לדרך ארוכה וחדשה זו מצייד הקב"ה את האדם בכותנות עור, המעטרות אותו כבוד והדר חדשים והופכות אותו לאיש אחר.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כל הזכויות שמורות   2002   לישיבת הר עציון

********************************************

כדי להירשם:

 

ניתן למצוא "טופס אוטומטי להרשמה" באתר שלנו:

http://www.vbm-torah.org/hebsub.htm

 

דרך דואר אלקטרוני, אפשר לשלוח בקשה לכתובת

MAJORDOMO@ETZION.ORG.IL

עם התוכן:

GET YHE-TEST H-SUBSCRIBE

 

קיימת גם מערכת שיעורים באנגלית.   כדי לקבל את רשימת השיעורים יש לשלוח בקשה לכתובת:

LISTS@VBM-TORAH.ORG

עם התוכן:

GET YHE-ABOUT COURSES

 

בשאלות אפשר לפנות למשרד הישיבה 02-9931-456 ולבקש את משרד האינטרנט, או לכתוב לכתובת OFFICE@ETZION.ORG.IL