ישיבת הר עציון (בית המדרש האלקטרוני)

*****************************************

שיעורים בהלכה

****************

ראש השנה לאילן*

הרב שבתי אברהם הכהן רפפורט

"באחד בתשרי ראש השנה... לנטיעה... באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי, בית הלל אומרים בחמשה עשר בו."   (מסכת ראש השנה פ"א מ"א)

מהמשנה עולה כי ישנם שני ראשי שנים הקשורים בעצים: באחד בתשרי, ראש השנה 'הכללי' והיום שבו 'כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון' - ראש השנה לנטיעה; ובאחד בשבט -   לדעת בית שמאי, ולדעת בית הלל חמישה עשר בו - ראש השנה לאילן. אך מהי סיבת ההבדל בין תחילת השנה לנטיעה לבין התחלתה לאילן?

במסכת ראש השנה, בדף ט ע"ב, מובאת הברייתא הבאה:  

"אחד הנוטע... ערב שביעית שלשים יום לפני ראש השנה -   עלתה לו שנה ומותר לקיימו בשביעית, ופירות נטיעה זו אסורין עד ט"ו בשבט, אם לערלה - ערלה, ואם לרבעי - רבעי."

ופירש רש"י שם:  

"ואף על פי שאמרנו עלתה לו שנה, אם חנטו פירות לאחר ראש השנה של שנה רביעית מיד [קודם ט"ו בשבט] עדיין אסורין הן עולמית משום ערלה, שאף על פי שתשרי ראש השנה לנטיעה, ט"ו בשבט ראש השנה לאילן, וזו כבר נעשית אילן, לפיכך אין שנתה מתחדשת לצאת מידי ערלה עד ט"ו בשבט, אבל משם ואילך אם יחנטו בה פירות דין רבעי עליהם לאכול בירושלים."

כלומר, לעניין חישוב גיל הנטיעה וחישוב שנות ערלה, ראש השנה הוא אחד בתשרי, ואם עברה על נטיעה תקופה מספקת כדי להיחשב שנה (היינו ל' יום, לשיטת הברייתא שהבאנו), באחד בתשרי הרי היא בת שנה, ונותר למנות לה לשנות ערלה עוד שנתיים נוספות בלבד. אך משעה שנעשית הנטיעה אילן משתנה דינה, וראש השנה שלה עובר לחמישה עשר בשבט.

כפי שראינו בברייתא לעיל ובעוד מקורות, היום הקובע לשנת הפרי הוא יום חנטתו, ולכן כאשר באים לקבוע אם הפירות מותרים באכילה יש לבדוק האם חנטו אחרי ראש השנה הרביעית לאילן, שהוא חמישה עשר בשבט.

מה בין נטיעה לאילן?

ראינו, אם כן, שבמהלך התפתחות העץ מנטיעה לאילן, התחלף גם ראש השנה שלו. כעת עלינו לברר מה יסוד ההבדל בין נטיעה לבין אילן. את ההבדל בין נטיעה לבין אילן מצאנו גם בדין חרישת שדה אילן, המותרת בערב שביעית בזמן שכבר נאסרה עבודת הקרקע.   וכך שנינו במסכת שביעית פ"א מ"ה:

"שלשה אילנות… מצטרפין וחורשין כל בית סאה בשבילן."

ואילו לגבי נטיעות שנינו שם:

"עשר נטיעות מפוזרות בתוך בית סאה חורשין כל בית סאה בשבילן עד ראש השנה."

ושם במ"ח:  

"עד אימתי נקראו נטיעות? רבי אלעזר בן עזריה אומר עד שיחולו [ופירשו הרמב"ם והר"ש משאנץ: עד שייעשו הפירות חולין, דהיינו אם ייפדו בשנה הרביעית, או שייעשו חולין מאליהם - כלומר עד השנה החמישית]; רבי יהושע אומר: בת שבע שנים; רבי עקיבא אומר: נטיעה כשמה [ופירש הרמב"ם: 'שנלך בה אחר מנהג הלשון וכל מה שיקראו בני אדם נטיעה היא נטיעה'; והר"ש פירש שהיינו בת שנתה]."

בפרק ג מהלכות שמיטה ויובל הלכה ז פסק הרמב"ם כרבי עקיבא כפי שפירש את דעתו במשנה, שהאילן נחשב נטיעה - כל עוד האנשים קוראים לו נטיעה.

יש להבין את ההבדל בין נטיעה לאילן כהבדל מהותי, אשר ממנו נובע ההבדל בין ראשי השנים שלהם. הנטיעה היא עץ בילדותו, אשר עדיין אינו חשוב ועצמאי כאילן; עיקר חשיבותו בהיותו חלק מקבוצת נטיעות. ההלכה למשה מסיני שדווקא עשר נטיעות לבית סאה מהוות נטיעה 'תקנית', מבוססת, אם כן, לא רק על העיקרון החקלאי - כלומר: על המרחק שאליו מגיעים השורשים - אלא גם על סיבה עקרונית. ישנם מספר תחומים בהם ניתן לראות כי 'עשרה' נחשב כקבוצה שלמה, והדבר נתבאר רבות בספרי המהר"ל. לכן על מנת שיחידת שטח רגילה, דהיינו בית סאה, תיחשב נטועה בנטיעות, צריכה להיות שם קבוצת עצים - לפחות עשרה.

האילן, לעומתו, כבר חשוב בפני עצמו, והסיבה שדרושים   שלושה אילנות בבית סאה כדי להתירה בחרישה, היא שרק בשיעור זה נחשבת הקרקע שבין האילנות כיחידה אחת המהווה "שדה אילן", כמו שמבואר גם במשנה ובגמרא במסכת בבא בתרא פא ע"א לגבי "קנה שלשה אילנות קנה קרקע".

הסבר מחלוקת התנאים

ניתן להסביר את מחלוקת התנאים במשנה בשביעית שראינו לעיל, כדיון בשאלה ממה נובעת חשיבותו של האילן לעומת הנטיעה. רבי אלעזר בן עזריה סובר שעיקרו של השינוי מנטיעה לאילן הוא הפיכת העץ ממקבל לנותן: עד שיחולו פירותיו היה העץ בגדר 'אוכל ואינו עושה', הדורש טיפול והשקעה מתוך תקווה לעתידו; אך כאשר הוא נותן פירות המותרים באכילה, הרי הוא נעשה 'עץ מאכל', ויש לו חשיבות עצמאית משלו.

את דעת רבי עקיבא על פי הסבר הר"ש, שהעץ מוגדר כאילן רק משמלאה לו שנה, נוכל להבין מתוך ההשוואה לדין טרפה (בהמה שיש לה פגיעה גופנית מסוגים מסוימים). ונבאר: הגמרא במסכת חולין דף נז ע"ב אומרת:

"אמר רב הונא: סימן לטרפה י"ב חודש [רש"י: אם היא חיה - בידוע שלא נטרפה]. אמר ר' יוסי בן המשולם: מעשה בענבול באחד שנפחתה גולגלתו ועשו לו חידוק של קרויה וחיה. אמר לו ר' שמעון בן אלעזר: משם ראיה? ימות החמה היה, וכיון שעברו עליו ימות הצנה מיד מת."

ברור מהגמרא כי הצורך בהמתנה של שנה שלמה נובע מכך שרק לאחר מחזור עונות שלם של ימות החמה וימות הצינה ניתן לדעת בוודאות מה מצבה של הבהמה: אם עמדה הן בימות החמה הן בימות הצינה - בידוע שהיא בריאה, ואם לאו - הרי היא טרפה. ואכן, בפתחי תשובה יורה דעה סימן נז ס"ק טז הביא בשם ספר 'חומות ירושלים' שהשנה שצריכה לעבור עליה אינה שנה של י"ב חודש שלנו, אלא שנת חמה של שס"ה יום, כדי שיעברו עליה כל ימות החמה והצינה.

כך גם לגבי נטיעה: עד שיתברר שהיא מסוגלת להחזיק מעמד בימי החמה והצינה, הרי היא דורשת טיפול והשגחה מתמידים, ואין לה קיום עצמאי. משעברה עליה שנה, הוכח שהיא מספיק חזקה ועומדת בפני עצמה, ורק אז היא נעשית אילן (לפי טעם זה ברור שנטיעה צריכה להיות 'בת שנתה', כלומר שתעבור עליה שנה מעת לעת, ולא עד ראש השנה, שאז מלאה לה שנה לעניין ערלה; וכך גם מוכח מהמשנה ומלשון רש"י בראש השנה שהבאנו למעלה).

כך נוכל גם להבין את הסברו של הרמב"ם בדעת רבי עקיבא, שהגדרת נטיעה או אילן תלויה בצורה שבה אנשים מכנים את העץ: נראה שאנשים קוראים 'אילן' לדבר יציב וקבוע, ולא לנטיעה שאינה יכולה להחזיק מעמד לאורך זמן.

רבי יהושע סובר שהנטיעה נקראת 'אילן' רק כעבור שבע שנים, שהן מחזור חקלאי שלם של שמיטה. כאשר העץ הצליח להחזיק מעמד בכל שרשרת המצבים החקלאיים והדינים הנובעים מהם, נחשב הוא לבעל קיום עצמאי וראוי להיקרא בשם 'אילן'.

כעת ניתן להבין את ההבדל בין ראש השנה של הנטיעה לבין ראש השנה של האילן. אחד בתשרי הוא ראש השנה ויום הדין לכל באי עולם, אז מתחדש הרצון הא-לוהי בבריאה, ומתחדשת הבריאה. תחילת השנה לגבי הנטיעה היא חלק מאותה מערכת, משום שאין לנטיעה קיום עצמאי והיא בגדר 'מקבל' בלבד.

כאשר התפתחה הנטיעה והפכה לאילן העומד בפני עצמו - נתייחד לו ראש השנה משלו, החָל בעיצומם של ימי החורף, כאשר מתחיל השרף לעלות באילנות, והוא מייצג את עמידתו של האילן בחורף והתעוררותו העצמית לתחייה ופריחה מחודשות.

ישראל נמשלו לאילן

בספרי החסידות אנו מוצאים השוואה בין ראש השנה לאילן לבין האדם מישראל, כפי שכתבה התורה:

"כי האדם עץ השדה."

מבואר בספר 'בני יששכר' שלשיטת רבי אליעזר שבתשרי נברא העולם, ותחילת בריאתו הייתה בכ"ה באלול - הייתה תחילת עלייתו במחשבה ארבעים יום קודם לכן, דהיינו בט"ו באב, ולכן היה יום זה יום טוב ויום התחדשות, שאז הייתה מין התעוררות והתחדשות בעולם. ואילו לשיטת רבי יהושע, שבניסן נברא העולם ובכ"ה באדר החלה בריאתו - הייתה תחילת עלייתו במחשבה בט"ו בשבט.

נראה לומר במחלוקת זו ש'אלו ואלו דברי א-לוהים חיים'. מבחינת עם ישראל נברא העולם בניסן, ואכן נתייחד להם ראש חודשים בפני עצמו - ניסן, שהוא ראשון לגאולתם. יום ההתעוררות ליצירת עם ישראל (המקביל ל'ארבעים יום קודם...') הוא ט"ו בשבט, המבטא את בחינת ה'נותן' שבעולם, שכבר התבגר וסיים את שלב ה'מקבל' הסביל.

חז"ל אומרים כי כ"ו פסוקיו של מזמור קל"ו בתהילים - "כי לעולם חסדו" - הם כנגד עשרים ושישה הדורות שעבר העולם עד מתן תורה, שעד אז היה ניזון בחסד ה' יתברך, ומאז ניזון בזכות. מתן תורה היווה מעבר של העולם ממצב של 'נטיעה' למצב של 'אילן'. כאמור, ראשיתו של מעבר זה, עלייתו במחשבה, קשורה לט"ו בשבט.

איתא במדרש רבה, שמות פרשה לו ד"ה "ואתה תצווה":

"'זית רענן יפה פרי תאר קרא ה' שמך'.   וכי לא נקראו ישראל אלא כזית הזה בלבד? והלא בכל מיני אילנות נאים ומשובחים נקראו ישראל! בגפן ותאנה, שנאמר: 'גפן ממצרים תסיע'.   תאנה, שנאמר: 'כבכורה כתאנה בראשיתה'.   כתמר, שנאמר: 'זאת קומתך דמתה לתמר'... ובא ירמיה לומר: 'זית רענן יפה פרי תאר'? אלא מה הזית הזה, עד שהוא באילנו, מגרגרין אותו ואחר כך מורידין אותו מן הזית ונחבט, ומשחובטין אותו מעלין אותו לגת, ונותנין אותו במטחן ואחר כך טוחנין אותו, ואחר כך מקיפים אותו בחבלים ומביאים אבנים, ואחר כך נותנין את שומנן, כך ישראל, באים העובדי כוכבים וחובטין אותם ממקום למקום וחובשין אותן וכופתין אותן בקולרין, ומקיפים אותם טריוטין, ואחר כך עושין תשובה, והקב"ה עונה להם. מנין? שנאמר: 'ויאנחו בני ישראל...'."

רואים, אם כן, שישראל נמשלו בדברי הנביאים לעצים כדי לבטא את שבחם. אך השבח המיוחד להם בא לידי ביטוי דווקא בזית, שעיקר טובו וייחודו יוצא אל הפועל אחרי מאבק ולחץ. כך גם ישראל, שמתוך המאבקים והלחצים בהם הם נתונים, מבטאים הם את אהבתם וקרבתם לה' יתברך.

על פי רוב, חל יום ט"ו בשבט בשבוע שקוראים בו את פרשת בשלח.   וכך איתא במדרש רבה, שמות פרשה כ, ד"ה ויהי:

"ויהי בשלח פרעה, הדה הוא דכתיב: 'שלחיך פרדס רמונים'.   משל לאדם שהיה לו שדה והיה בה גל של צרורות, עמד ומכרה לאחר. עמד אותו האיש שקנאה והעביר אותו הגל מתוכה ומצא תחתיו מים חיים. נטעה גפנים עשאה שורות שורות... העמידה על קנים, בנה מגדל בתוכה והושיב בתוכה שומר. כל מי שהיה עובר עליה היה משבחה. עבר עליה אותו האיש שמכרה ראה אותה מליאה כל טוב.   אמר אוי לך שכך מכרתי... כך היו ישראל במצרים גל של צרורות... כיון שיצאו נעשו פרדס רימונים... נעשו שורות שורות - ראובן שמעון לוי ויהודה... סמכה על הקנים - אלו קני המנורה... פרעה ראה אותם שורות שורות... התחיל צווח ואומר: 'אוי לו לאותו האיש שכך הוציא מתחת ידו'. לכן נאמר 'ויהי בשלח פרעה'."

המדרש מבטא רעיון זה בצורה ברורה: כבר ביציאת מצרים, עוד לפני שסודרו בני ישראל על פי דגלים, ללא המנורה ושאר כלי המשכן, יכול פרעה לחוש בתופעה זו של עם אשר בו רוח א-לוהים; אך מציאות זו של עם ישראל מצויה הייתה רק בכוח, ובפועל עם ישראל יצאו ממצרים בזכות ההבטחה לאבות, ולא בגלל זכות עצמאית שהייתה להם.

קריעת ים סוף כבר לא הייתה בחסד אלא בזכות, שהרי הים לא נקרע עד שמסרו ישראל נפשם ונכנסו למים, ודרשו חז"ל שהיו ישראל נתונים בדין באותה שעה, כלומר: שהייתה כאן הצלה בדין ובמשפט, בזכות ייחודם ומעלתם, ומשום שבאמת אז נשתנו מ'נטיעה' ל'אילן', ובהשתנות-התחדשות זו אמרו ישראל שירה.

 

כל הזכויות שמורות   2002   לישיבת הר עציון

***************************************

ניתן למצוא "טופס אוטומטי להרשמה" באתר שלנו:

http://www.vbm-torah.org/hebsub.htm