!!
 
EAB- blank  
לגירסת Word של מאמר זה לחץ כאן.

הרב אהרן ליכטנשטיין

לעילוי נשמות אילן רמון ז"ל, שקידש שם שמים ברבים ושאר צוות הקולומביה.

מצוות פרו ורבו ומצוות שֶבֶת*

מקור הדין

בשלשה מקומות אנו מוצאים התייחסות למצוות "פרו ורבו". פעם אחת בפרשת בראשית:

"פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה".  (בראשית א, כח)

ופעמיים בפרשת נח:

"ויאמר להם פרו ורבו ומלאו את הארץ".  (בראשית ט, א)

"ואתם פרו ורבו שרצו בארץ ורבו בה".  (בראשית ט, ז)

ניתן לראות בגמרא דעות שונות לגבי מקור החיוב של מצוות פריה ורביה, וננסה לעמוד על כמה מהדעות.

רש"י על הפסוק האחרון מעיר כי הפסוק מפרשת בראשית, והפסוק הראשון בפרשת נח מהווים ברכה לאדם, וכי הפסוק השני בפרשת נח - זהו הציווי. רש"י מביא גם מדרש:

"ולפי מדרשו: להקיש מי שלא עוסק בפריה ורביה לשופך דמים".  

  (רש"י שם על פי הגמרא יבמות סה ע"ב)

ואולם, לפי הבנת הגמרא ביבמות סה ע"ב המקור לציווי הוא פסוק אחר. המשנה שם אומרת:

"האיש מצווה על פריה ורביה אבל לא האשה. רבי יוחנן בן ברוקה אומר: על שניהם הוא אומר: 'ויברך אותם א-להים ויאמר להם א-להים פרו ורבו'".

רב יוסף בגמרא מסביר כי תנא קמא לומד מן הפסוק "אני א-ל שדי פרה ורבה"[1] שנאמר ליעקב. כלומר, ברכת ה' לאדם הראשון כוונה לעם ישראל, ולכן הציווי נלמד מדברי ה' ליעקב - שנאמר לו אישית, כזכר ולא לשני המינים.

מהגמרא בסנהדרין נט ע"ב משמע בניגוד להבנת הגמרא שהבאנו לעיל. הגמרא שם דנה במצוות שנאמרו לבני נח - וחיובם על ישראל. וכותבת שם הגמרא שפריה ורביה נאמרה לבני נח - "ואתם פרו ורבו", ונשנתה בסיני - "לך אמור להם שובו לאהליכם"[2]. משמע, אם כן, שהמקור למצוות "פרו ורבו" הוא מפרשת נח, בניגוד להבנת רב יוסף בגמרא ביבמות.

ניתן, אמנם, לשלב בין שתי הדעות ולומר כי הפסוק בפרשת לך לך מלמד רק על פטור הנשים ואילו הציווי המעשי נלמד מהפסוק בפרשת נח.

*

כאמור, המשנה ביבמות מדברת על מצוות פריה ורביה וכך גם המשנה ביבמות סא ע"ב. במקומות אחרים אנו מוצאים מצווה אחרת:

"לא תהו בראה לשֶׁבֶת יצרה".   (ישעיה מה, יח)

הגמרא מבינה מקור זה כציווי לפריה ורביה. יש להבין את היחס בין שתי מצוות אלו בשני הקשרים: א. הגדרת החיוב. ב. הגבלת החיוב.

המשנה בגיטין מא ע"ב כותבת:

"מי שחציו עבד וחציו בן חורין עובד עצמו יום אחד ואת רבו יום אחד - דברי בית הלל. בית שמאי אומרים: לישא שפחה אי אפשר שחציו בן חורין, לישא בת חורין אי אפשר, שחציו עבד. ייבטל? והלא לא נברא העולם אלא לפריה ורביה, שנאמר: 'לא תהו בראה לשֶׁבֶת יצרה'! אלא מפני תיקון העולם כופין את רבו ועושה אותו בן חורין".

ומסיימת המשנה:

"וחזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי".

גם הגמרא במגילה כז ע"א העוסקת במטרות שלשמן מותר למכור ספר תורה מתייחסת לציווי זה:

"אין מוכרין ספר תורה אלא ללמוד תורה ולישא אישה…".

והגמרא לומדת דין זה מ"לא תהו בראה לשֶׁבֶת יצרה", שהיא 'מצווה רבה' - יעד חשוב יותר מקניית שופר או מגילה.

אופי הדין

הראשונים בביאורם את המשנה בגיטין העלו את השאלה, מדוע המשנה בחרה בפסוק "לא תהו בראה לשֶׁבֶת יצרה" כמקור למצוות פריה ורביה, ולא בציווי המפורש - "ואתם פרו ורבו", והלא הפסוק שהביאה המשנה הוא מהנביאים, ואינו לשון חיוב!

התוספות בגיטין מביאים מספר תירוצים לכך:

1.  כדי לכפות את האדון לשחרר את העבד - יש צורך שהעבד ייבטל הן ממצוות שבת הן ממצוות פריה ורביה. כל עוד מוטל עליו עדיין אחד החיובים – אין אנו יכולים לכפות על האדון לשחרר את עבדו. לכן, מסבירים התוספות, יש צורך להביא את הפסוק העוסק במצוות שבת, שגם ממנה העבד מופרש בעל כורחו.

2.   "לא תהו בראה" היא 'מצווה רבה', ודווקא בשבילה כופין את רבו, בניגוד למצוות פריה ורביה - שהיא מצווה ככל המצוות. כראיה, מביאים התוספות את הגמרא במגילה שהבאנו לעיל. מקור דומה מופיע לגבי היתר כהן ליטמא בטומאת ארץ העמים - עבודה זרה יג - שמיטמא לשם לימוד תורה ונשיאת אישה בלבד. אמנם השאילתות שם מסביר שאפילו כדי ללמוד תורה ולישא אישה מותר ליטמא - וקל וחומר שלמצווה רגילה מותר, אך התוספות שם דוחים דעה זו, ומסבירים כי אכן תלמוד תורה ונשיאת אישה הם "מצווה רבה" וחשובות יותר ממצוות רגילות.

3.  תירוץ שלישי לגמרא בגיטין שמביא התוספות בשם ריב"ם הוא שמשום מצוות פריה ורביה, היות ועבד פטור ממנה - כאישה, אין על רבו חיוב לשחררו, אך בשֶׁבֶת מחוייב כל אדם וגם העבד עצמו, ולכן בחרה המשנה דווקא פסוק זה ולא פסוק המציין את מצוות "פרו ורבו". בהמשך דנים התוספות האם עבד אכן פטור ממצוות פריה ורביה וחייב בשֶׁבֶת.

נראה כי ניתן להציע הבנה רביעית. מצוות פריה ורביה היא מצווה שחובתה היא על הפרט - כישיבה בסוכה ואכילת מצה,   אך שֶׁבֶת - אינו מנוסח כציווי אלא כרצונו של הקב"ה. ההנחה היא שעל עובד ה' למלא את רצונו של בורא העולם[3], ומבחינת רצון הקב"ה שהעולם יהיה מיושב - הרי אחת היא אם האדם יקיים המצווה או יגרום לאדם אחר לקיימה. על כל בני האדם מוטלת החובה להגדיל את האוכלוסין בעולם. לפי דברינו, כוונת המשנה היא שרק בגלל מצוות שֶׁבֶת ניתן לכפות את האדון לשחרר את עבדו - שכן גם עליו מוטלת החובה ליישב את העולם. כפיית האדון לשחרר את עבדו כדי שזה יוכל לקיים מצווה זו או אחרת - אינה אפשרית.

היקף הדין

על פי הבחנה זו שהראינו בין מצוות פריה ורביה לבין מצוות שֶׁבֶת, ניתן להבדיל בין שתי המצוות גם מבחינת היקף חיובן. במצוות שֶׁבֶת ניתן להביא בחשבון את מצב העולם; בזמן אדם הראשון העולם היה שומם, והייתה חובה ליישבו, אך אם יש מצב בו העולם מיושב לעייפה - ייתכן וחיוב שֶׁבֶת אינו קיים. מצוות פריה ורביה, לעומת זאת, נותרת על כנה ללא קשר למצב האוכלוסין בעולם.

*

ניתן למצוא הבדל נוסף בין המצוות, אם נסביר כהסבר התוספות שעבד חייב בשֶׁבֶת - שגם אישה תהיה מחוייבת במצווה זו, בניגוד לפריה ורביה, ממנה אשה פטורה.

הגמרא בקידושין כותבת לגבי קידוש אישה - מצווה בה יותר מבשלוחה. הר"ן והמאירי הבינו שמדובר במצוות פריה ורביה, ושאלו: מה הקשר לאישה, הרי היא פטורה ממצוה זו! על כך יש מספר תשובות:

א.  הר"ן והמאירי ענו כי היא מסייעת לבעל לקיים את מצוות פריה ורביה, ובכך מצווה בה יותר מבשלוחה.

ב.  הגרי"ד סולובייצ'יק זצ"ל הבין כי מעשה הקידושין הוא מצווה בפני עצמה - אותה גם האישה מקיימת.

ג.  גם אם לא נבין כמותו נוכל לומר כי האישה היא משתתפת פעילה בקיום מצוות שֶׁבֶת - בה גם היא חייבת כאיש.

*

אפשרות אחרת להבין את היחס בין שתי המצוות היא לומר כי השֶׁבֶת מגדיר את הפריה ורביה, ואיננו מצווה נפרדת. המשנה ביבמות סא ע"ב כותבת:

"לא יבטל אדם מפריה ורביה אלא אם כן יש לו בנים. בית שמאי אומרים: שני זכרים ושתי נקבות. בית הלל אומרים: זכר ונקבה".

הגמרא בהמשך (סב ע"א) מביאה שתי ברייתות. הראשונה:

"בית שמאי אומרים: שני זכרים ושתי נקבות. בית הלל אומרים: זכר ונקבה".

והשניה:

"בית שמאי אומרים: זכר ונקבה. ובית הלל אומרים: זכר או נקבה".

כמקור לדעה האחרונה מביאה הגמרא את הפסוק: "לא תהו בראה לשֶׁבֶת יצרה". כלומר, הגמרא הבינה כי הפסוק "לא תהו בראה" מגדיר את מצוות פריה ורביה - שתהיה תרומה כלשהי ל'שֶׁבֶת' הכולל בעולם. לפי הבנה זו אין במצוות שֶׁבֶת חיוב נפרד.

אנו פוסקים להלכה כבית הלל שבמשנה - זכר ונקבה. וניתן   להבין זאת בשני אופנים:

1.  שֶׁבֶת היא אכן מצווה נפרדת, ואין להקיש ממנה על מצוות פריה ורביה.

2.  לשם קיום חובת השֶׁבֶת יש להוליד בן ובת, וחובת שֶׁבֶת היא הקובעת את הגדרת החיוב בפריה ורביה.

הנפקא מינה בין ההבנות היא ברורה:

א.  אשה שחייבת בשֶׁבֶת ופטורה מפריה ורביה - האם היא חייבת בלידת צאצא יחיד, או שאולי גם היא חייבת בלידת בן ובת - כחלק מחיוב שֶׁבֶת.

ב.  כמו כן, אם מתו כל בניו ובנותיו פרט לאחד - האם קיים מצוות פריה ורביה או רק את מצוות שֶׁבֶת.

ג.  מהגמרא ביבמות סב ע"ב עולה נפקא מינה נוספת:

"איתמר, היו לו בנים ומתו - רב הונא אמר: קיים פריה ורביה. רבי יוחנן אמר: לא קיים. רב הונא אמר קיים מדרב אסי, דאמר רב אסי: אין בן דוד בא עד שיכלו כל נשמות שבגוף… ורבי יוחנן אמר: לא קיים פריה ורביה - לשֶׁבֶת יצרה בעינן, והא ליכא".

יש לדון לפי ההבנות השונות דלעיל, האם לפי רבי יוחנן מי שמתו בניו לא קיים את מצוות שֶׁבֶת אך קיים את מצוות פריה ורביה, או שגם את מצוות פריה ורביה לא קיים[4].

*

משמעות נוספת שניתן להביא להבדל בין פריה ורביה לדין שֶׁבֶת נוגעת למנחת חינוך במצווה זו. המשנה ביבמות כב ע"א כותבת:

"מי שיש לו בן מכל מקום - פוטר אשת אביו מן הייבום".

ומסבירה שם הגמרא כי הכוונה היא לבן ממזר. המנחת חינוך דן בשאלה אם אדם שיש לו בן ממזר קיים את מצוות פריה ורביה או לא. ניתן, כמובן, לחלק בין ממזר בהיתר - גר שנשא ממזרת, לבין ממזר באיסור. הירושלמי כותב שבכל ממזר יש קיום למצוות פריה ורביה, והמנחת חינוך עצמו מביא שתי אפשרויות בהבנת הירושלמי:

1.  כוונתו רק לממזר בהיתר.

2.  למרות שממזר באיסור הוא מצווה הבאה בעבירה - הביאה היא רק הכשר מצווה ולכן הולדת הממזר אינה נחשבת למצווה הבאה בעבירה.

המנחת חינוך עצמו מביא את דברי התוספות שחולק על הבנה זו, ומקשה על כך מדין שחרור עבד לשם מצוות שֶׁבֶת, שהרי יש דין ש'עשה דוחה לא תעשה', וכאן יש עשה של "פרו ורבו" מול לא תעשה של איסור לשחרר עבד, ופשוט שחייב לשחרר את העבד! ומדוע צריכה הגמרא למצוא מקור לדין זה? לפי הסברו השני של המנחת חינוך אין כאן שאלה כלל, כיוון ששחרור עבדו הוא רק הכשר מצווה ולא המצווה עצמה, ואין כאן עשה הדוחה את הלאו. מכך שהתוספות לא הביא תירוץ זה, משמע כי הוא הבין שהביאה או שחרור העבד הם חלק מקיום מצוות שֶׁבֶת, ואין לחלק בין הכשר המצווה למצווה עצמה.

כהמשך להסברו של המנחת חינוך ניתן לחלק בין מצוות   שֶׁבֶת לבין מצוות פריה ורביה בדרך שונה מכפי שהסברנו לעיל. פריה ורביה היא מצווה הדורשת עשייה מוגדרת. שֶׁבֶת, לעומתה, היא מצווה התלויה בתוצאה. על פי הסבר זה ניתן להבין מדוע ביאה היא קיום של מצוות פריה ורביה, אך אין היא מהווה קיום במצוות שֶׁבֶת (לפי המנחת חינוך) - שכן אין עדיין צאצאים בעולם, ולכן מצד חיוב שֶׁבֶת - אין חיוב על האדון לשחרר את העבד מדין "עשה דוחה לא תעשה".

סיכום

סקרנו במאמר זה את מקור החיוב במצוות "פרו ורבו" ובמצוות שֶׁבֶת. כן ראינו את השיטות השונות בנוגע ליחס בין שתי מצוות אלו: האם אלו שתי מצוות נפרדות, או שזוהי מצווה אחת המוגדרת על ידי חברתה. הבאנו מספר נפקא מינות לשאלה זו, שעיקרן עוסק בהגדרת היקף דין מצוות פריה ורביה ומצוות שֶׁבֶת - חובת האדון לשחרר את עבדו לשם כך, חיוב נשים במצוות אלו, ומצבים מיוחדים, כממזר או אדם שמתו בניו - האם גם בהם יש חובת פריה ורביה ושֶׁבֶת.

לסיום, ראינו מקום לחלק בין מצוות שֶׁבֶת לבין מצוות "פרו ורבו", כהמשך לשיטת המנחת חינוך, ולומר כי ההבדל המהותי בין שתי מצוות אלו הוא במיקוד החיוב על המעשה - במצוות פריה ורביה, ועל התוצאה - במצוות שֶׁבֶת.  

 

 

 

 

 

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון תשס"ג

*******************************************************

 

בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון

האתר בעברית: http://www.vbm-torah.org/hebweb

האתר באנגלית:   http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9931456 שלוחה 5

דואל: YHE@etzion.org.il

* * * * * * * * * *

*

**********************************************************

*

 



* השיעור הועבר לתלמידי הישיבה בשנת תשנ"ט וסוכם על ידי יצחק ברט. הסיכום לא עבר את ביקורת הרב.

[1] בראשית לה, יא.

[2] דברים ה, כז.

[3] ספר החינוך בסוף מצוות "פרו ורבו" - מצווה א - כותב בדומה לכך, שעוונו של המבטל מצווה זו גדול, שכן מראה בעצמו שאינו רוצה לקיים חפץ קונו.

[4] בהמשך (סב ע"ב) כותבת הגמרא "בני בנים הרי הם כבנים". נחלקו בהבנת המושג אביי ורבא. לאביי, הכוונה אינה לבת שנולדה לבנו, ואילו לרבא גם בבת שנולדה לבנו יש קיום של המצווה, שכן "לשֶׁבֶת יצרה בעי, והא איכא". גם כאן ניתן להבין את צדדי המחלוקת לפי ההבנות שהעלינו לעיל, ואין כאן המקום להאריך.