כתובות יא ע"א

גר קטן

"הגיורת והשבויה והשפחה, שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו פחותות מבנות שלש שנים ויום אחד - כתובתן מאתים, ויש להן טענת בתולין".  
    (משנה כתובות יא ע"א)

המשנה מזכירה אפשרות לגייר קטן. בראשונים מצאנו מחלוקות רבות לגבי התנאים שבהם יש לעודד ולסייע לגיור כזה. כידוע, כנסת ישראל לא תמיד ששה לקבל גרים, ועל אחת כמה וכמה גרים קטנים; אך לעיתים - והדבר תלוי הן בגורמים אידיאולוגיים והן בגורמים היסטוריים-חברתיים - אנו נוטים להסכים לגיור קטנים, אף על פי שאי אפשר לדעת אם הם מעוניינים להתגייר. ברם, גם לאחר שהכרענו שיש לנו עניין בגיור, עדיין יש לבחון את המנגנון ההלכתי שבו אנו נעזרים לשם גיור ילדים.

"זכין לאדם שלא בפניו"

העיקרון הבסיסי המאפשר לנו לגייר ילדים מובא בהמשך הגמרא:

"דזכות הוא לו, וזכין לאדם שלא בפניו".  

העיקרון של "זכין לאדם שלא בפניו", המוזכר פעמים רבות בהלכה, מאפשר לאדם לפעול עבור חברו גם ללא מינוי רשמי, בתנאי שהפעולה עתידה להביא תועלת לחבר. כך, לדוגמא, יכול ראובן להגביה חפץ מסויים כדי לקנות אותו עבור שמעון, למרות ששמעון מעולם לא ביקש ממנו שירות זה, וייתכן שאף לא פגש מעולם את ראובן. כיוון שהפעולה מועילה לשמעון - ראובן יכול לייצג אותו. באמצעות מנגנון זה, קובעת הגמרא שניתן לגייר קטן ללא כל מינוי מצדו, שהרי הוא חסר את הבגרות הנדרשת כדי למנות מישהו שיגייר אותו, כיוון שברור שטובתו מחייבת להפוך ליהודי.

הגמרא איננה מתייחסת לשאלה איזה חלק מתהליך הגיור מתבצע על ידי "זכין לאדם שלא בפניו". בדרך כלל, מנגנון זה מאפשר לבצע מעשה מסויים, היוצר מעמד הלכתי. בדוגמא שהבאנו לעיל, ראובן יכול לבצע את פעולת הקניין עבור שמעון, ובכך להפוך את החפץ לרכושו של שמעון. בדומה לכך, ייתכן שיכול אדם לגבות חוב מאדם אחר, כאשר בעל החוב אינו יכול לגבות אותו בעצמו. בשני המקרים, האדם מבצע עבור חברו פעולה מסויימת: פעולת קניין או פעולת גבייה. במקרה שלנו, לעומת זאת, ברור למדי שאין כל פעולה המתבצעת עבור הגר. הגר הקטן יטבול במקווה בעצמו ואף אחד לא יתנדב להימול במקומו. היכן, אפוא, בא לידי ביטוי השימוש ב"זכין לאדם שלא בפניו" בתהליך גיור הקטן?

גיור קטן ללא 'זכין'

תוס' במסכת סנהדרין משיבים על שאלה זאת בפשטות: לדעתם, הגרות אינה כלל תוצאה של 'זכין'! הגר הקטן אכן מבצע בעצמו את כל שלבי הגרות:

"ונראה, דזכייה דגירות לא דמי לשאר זכיות. דמה שבית דין מטבילין אותו - אינם זוכין בעבורו, אלא הוא זוכה בעצמו ובגופו, שנעשה גר ונכנס תחת כנפי השכינה. והא דפריך בכתובות "תנינא - זכין לאדם שלא בפניו"... היינו משום דאם היתה חובתו - לא היה לבית דין להתמצע, להכניס גופו בדבר שיש לו חובה". 
    (סנהדרין סח ע"ב תוד"ה קטן)

הקשר בין "זכין לאדם שלא בפניו" לבין גיור קטן הוא עקיף: לולא המנגנון ההלכתי של "זכין לאדם שלא בפניו", המאפשר לנו לבצע פעולות עבור חברינו, לא היינו נוטלים לעצמנו את האחריות לגייר את הקטן ללא הבעת רצונו. כיוון שמנגנון זה קיים, אנו מוכנים ליזום הכרעות חד-צדדיות עבור אחרים שייהנו מהם, אך בתהליך גיור הקטן אין אנו משתמשים ב'זכין' כלל. גיור הקטן הוא תהליך המתבצע באופן אישי, ללא כל הזדקקות ל"זכין לאדם שלא בפניו".

למרות הפשטות שבגישה זו, ניתן להקשות עליה קושייה בסיסית.   הגמרא בכתובות מביאה את דברי רב יוסף, שכאשר הגר מגיע לגיל שלוש-עשרה - הוא רשאי להפר את הגרות:

"אמר רב יוסף: הגדילו - יכולין למחות".

הלכה זו ברורה אם נניח שגירות הקטן מתבצעת באמצעות "זכין לאדם שלא בפניו". בכל פעם שנעזרים במנגנון זה, יש לנהנה זכות סירוב כאשר הוא עומד על כך שביצעו מעשה מסויים עבורו. בדוגמא דלעיל, כאשר שמעון מגלה שראובן קנה עבורו את החפץ - יש בידו זכות מיידית לסרב לקניין ולבטל אותו. אם גירות הקטן מתבצעת באמצעות אותו המנגנון, של "זכין לאדם שלא בפניו", מסתבר שהגר יכול לממש את זכות הסירוב שלו כאשר הוא מגיע לבגרות. אולם אם - כפי שטוענים התוס' - מנגנון זה אינו מעורב כאן, כיצד יכול הגר לחזור בו מגירותו?

התשובה שתוס' עונים על שאלה זו היא יצירתית ופרובוקטיבית ביותר. כידוע, הגירות כוללת שלושה מרכיבים הכרחיים: מילה, טבילה וקבלת מצוות. לדעת התוס', על אף שהגרות חלה לאחר הטבילה והמילה, קבלת המצוות אינה חלה עד שהגר מגיע לגיל שלוש-עשרה. זכות המחאה של הגר הקטן אינה מבוססת על זכות המחאה של "זכין לאדם שלא בפניו", אלא על כך שהשלב הסופי של הגירות - קבלת המצוות - מתבצע רק בגיל שלוש-עשרה.

למעשה, ניתן להעלות נפקא-מינה חשובה בין ההבנה הרגילה לבין הבנת התוס'. בדרך כלל, מעשה שהתבצע באמצעות 'זכין' מתבטל רק אם הזוכה מבקש זאת במפורש. לכן, לפי ההבנה הרגילה, הגר ממשיך להיות יהודי אלא אם כן הוא מבטל את גירותו במפורש בהיותו בן שלוש-עשרה. לעומת זאת, ייתכן שלדעת תוס' יש צורך בקבלת מצוות הרבה יותר פעילה כדי להשלים את תהליך הגירות. ייתכן שהיעדר ביטול לא יספיק, והגר צריך לקבל על עצמו את המצוות במפורש.

גירות ללא קבלת עול מצוות

המרכיב המעניין ביותר בעמדתם של התוס' הוא המודל המחודש שהם מציעים: גירות ללא קבלת מצוות פורמאלית. בתקופה שבין גיורו של הקטן לבין בגרותו, אדם זה נחשב ליהודי, שכן הוא מל וטבל, למרות שהוא לא קיבל על עצמו עול מצוות. מהי תבנית היהדות ללא קבלת המצוות והציות להן? הייתכן שכיוון שהגר הוא עדיין קטן, ואינו מחוייב במצוות, גירותו אינה צריכה לכלול קבלת עול מצוות?

למעשה, מצאנו גישה דומה לזו. הגמרא ביבמות מתארת באריכות את טקס ההודעה לגר על המצוות:

"ומודיעין אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות. ומודיעין אותו עון לקט שכחה ופאה ומעשר עני. ומודיעין אותו ענשן של מצות, אומרים לו: הוי יודע, שעד שלא באת למדה זו, אכלת חלב - אי אתה ענוש כרת, חללת שבת - אי אתה ענוש סקילה. ועכשיו, אכלת חלב - ענוש כרת, חללת שבת - ענוש סקילה. וכשם שמודיעין אותו ענשן של מצות, כך מודיעין אותו מתן שכרן. אומרים לו: הוי יודע, שהעולם הבא אינו עשוי אלא לצדיקים, וישראל בזמן הזה - אינם יכולים לקבל לא רוב טובה ולא רוב פורענות... ושני תלמידי חכמים עומדים על גביו, ומודיעין אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות. טבל ועלה - הרי הוא כישראל לכל דבריו". (יבמות מז ע"ב)

קיימת שיטה ידועה, שמקורה מצוי ברמב"ם[1], שטקס ההודעה לגר על מקצת המצוות אינו הכרחי, וגם אם לא הודיעו לו את המצוות - גירותו שרירה וקיימת:

"גר שלא בדקו אחריו, או שלא הודיעוהו המצות ועונשן, ומל וטבל בפני שלושה הדיוטות - הרי זה גר".  
    (הל' איסורי ביאה י"ג, יז)

ברם, רוב הפרשנים מבינים שגם לדעת הרמב"ם קבלת מצוות ברמה מסויימת היא הכרחית. גר שרוצה להיות יהודי ללא כל כוונה לקיים את המצוות - אינו שותף למחוייבות הבסיסית של היהדות, לחיבור שבין ביטחון בה' לקבלת מרותו, ובין האמונה בבורא העולם להליכות ולהלכה. הרמב"ם והריטב"א רק טוענים שטקס ההודעה לגר על מקצת המצוות אינו הכרחי, ובדיעבד - אם לא התבצע - אינו מעכב. ברור, עם זאת, שהכרת המצוות ושאיפה כנה לקיימם הם תנאים חיוניים לכל גירות. ואף על פי כן, כפי שראינו, תוס' מאפשרים לגר קטן לעכב חלק זה של גירותו עד לאחר שיתבגר.

המרכיב הדתי והלאומי שבגירות

יתכן שנוכל לזהות שתי בחינות נפרדות בגירות. הרב יוסף-דב סולובייצ'יק זצ"ל, במסתו המפורסמת "קול דודי דופק"[2], התייחס לגירות כאל תהליך בעל שני מרכיבים: מרכיב דתי ומרכיב לאומי. בדרך כלל, שני המרכיבים מתרחשים בו-זמנית, ואי אפשר לבצע גירות שחסרה את אחד מהמרכיבים הללו; אך במקרה של גר קטן, שאינו מחוייב במצוות, ייתכן להפריד בין שני המרכיבים באופן זמני. כל עוד הגר עודנו קטן, הגיור מתמצה בהצטרפות לעם היהודי, ללא קבלת מצוות. מצב חלקי זה מסתיים כאשר הגר מגיע לבגרות, ויכול לקבל עול מצוות ולהשלים את גירותו. בנקודה זו, אם הגר מחליט שלא לקבל את ההתחייבויות הדתיות שביהדות - אף שיוכו הלאומי פג, כיון שהמצב הלא-טבעי של יהדות חלקית כבר אינו אפשרי. אך אם הוא מחליט לקבל על עצמו את עול המצוות - גירותו מושלמת, ומעתה הוא יהודי ככל יהודי אחר.

גיור קטן באמצעות 'זכין'

בניגוד לתוס' בסנהדרין, תוס' בכתובות (יא ע"א) נוקטים בגישה הפוכה לחלוטין. לדעתם, גיור הקטן מתבצע באמצעות המנגנון של "זכין לאדם שלא בפניו", וללא מנגנון זה הגירות אינה אפשרית. למעשה, תוס' מקדישים דבור-המתחיל שלם ("מטבילין") כדי לדון בשאלה כיצד אפשר לזכות עבור אדם שהוא גוי וקטן. בכל הש"ס, תוס' מבינים שמנגנון 'זכין' נלמד משליחות רגילה: ראובן מתמנה לשליחו של שמעון, ולכן הוא יכול לזכות עבורו.   לכן, מנגנון זה יכול להיות מופעל רק כלפי אנשים היכולים למנות שליחים, ואילו קטן ועובדי כוכבים אינם יכולים לעשות זאת!

כדי להתגבר על קושיות אלו, תוס' נאלצים להודות שמנגנון "זכין לאדם שלא בפניו" פועל עבור הגר הקטן מדרבנן בלבד, ולכן גם תוקף הגירות הוא מדרבנן בלבד[3]. אמנם, תוס' נדחקים לתירוץ זה כיוון שהם סבורים שגיור הקטן מתבצע באופן ישיר באמצעות המנגנון של "זכין לאדם שלא בפניו". עמדה זו רק מחדדת את שאלתנו המקורית: איזה חלק בגירות דורש שימוש ב'זכין'? הלא הילד טובל ונימול בעצמו?

פתרון אפשרי אחד הוא שמישהו אחר מקבל עול מצוות עבור הקטן באמצעות המנגנון של "זכין לאדם שלא בפניו". כמוזכר לעיל, קבלת המצוות היא חלק בלתי נפרד מהגרות, וכיוון שקטן אינו יכול לקבל אותן על עצמו (שכן הוא אינו מבין את המשתמע מהחלטה זו), ייתכן שאנו מקבלים עבורו עול מצוות באמצעות המנגנון של 'זכין'.

תשובה שונה במקצת עוברת דרך ה'דעת' הדרושה לגירות. מלבד המילה, הטבילה וקבלת המצוות ההכרחיות לגיור, הגר צריך לבצע דבר נוסף: לחולל דעת או כוונה יצירתית, כדי להפוך את עצמו ליהודי. ר' חיים מבריסק תיאר חלויות הלכתיות מסויימות, שהן ברות ביצוע רק באמצעות צירוף של מעשים טקסיים עם כוונה יצירתית. כך, למשל, קידושין מתבצעים ע"י נתינת כסף, דקלום נוסחה לשונית ("הרי את מקודשת לי"), ויצירה מודעת של מעמד הקידושין. קטן חסר את הדעת הנדרשת לביצוע הגירות, ולכן ייתכן שאנו מספקים לו דעת זו באמצעות המנגנון של "זכין לאדם שלא בפניו"[4].

המשותף לשני הפתרונות שהצגנו הוא שישנם חלקים בגירות,   שאינם ניתנים להגשמה על ידי פעולות פיסיות גרידא. על אף שהקטן יכול לטבול ולהימול, ייתכן שהוא אינו יכול לקבל עליו עול מצוות, ואינו יכול לחולל את סוג הדעת הנדרש לשם גירות. הרכיבים החסרים הללו מסופקים לקטן על ידינו, מכוח המנגנון של "זכין לאדם שלא בפניו".

מדברינו עולה חידוש מסויים בדין 'זכין'. בדרך כלל, אנו נעזרים במנגנון של 'זכין' כדי לבצע מעשה מסויים עבור מישהו שנהנה ממנו. לדברינו, ניתן להשתמש ב'זכין' גם כדי לקבל על מישהו חיובים מסויימים, או כדי להשלים את דעתו. יש כאן, אם כן, תפיסה נרחבת ביותר של 'זכין', שאינה עולה בקנה אחד עם הלימוד של 'זכין' משליחות. אדם הממנה שליח יכול להסמיך אותו לבצע עבורו פעולות מסויימות; אך 'זכין' מאפשר יותר מכך: קבלת הכרעות והקניית דעת. ייתכן, אפוא, שיש לנתק בין המנגנון של "זכין לאדם שלא בפניו" לבין המנגנון של שליחות, ולקבוע כי 'זכין' הוא מנגנון עצמאי, חזק הרבה יותר.

אם לא נרצה להסיק מסקנות מופרזות מדי, ניתן להסביר שסוגייתנו מציגה יישום מקומי של 'זכין', ואין ללמוד ממנה על אופיו הכללי של מנגנון זה. הגמרא בקדושין מביאה מקור נוסף למנגנון של "זכין לאדם שלא בפניו":

"דאמר רבא בר רב הונא, אמר רב גידל אמר רב: מנין שזכין לאדם שלא בפניו? שנאמר "ונשיא אחד נשיא אחד".   (קידושין מב ע"א)

הפסוק "נשיא אחד נשיא אחד" (במדבר ל"ד, יח) מתאר את חלוקת ארץ ישראל לנשיאי השבטים, שכל אחד מהם קיבל נחלה עבור בני שבטו. הגמרא דוחה מקור זה, כיוון שייתכן שלא ברור אם כל בני השבט הסכימו לנחלה שהנשיא שלהם קיבל עבורם, ולכן לא הייתה כאן רק זכייה, אלא גם חוב עבור בני השבט. למסקנה, הגמרא לומדת מפסוק זה על מעמדו של האפוטרופוס - האדם המתמנה ע"י בית הדין כדי לקבל הכרעות שונות עבור יתומים חסרי ישע. מפרשים רבים הבינו שהגמרא דוחה לגמרי את ההצעה המקורית, ולומדת מהפסוק את מעמד האפוטרופוס בלבד; אולם הרמב"ן (גיטין נב ע"א) טוען שגם מעמדו של האפוטרופוס נלמד מ"זכין לאדם שלא בפניו"[5]. במילים אחרות, לדעת הרמב"ן, מסקנת הגמרא היא שלומדים מהפסוק "נשיא אחד" על יישום מיוחד ונרחב של דין 'זכין': על מעמדו של האפוטרופוס, הרשאי לפעול עבור הקטן ולהכריע עבורו הכרעות שונות.

על פי הבנתו של הרמב"ן בקידושין, יכולים אנו לבאר שאף סוגייתנו מושתתת על מוסד האפוטרופסות. ואכן, כך עולה בבירור מדברי רש"י:

"על דעת בית דין - שלֹשה יהו בטבילתו, כדין כל טבילת גר שצריכים שלושה, והן נעשין לו אב, והרי הוא גר על ידיהן, ומגעו ביין כשר".   (כתובות יא ע"א, רש"י ד"ה על)

ביתר ביאור, מופיעים הדברים בפירושו של המאירי:

"גוי קטן שבא לפני ישראלים ותבע מהם שיגיירוהו... מטבילין אותן על דעת בית דין. כלומר - שאותם הבאים לגיירו מודיעין את הדבר לבית דין, ומגיירין אותו על דעתם כאילו הם אבותיו של זה, שיהא עניינו מסור להם כדרך שעניין הבן מסור לאב להכניסו לברית ולקדושת אמונה".

מסתבר, שאב או אפוטרופוס נחוצים כדי לגייר קטן, החסר את הבגרות הנדרשת להחלטות אישיות כה גורליות. על כן, המנגנון ההלכתי הננקט לשם ביצוע גירות זו הוא מנגנון האפוטרופסות, שהוא סוג של 'זכין'. באמצעות מנגנון זה, מיופה כוחו של אותו אפוטרופוס לפעול או להכריע עבור הקטן, לגיירו ולהכניסו לקדושת ישראל[6].