mysql_error
לאתר ישיבת הר עציון
הפוך לאתר הבית דף קשר - בטאון הישיבה נקודת חיבור - בית המדרש לצעירים קשת - קול שידורי תורה מכללת הרצוג להכשרת מורים תורה ברשת - אתרי אינטרנט תורניים עיון בדף היומי

   זריחה:    
   סוזק"ש:  
   מנחה:  
   שקיעה:


שעון קיץ


הזמנים באדיבות kaluach

דף יומי:
   להצגת הדף
   הדף היומיומי
   דפי עזר
   שיעור מוקלט
   קצרדף להאזנה
   קצרדף להאזנה

 
לגירסת Word של מאמר זה לחץ כאן.

פרשת וירא


בין שילוח הגר לשילוח הפילגשים

פרשת שילוחה של הגר, המצויה במרכז פרשתנו, מעלה בפנינו מספר רב של בעיות. מה היה יחסו של אברהם להגר ולישמעאל? מחד, אברהם התנגד לשילוחם, ולא הסכים לשלחם עד שהקב"ה ציווה עליו לשמוע בקול שרה. מאידך, כאשר לבסוף הוא שילח אותם מביתו - הוא לא צייד אותם במים רבים, לא העניק להם עבדים ומתנות, ואפילו לא נתן להם מפה כדי שלא יתעו בדרך. כדגם מנוגד, אנו מגלים בהמשך הפרשה - כאשר אברהם משלח את בני הפילגשים - כיצד הוא היה יכול לשלח גם את ישמעאל בנו האהוב[1]:

"ולבני הפילגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנֹת, וישלחם מעל יצחק בנו בעודנו חי קדמה אל ארץ קדם".  (בראשית כ"ה, ו)

ניתן להבין את שילוחו של ישמעאל בחוסר כל אם נניח שאברהם חשש שישמעאל ישוב לביתו ויערער על ירושתו של יצחק, וביקש למנוע תרחיש כזה. למעשה, ישמעאל היה בן חוקי של אברהם, ומבחינה חוקית - היה בידו לתבוע חלק מהירושה[2]. אילו אברהם היה נותן לישמעאל מתנות ומשלח אותו בצורה מכובדת, היה צעד זה עלול להתפרש כהכרה - ולו רק חלקית - במעמדו של ישמעאל כיורש. לכן החליט אברהם לשלח את ישמעאל בצורה בזויה, כך שלא יתעורר כל ספק על כך שרק יצחק יורש אותו. לבני הפילגשים, לעומת זאת, אין זכויות חוקיות, ולכן אין חשש שהם יערערו על ירושתו של יצחק.

בין עשיו לישמעאל

ניתן להוסיף נופך להסבר זה. כידוע, ספר בראשית מתאר את תהליך ברירתו של המין האנושי: החל מקין והבל, דרך נח ובני משפחתו, ועד לאברהם וצאצאיו. אברהם ילד שני בנים משתי נשים, ויצחק בן שרה נבחר על פני ישמעאל בן הגר. ליצחק נולדו שני בנים מרבקה, ויעקב נבחר על פני עשיו. תהליך הבחירה המשיך גם בין בניו של יעקב, אולם כל שנים עשר השבטים נכללו בעם הנבחר - בעם ישראל.

מדרגתו של מי גדולה יותר - של ישמעאל או של עשיו? לכאורה, יכולים היינו לחשוב שעשיו מצוי במדרגה גבוהה יותר, שהרי הוא אחיו של יעקב מאב ומאם, ולא רק מאב; אולם התמונה העולה מעיון בפסוקים היא שונה.

ראשית - דמותה של הגר. אין ספק שהגר היא דמות מיוחדת, הראויה להוליד צאצא לבית אברהם. המלאך מתגלה אליה, למרות שלא מצינו התגלות שכיחה של מלאכים לאנשים רגילים. יתר על כן: הגר מצייתת לציוויו של המלאך - "שובי אל גבירתך והתעני תחת ידיה", למרות שעינוי זה כבר גרם לה לברוח פעם אחת מביתה של שרה[3].

ומדמותה של הגר - לדמותו של ישמעאל. כבר מלידתו, נקבע שמו של ישמעאל ע"י מלאך (בדיוק כשם ששמו של יצחק נקבע ע"י המלאך). הקב"ה מברך את ישמעאל בברכות המזכירות את ברכות האבות, ונולדים לו שנים עשר צאצאים - במקביל לשנים עשר השבטים. גם לדורות - בניו של ישמעאל אינם עובדים עבודה זרה ושומרים על ברית המילה, ואילו זרעו של עשיו עובד עבודה זרה ואינו מל את עצמו. לא בכדי מציינת הגמרא שישמעאל חזר בתשובה בסוף ימיו, ואף בימינו - מצינו יהודים הקרויים בשם "ישמעאל" (כדוגמת ר' ישמעאל כהן גדול), אך לא מצינו יהודים הקרויים בשמו של עשיו.

הקבלות אלו מחדדות את הצורך שהוסבר לעיל, לשלח את ישמעאל בצורה שלא תעורר ספיקות שיצחק הוא היורש היחיד של אברהם. כעת מבינים אנו מדוע צריך היה לשלח את ישמעאל בביזיון, מבלי להשאיר פתח לספיקות בנושא זה.

"ותשלך את הילד תחת אחד השיחים"

לאחר שהבנו את התנהגותו של אברהם, ננסה לבחון את התנהגותה של הגר בפרשייה זו. לכאורה, התנהגותה היא תמוהה ביותר. כאשר נגמרים המים לה ולבנה היחיד - הגר אינה מנסה להקל על בנה את רגעיו האחרונים, אלא "משליכה" את הילד ("ותשלך את הילד"!), וחושבת על עצמה בלבד: "ואל אראה במות הילד". התורה אינה כותבת שהגר "שמה" את הילד תחת אחד השיחים, אלא "ותשלך את הילד". דבר זה אינו תואם, לכאורה, את התנהגותה של אם נורמלית, ובמיוחד לא את התנהגותה של אישה שגרה בביתו של אברהם.

כדי להסביר את פשר התנהגותה של הגר, שומה עלינו לבחון את חלקה האחרון של הפרשה - את פרשיית העקידה. נגלה, כי במקביל לעקידתו של יצחק ע"י אברהם, נדרשה אף הגר להקריב את בנה ולעקוד אותו על מזבח הניסיון.

"כי ביצחק יקרא לך זרע"?

אחת הבעיות הכבדות ביותר העולות בפרשת העקידה, שנשברו עליה כבר עשרות קולמוסין, היא השאלה כיצד הצליח אברהם לתרץ לעצמו את הסתירה שבין ההבטחה "כי ביצחק יקרא לך זרע" לבין הציווי לשחוט את יצחק. המדרש, כידוע, מתייחס לשאלה זו; אך עדיין לא נחה דעתנו מתשובתו. כמובן, ניתן לטעון שאמונתו התמימה של אברהם מחייבת שלא לשאול שאלות ולקבל את הציווי באהבה; אולם מלבד הקושי הנפשי שבתפישה זו - יש כאן גם קושי מהותי: כיצד יכול אברהם לדעת לאיזה ציווי לציית? האם עליו לשחוט את בנו, או שמא לדאוג למימוש ההבטחה שניתנה לו? אולי העמידה בניסיון פירושה לסרב לשחוט את יצחק, למרות הציווי המפורש לעשות כן?

לכאורה, ניתן לענות על שאלה זו בפשטות. נתאר לעצמנו, שהקב"ה מבטיח לאדם שחפץ מסויים יעשיר אותו עושר רב, ואדם זה הולך ומוכר את החפץ. לכאורה, אין הוא מפר בכך את הבטחתו של הקב"ה. כאשר הקב"ה מבטיח דבר מה - ייתכן שההבטחה לא תתקיים. הקב"ה לא יחזור בו מהבטחתו, אולם לעיתים האדם עצמו מתמרד כנגד ההבטחה, וגורם במו ידיו להפרתה. אם כך, ניתן להסביר שבניסיון העקידה, הקב"ה דרש מאברהם לוותר על ההבטחה שניתנה לו - "כי ביצחק יקרא לך זרע". אברהם לא נדרש לשחוט רק את בנו יחידו את יצחק, אלא לוותר גם על כל עתידו של עם ישראל.

הסבר זה מתרץ היטב את הבעיה הפרשנית שהזכרנו, אולם מעלה בעיה חמורה לא פחות: מדוע דורש הקב"ה מאברהם ויתור כה כבד?

בין שרה להגר

"ויהי אחר הדברים האלה והא-להים נסה את אברהם".  

(בראשית כ"ב, א)

פתיחתה של פרשת העקידה מלמדת על קשר מסויים, הקיים בינה לבין הפרשיות הקודמות לה. התורה אינה מסבירה את טיבו של הקשר; אך בולט לעין הקשר הקיים בין פרשת העקידה לבין פרשת שילוח הגר. למעשה, שרה ואברהם נדרשים לעמוד בדיוק באותו ניסיון שבו עמדה הגר: כשם שלאברהם הובטח "כי ביצחק יקרא לך זרע" ולבסוף הוא הצטווה לעקוד את בנו, כך גם להגר הבטיח המלאך (כאשר שולחה בפעם הראשונה מביתו של אברהם) "הרבה ארבה את זרעך ולא יספר מרוב" (בראשית ט"ז, י), ולבסוף - עם שילוחה השני - נראה היה כאילו סופו של ישמעאל קרוב, והבטחת ה' מופרת. נראה, שהקב"ה ביקש להעמיד את אברהם באותו ניסיון עצמו שבו עמדה לפני כן הגר.

האם הגר עמדה בניסיון עקידת בנה? ננסה לרגע להעמיד את עצמנו במקום הגר, המנסה להבין מדוע מופרת ההבטחה שהבטיח לה הקב"ה. לכאורה, התשובה לשאלה זו היא פשוטה: כיוון שהיא חטאה ונמצא שהיא אינה ראויה להבטחת הזרע - הקב"ה ביטל את הבטחתו, ומבקש להרוג את ישמעאל. לכן, הגר מבקשת לנתק בינה לבין בנה, ובכך למנוע את מותו. היא משליכה אותו תחת אחד השיחים, כדי לשדר שהיא אינה עתידה לקחת אותו משם, היא אינה קשורה אליו עוד, ואי אפשר להעניש אותה על חטאיה באמצעות הריגת ישמעאל.

ואכן, מייד מתרחש הפירוד בין הגר לישמעאל. למרות שהתורה מספרת שהגר בכתה ואינה מספרת כלל שישמעאל בכה - הקב"ה שומע "אל קול הנער באשר הוא שם"[4]. פעולתה של הגר דומה לפעולתה של חנה, אם שמואל הנביא: כאשר היא רואה שאין לה זכות להביא ילדים לעולם - היא מבקשת בן כדי לתרום אותו לה'. מעתה, הבן אינו ניתן לחנה אלא לקב"ה, וממילא חטאיה של חנה אינם צריכים להפריע להולדתו.

ננסה להעמיק בהבנת פעולותיה של הגר: אדם העומד בניסיון - פתוחות בפניו שלוש דרכי פעולה אפשריות. האפשרות הראשונה והשנייה הן פשוטות: לעמוד בניסיון או להיכשל בו; אולם קיימת גם אפשרות שלישית: למחות כנגד עצם הניסיון, ולסרב להשתתף בו. כאשר הקב"ה ניסה את אברהם - הוא קרא לו, ואברהם ענה "הנני". משמעותה של תשובה זו היא נכונות לעמוד בניסיון. הגר - לעומתו - אינה מוכנה להשתתף בניסיון. אם הילד עלול למות רק כדי לבדוק אם תתריס כלפי מעלה - היא משליכה אותו תחת אחד השיחים, ומנתקת את הקשר ביניהם. היא מרחיקה את הילד, ובכך משדרת שמה שיקרה לילד הוא ללא ידיעתה, ואי אפשר לנסות אותה באמצעות בנה.

גם אברהם, כמו הגר, הבין שהקב"ה מבקש ממנו לוותר על הבטחת הזרע. משום כך לא היה גם מקום להתווכח עם הקב"ה (בדומה לויכוח על גורל סדום), שהרי הויתור תלוי ברצונו החופשי של אברהם. אברהם יכול היה לומר לקב"ה שהוא לא מעוניין לעמוד בניסיון זה, אך בחר להעלות את יצחק לעולה כדי לשחוט אותו. כך הועמד אברהם בפני אותו הניסיון שהוא גרם להגר לעמוד בפניו; אך בעוד הגר סירבה להשתתף בו - אברהם עמד בניסיון בהצלחה.

ולא רק אברהם עמד בניסיון העקידה. המדרשים מלמדים אותנו שאף שרה עמדה בפני אותו ניסיון:

"ויבא אברהם לספוד לשרה - מהיכן בא?... מהר המוריה. ומתה שרה מאותו צער, לפיכך נסמכה עקידה ל"ויהיו חיי שרה"".   (בראשית-רבה נ"ח, ה)

כיוון ששרה היא זו שיזמה את הרחקת ישמעאל - גם היא צריכה להשתתף בניסיון של עקידת יצחק. הקב"ה סיפר לשרה על העקידה (למרות שידע מראש שיצחק לא ייעקד), כדי להעמיד אף אותה בניסיון של עקידת יצחק. הניסיון הוא גם ניסיונה של שרה, ולא רק ניסיונו של אברהם.

משמעותו של הניסיון

בשילוח ישמעאל, אברהם נקט בצעד חריג ביותר כדי לקיים בצורה מושלמת את הציווי "כי ביצחק יקרא לך זרע". צעד כזה הוא מוצדק רק אם האדם באמת מסור לציוויו של הקב"ה בכל רמ"ח איבריו. מטרתה של עקידת יצחק היה לבחון את מסירותו של אברהם: האמנם שילוחו הבזוי של ישמעאל נובע מהתבטלות אברהם כלפי ציווי ה', או שמא היו לצעד זה כוונות שאינן ראויות. לאחר שאברהם עקד את בנו על ראש המזבח, והקריב את כל עתידו על מזבח ציוויו של הקב"ה - רק אז ידע ה' כי אמנם גם שילוחו הבזוי של ישמעאל נבע מאותם מניעים עצמם:

"כי עתה ידעתי כי ירא א-להים אתה, ולא חשכת את בנך את יחידך ממני".   (בראשית כ"ב, יא)

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב מאיר שפיגלמן, תשס"ג

*******************************************************

 

בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון

האתר בעברית: http://www.vbm-torah.org/hebweb

האתר באנגלית:   http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9931456 שלוחה 5

דואל: YHE@etzion.org.il

* * * * * * * * * *

*

**********************************************************

*

 



[1]     ייתכן, אמנם, שבשילוח בני הפילגשים אברהם כבר למד לקח מתוצאות שילוח הגר וישמעאל, אולם קשה להניח שהוא לא יכול היה לחשוב בעצמו איך לשלח את בנו מביתו. ראוי להדגיש ששרה והקב"ה לא אמרו לאברהם כיצד לשלח את הגר וישמעאל, ולא התנגדו לשילוחם בצורה יפה יותר.

[2]     מעמדו של ישמעאל כבן השפחה זהה למעמדם של בני שפחותיו של יעקב: ייתכן שמדרגתו נמוכה יותר, אך כיוון שאברהם לקח את הגר לאישה לאחר ששרה לא ילדה לו - ישמעאל נחשב בן חוקי לכל דבר.

[3]   כאשר המלאך פוגש את הגר על הבאר, הוא אומר לה "הרבה ארבה את זרעך, ולא ייספר מרוב". הבטוי "הרבה ארבה" הוא ביטוי ייחודי, המצוי בתורה פעמיים נוספות בלבד: כאשר הקב"ה מעניש את חוה הוא אומר לה "הרבה ארבה עצבונך והרונך", ולאחר העקידה הקב"ה מבטיח לאברהם "והרבה ארבה את זרעך... והתברכו בזרעך כל גויי הארץ". נראה, שאברהם צריך לתקן חלק מהתוצאות השליליות של חטא אדם הראשון (כשם שנח אמור היה לעשות זאת, אך לא הצליח בכך). ילדו הראשון של אברהם צריך היה להתענות תחת יד שרה, כהמשך לעצב ולעינוי שבקללת חווה. לאחר שישמעאל נשלח מבית אברהם, עברה הברכה ליצחק, אך בהבדל מסויים: ישמעאל הוא "פרא אדם, ידו בכל ויד כל בו", וייעודו הוא עימות מתמיד עם שכניו. יצחק, לעומתו, אינו עתיד להלחם בגויי הארץ אלא להיפך: "ונברכו בו כל גויי הארץ".

[4]   חז"ל רמזו לנקודה זאת כאשר ציינו שהקב"ה בדק את ישמעאל באותה שעה, ולא התייחס לאישיות שאליה הוא עתיד להתפתח.