mysql_error
לאתר ישיבת הר עציון
הפוך לאתר הבית דף קשר - בטאון הישיבה נקודת חיבור - בית המדרש לצעירים קשת - קול שידורי תורה מכללת הרצוג להכשרת מורים תורה ברשת - אתרי אינטרנט תורניים עיון בדף היומי

   זריחה:    
   סוזק"ש:  
   מנחה:  
   שקיעה:


שעון קיץ


הזמנים באדיבות kaluach

דף יומי:
   להצגת הדף
   הדף היומיומי
   דפי עזר
   שיעור מוקלט
   קצרדף להאזנה
   קצרדף להאזנה

 
לגירסת Word של מאמר זה לחץ כאן.

פרשת ויצא


מפתח של חיה

במקומות רבים במקרא אנו מוצאים נשים עקרות. לעיתים, עקרות זו מוצגת כעונש ישיר על חטא מסויים[1], אולם במקומות אחרים - ובמיוחד כאשר האשה נפקדה בסופו של דבר - יש מקום לשאול מדוע נגזרו עליה שנות עקרות וצער. חז"ל התייחסו לשאלה זו, ולמדו מכך שהקב"ה מתאווה לתפילתם של צדיקים:

"א"ר יצחק: מפני מה היו אבותינו עקורים? מפני שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים".   (יבמות סד ע"א)

ברם, בדרך כלל אין די בתפילה לבד, ויש צורך באמצעי נוסף כדי לאפשר לידת ילדים[2].

באופן עקרוני, יכולים אנו להעלות שני גורמים שעשויים לגרום לכך שאשה לא תלד ילדים. מחד, אפשר שהקב"ה החליט שאשה זו לא תוכל להביא ילדים לעולם. מאידך, אפשר שישנה בעיה כלשהי בכך שהאשה וילדיה יחיו ביחד בעולם. בהתאם לשני גורמים אלו, המקרא מציג מספר דרכים שבהם אשה עקרה יכולה ללדת:

א. לעיתים משנים האיש או האשה את שמם, וכך נקבע שפנים חדשות באו לכאן, ופנים אלו ראויות לילדים. כך הוא המצב אצל שרה, שילדה את יצחק רק לאחר ששינתה את שמה מ"שרי" ל"שרה".

ב. לעיתים נגזר על האשה למות מייד לאחר שתלד את ילדיה. דוגמא בולטת למצב עגום זה הוא מצבה של רחל: כיוון שהיא הצהירה שהיא תמות ללא בנים - "הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי" (בראשית ל', א) - נגזר עליה עונש זה[3].

ג. לעיתים האשה יכולה ללדת את הילד, אך הילד עתיד למות. זהו מצבה של האשה השונמית (מלכים ב' פ"ד), שהייתה עקרה, לאחר שעזרה לאלישע נולד לה בן, וכשהילד גדל - מת בשדה.

ד. האשה יכולה לוותר על בנה, וכך למנוע את הסתירה הקיימת (משום מה) בין קיומה לבין קיומו של בנה. זהו מצבה של חנה, שילדה את שמואל רק לאחר שהקדישה אותו לבית המקדש (שמואל א' א', יא). יתר על כן: בדבריה לעלי, חנה מדגישה שאף לפני שנתתו לבית ה' - "כל הימים אשר היה הוא, שאול לה'" (שמואל א' א', כח)[4]. כיוון שמעולם לא נגזרה על חנה עקרות, וכל הבעיה התמקדה בהולדתו של שמואל - הרי שאין כל מניעה שחנה תלד ילדים נוספים לאחר שמואל. לכן יכולים היו חז"ל לקבוע שלאחר שמואל, חנה הוסיפה וילדה ילדים נוספים, כפי שנאמר - "עד עקרה ילדה שבעה" (שמואל א' ב', ה).

ה. בכל המקרים שהזכרנו, הולדת הילדים נמנעה בשל האשה, אך לבעל היו ילדים אחרים. מצבו של יצחק שונה: גם לו וגם לאשתו אין ילדים, ואכן - במקרה זה הקב"ה נענה דווקא לתפילתו, ולא לתפילתה של רבקה.

ו. לעיתים, אשה אינה זוכה ללדת ילדים, אך אין בכך משום עקרות. התורה מעידה על לאה, לאחר שילדה את יהודה, "ותעמֹד מלדת" (בראשית כ"ט, לה), אך מייד לאחר סיפור הדודאים - ה' שומע אליה, והיא שבה ויולדת (בראשית ל', יז).

כפי שנראה להלן, אחת הדוגמאות למצב שתיארנו לעיל - של אשה שלא נגזרה עליה עקרות, אך היא אינה יכולה ללדת ילדים מסיבה צדדית כלשהי - היא רחל. מדוע נגזר על רחל שלא ללדת?

"התחת א-להים אנכי,
אשר מנע ממך פרי בטן?"

לאחר שילדה את ראובן, שמעון, לוי ויהודה - לאה עמדה מלדת מסיבה לא ידועה (בראשית כ"ט, לה)[5]. מייד לאחר מכן, מספרת התורה כי רחל קנאה באחותה, ודרשה מיעקב "הבה לי בנים ואם אין מתה אנֹכי" (בראשית ל', א). לכאורה, הסיבה לכך ברורה: רחל ידעה ששנים-עשר שבטים עתידים להיוולד ליעקב, שכן היא ראתה זאת בבית אבי-אביה (בראשית כ"ב, כ-כד)[6]. לנחור נולדו שמונה בנים (וביניהם בתואל) ממִלכה אשתו, ונוסף על כך עוד ארבעה בנים מראומה פילגשו. אם מבנה זה אמור לשקף את מבנה משפחתו של יעקב - הרי ששתי נשותיו של יעקב עתידות להעמיד לו שמונה בנים, והשפחות עתידות להעמיד ארבעה ילדים נוספים. מסתבר, אם כן, שלאה תעמוד מלדת לאחר לידת יהודה, שכן היא ילדה ארבעה בנים ודי לה בכך.

באותה עת, כאשר רחל מגלה שהיא איננה נפקדת אפילו לאחר שלאה סיימה ללדת את ילדיה - היא באה בטענות אל יעקב, וזה מגיב בחריפות על דבריה:

"התחת א-להים אנכי, אשר מנע ממך פרי בטן?".  
    (בראשית ל', ב)

בנקודה זו, כדאי לעצור לרגע, ולהשוות את התנהגותם של רחל ויעקב להתנהגות בני זוג אחרים, שהועמדו בסיטואציה דומה. בתחילת ספר שמואל א', מספר הנביא כי שתי נשים היו לאלקנה - פנינה וחנה, "ויהי לפנִנה ילדים ולחנה אין ילדים". זאת ועוד, פנינה נהגה להכעיס ולקנטר את צרתה, שכן אלקנה אהב יותר את חנה, ופנינה ביקשה להטיל מחלוקת ביניהם. עם זאת, חנה אינה מאשימה את אלקנה בכך שאין לה בנים, אלא עומדת ומתפללת שה' יתן לה בן והיא תקדיש אותו לה'; ואף אלקנה - אין הוא כועס על חנה בשל עקרותה, אלא מנחם אותה: "הלא אנֹכי טוב לך מעשרה בנים". ואכן, ה' נענה לתפילותיה של חנה, ופוקד אותה בבן.

בהשוואה לאלקנה ולחנה, הולכת וגוברת הביקורת על התנהגותם של רחל ויעקב. מדוע כעסה רחל על יעקב, ומדוע הוא הגיב לדבריה בצורה כל כך בוטה?

ייתכן, שרחל חשבה שיעקב הוא האשם בעקרותה. אילו יעקב לא היה גונב את הברכות, לאה הייתה נישאת לעשיו ורחל הייתה נישאת ליעקב. כיוון שיעקב קיבל את שתי הברכות - הן את ברכות הבן הבכור והן את ברכות הבן הצעיר - הוא קיבל גם את לאה וגם את רחל, ומעתה העובדה שלאה היא "אשת הבכור" צריכה להתבטא בכך שהיא תלד את בניה ראשונה, לפני שרחל תלד את בניה. אם ילדי שתיהן ייוולדו במעורב - לא יהיה ברור מיהם בני הבכור ומיהם בני הצעיר, ולכן צריכים הילדים להיוולד בזה אחר זה. לכן נתעקרה רחל; כדי שיהיה ברור מיהם בני לאה ומיהם בני רחל.

רחל, המכירה את סיפור גניבת הברכות ומבינה את השלכותיו, ממתינה עד סיום לידותיה של לאה. כאשר היא רואה שהיא עדיין איננה יולדת, עולה חשש בלבה: שמא לאחר שיעקב קנה את הבכורה, לאה צריכה להינשא ליעקב ורחל צריכה להינשא לעשיו? אם כך הדבר, הרי שרחל לא תוכל ללדת ילדים מיעקב, שכן היא ראויה לעשיו! על כן, היא מאשימה את יעקב, שהוא האשם בעקרותה.

ואכן, רחל פוגעת בנקודה רגישה. כבר מלכתחילה, יעקב לא היה שלם עם גניבת הברכות, וכאשר רחל פוגעת בנקודה זו - הוא מגיב בצורה חריפה: "התחת א-להים אנכי, אשר מנע ממך פרי בטן?", וכפי שמעירים חז"ל: "ממך מנע, ממני לא מנע" (בראשית רבה ע"א, ז). למעשה, הוא מגלגל את האשמה חזרה אל פתחה של רחל. ייתכן שהוא גם רומז לה: אלמלא היית משתפת פעולה עם לאה בשעת הנישואין, אי אפשר היה להחליף בינך לבין לאה, וממילא לא הייתה כל בעיה.

 

ואכן, ייתכן שאילו הייתה רחל מחכה בסבלנות ומתפללת לקב"ה, היא הייתה יולדת ארבעה ילדים לאחר בני השפחות. תרחיש זה לא התממש, בשל מעשה הדודאים:

"וילך ראובן בימי קציר חטים, וימצא דודאים בשדה ויבא אֹתם אל לאה אמו, ותאמר רחל אל לאה תני נא לי מדודאי בנך: ותאמר לה - המעט קחתך את אישי, ולקחת גם את דודאי בני? ותאמר רחל - לכן ישכב עמך הלילה תחת דודאי בנך: ויבא יעקב מן השדה בערב, ותצא לאה לקראתו ותאמר - אלי תבוא, כי שכר שכרתיך בדודאי בני. וישכב עמה בלילה הוא".  
    (בראשית ל', יד-טז)

סביר, שרחל רצתה את הדודאים שכן הם מקובלים בתור תרופה לעקרות[7]. אולם למעשה, ברור שאין הדודאים תרופה לכלום, ורק הקב"ה יכול לפתוח את רחם העקרה ולאפשר לה ללדת. כדי להוכיח לרחל שטעתה, פותח ה' את רחמה של לאה, ודווקא היא נפקדת לאחר סיפור הדודאים:

"וישמע א-להים אל לאה, ותהר ותלד ליעקב בן חמישי". (בראשית ל', יז)

רק לאחר שלאה ילדה ששה בנים, שמע א-להים אל רחל ופתח את רחמה.

"תחת שלֹש רגזה ארץ"

"כי תהיין לאיש שתי נשים, האחת אהובה והאחת שנואה, וילדו לו בנים האהובה והשנואה, והיה הבן הבכֹר לשניאה: והיה ביום הנחילו את בניו את אשר יהיה לו - לא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכֹר: כי את הבכֹר בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים בכל אשר ימצא לו, כי הוא ראשית אֹנו - לו משפט הבכרה".   (דברים כ"א, טו-יז)

מיהם ה"אהובה" וה"שנואה" בפרשייה זו? האם יכולים אנו לזהות את שתי הנשים הללו?

אשה אחת בלבד מכונה בתורה בשם שנואה: "וירא ה' כי שנואה לאה" (בראשית כ"ט, לא)[8]. יעקב נשא לו שתי נשים, האחת אהובה (רחל) והאחת שנואה (לאה), ונאסר עליו להעדיף את אחד מבני רחל על פני ראובן[9]. יתר על כן: חז"ל עמדו על הקשר שבין הפרשה דלעיל לבין הפרשה הקודמת לה - פרשת אשת יפת תואר: "אם נשאה - סופה להיות שנואה" (רש"י שם). אחת הנשים היחידות בתנ"ך שזכתה לתואר "יפת תואר" היא רחל: "ורחל היתה יפת תאר ויפת מראה" (בראשית כ"ט, יז)[10], ומשנשאה יעקב - הפכה לאה לשנואה.


"תחת שלוש רגזה ארץ, ותחת ארבע לא תוכל שאת: תחת עבד כי ימלוך,
ונבל כי ישבע לחם,  
תחת שנואה כי תִבָּעֵל  
ושפחה כי תירש גבִרתהּ".   (משלי ל', כא-כג)

מיהם המוזכרים במשל זה? כפי שציינו לעיל, לאה היא האשה היחידה המכונה במקרא בתואר "שנואה". "שנואה כי תבעל", אפוא, היא לאה הנכנסת תחת חופתה של רחל, ונישאת ליעקב במקומה. אם נמשיך באותו כיוון - סביר ש"שפחה כי תירש גבירתה" היא בלהה שפחת רחל, הנישאת ליעקב ויולדת לו את ילדיה. "עבד כי ימלוך" הוא יוסף, שמלך מבית האסורים, ו"נבל כי ישבע לחם" הוא נבל הכרמלי, המונע מדוד המלך פת לחם בתואנה כי "היום רבו עבדים המתפרצים איש מפני אדֹניו". אולם מהו הקשר בין ארבעה אלו?

מסתבר, כי משל זה נתחבר על היופי המתבטא בצורה לא-נכונה. יוסף הוא "יפה תואר ויפה מראה" (בראשית ל"ט, ו), ובשעה שהיה בבית פוטיפר - סלסל בשערו קודם זמנו, ועל כן נזרק לבית הסוהר (תנחומא וישב סי' ח'); אביגיל - אף היא יפת תואר, ודוד מעיד עליה "ברוך טעמך וברוכה את", אך היא נישאה לנבל השבע לחם בעוד דוד ואנשיו רעבים בשדה; רחל, יפת התואר ויפת המראה, נותנת את הסימנים ללאה, גורמת בכך למצב של "שנואה כי תבעל", והופכת את עצמה לעקרה; ולבסוף - בלהה ניתנת ליעקב תחת גבירתה יפת התואר, ויולדת לו את ילדיה במקומה.

משל זה נתחבר על היופי המתממש בצורה לא נכונה. ומכאן - קצרה הדרך למדרש חז"ל: אדם הרואה במלחמה אשה יפת תואר, חושק בה ולוקח אותה לאשה - סופו שיהיו לו שתי נשים, האחת אהובה והאחת שנואה, וסופו שייוולד ממנו בן סורר ומורה, שסופו שייתלה על העץ.

 

 

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב מאיר שפיגלמן, תשס"ג

*******************************************************

 

בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון

האתר בעברית: http://www.vbm-torah.org/hebweb

האתר באנגלית:   http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9931456 שלוחה 5

דואל: YHE@etzion.org.il

* * * * * * * * * *

*

**********************************************************

*

 



[1]   כך הוא, לדוגמא, סיפורה של מיכל, שלגלגה על דוד המלך ולכן נמנע ממנה פרי בטן (שמואל ב' ו', כג).

[2]   כמו כן, דברי הגמרא אינם מתיישבים עם התנהגותה של רחל, שהמקרא אינו מציין שהיא התפללה לקב"ה. אפשר, שמכך גם נובעת תגובתו של יעקב - "התחת א-להים אנכי, אשר מנע ממך פרי בטן?! ".

[3]   הגמרא במכות (יא ע"א) מביאה את דברי אבהו, ש"קללת חכם, אפילו על תנאי - היא באה". כהוכחה לכך, מביאה הגמרא את שמואת, שנענש בשל דברי עלי "כה יעשה לך א-להים וכה יוסיף אם תכחד ממני דבר", אף על פי ששמואל לא כיחד מעלי דבר. ניתן היה להביא ראיה לעניין זה מפרשתינו. רחל טוענת כלפי יעקב שאם לא יתן לה בנים היא מעדיפה למות, ולבסוף היא מתה בשעת לידתה (ניתן כמובן לתלות זאת גם בדברי יעקב ללבן, שמי שמחזיק את התרפים בידיו לא יחיה, ואכמ"ל). כפי שנסביר להלן, יש נקודות דמיון רבות בין פרשת חנה ושמואל לבין פרשתנו, וייתכן שהגמרא - המביאה את סיפורו של שמואל - רומזת גם לפרשתנו.

[4]   ייתכן שזהו גם מצבה של הגר: בכך שהיא מרחיקה ממנה את ישמעאל - היא מאפשרת לו לחיות.

[5]   אנו נצמד כאן לסדר שבו התורה מתארת את התולדות. למעשה, ייתכן שהייתה חפיפה בין לידת בני לאה לבין לידת בני השפחות. הדבר גם מסתבר, שהרי במשך שבע שנים (מנישואי יעקב ולאה ועד תום שבעה השנים השניות) הספיקה לאה ללדת ששה ילדים, רחל ללדת ילד אחד ובני השפחות ללדת שלושה ילדים לכל אחת.

[6]   בשיעור על פרשת "תולדות" עמדנו על הדמיון בין מבנה משפחתו של בתואל לבין מבנה משפחת יעקב.

[7]   ואכן, לולא כן יש למתוח ביקורת על רחל - כיצד היא "מוכרת" את יעקב תמורת דודאים.

[8]   בנביאים, מצינו כמה נשים שנואות, אך הן אינן מכונות בתואר זה: אשת שמשון קובעת "רק שנאתני ולא אהבתני", ואף אמנון שנא את תמר שנאה גדולה.

[9]   ככלל, אסור להעביר את הבכורה מבן אשה אחת לבן אשה אחרת, אך מותר להעביר את הבכורה בין בני אותה האם. המונח "כתולדותם", המופיע באבני החושן, מתפרש ע"י חז"ל כציווי לכתוב את סדר השבטים לפי סדר האמהות, ולא לפי הסדר שבו הם נולדו. לכן, יכול היה יעקב להעביר את בכורתו של ראובן ליהודה, אך אסור היה לו להעביר את הבכורה ליוסף. חלק מהבכורה אכן הועברה ליוסף (ראה דברי הימים א' ה', א), ונראה שהיו לכך תוצאות קשות, ואכמ"ל.

[10] תואר זה מופיע גם ביחס לצאצאי רחל - יוסף ואסתר, וכן בחלום פרעה וביחס לאביגיל אשת נבל הכרמלי.