שיחה לפני סליחות מוצ"ש נצבים תש"ס

 

"כל המצוות שבתורה בין עשה ובין לא תעשה אם עבר אדם על אחת מהן חייב להתודות לפני הא-ל ברוך הוא"

רמב"ם ה' תשובה פ"א ה"א.

 

מבנה סדר הסליחות בקהילות אשכנז וספרד כמבנה תפלה יומית, כך כותב הלבוש.   פותחים באשרי ואחריו קדיש ומסיימים בנפילת אפים וקדיש תתקבל, ומה שאומרים באמצע זה מקביל לתפלת י"ח.   שני הקטעים העיקריים והמשמעותיים ביותר בחלק המקביל לתפלת י"ח הם:   י"ג מידות ווידוי.   י"ג מדות נקראים בפי חז"ל סדר תפלה.   "ויעבור ד' על פניו ויקרא.   א"ר יוחנן אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח צבור והראה לו למשה סדר תפלה.   אמר לו כל זמן שישראל חוטאין יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם" (ר"ה י"ז: ט).   אשר לוידוי הרי הוא קשור לתשובה המהווה עיקר עניינם של ימי הרחמים והסליחות האלה.

השאלה הנשאלת מה נתחדש כאן בסדר סליחות.   י"ג מדות ווידוי אנו אומרים לכל הפחות פעמיים בשבוע.   יש אומרים כל יום בשחרית ומנחה.   התשובה הפשוטה אין כאן חדוש באשר לתפלות היום-יומיות אלא יש כאן תפלה נוספת בבחינת קומי רוני בלילה.   תשובה זו נכונה ביחס לסדר סליחות של כל הקהילות.   אולם כשנעיין בסדר סליחות שתקנו לנו חכמי אשכנז, נראה שראו בסדר סליחות נימה נוספת שאין בכל תפלה יום-יומית.

בפתיחת הסליחות אחרי חצי הקדיש שלאחר אשרי אנו אומרים דברי תחנונים קצרים המהווים כעין פתיחה, "לך ד' הצדקה… כי אתה שומע תפלה".   ואח"כ תקנו לנו חכמי אשכנז לקרא כחמישים פסוקים המדברים על רוממותו יתברך.

בראשונה פסוקים המדברים על השתחויה לפניו   ואח"כ עשרות פסוקים המדברים על גדולתו וגבורתו ורוממותו, על גדולתו שבאה לידי ביטוי בבריאת כל היצורים ואח"כ על רצוננו להתקרב אליו תוך קריאה לכל יצורי עולם:   "לכו נרננה לד' נריעה לצור ישענו".

השאלה היא מה עניינם של פסוקים אלו בסדר הסליחות.   הרמב"ם, בפתיחתו להלכות תשובה, כתב מצות עשה אחת "והיא שישוב החוטא מחטאו לפני ד' ויתודה".   ובהלכה א' הוא כותב:   "כל המצוות שבתורה בין עשה ובין לא תעשה, אם עבר אדם על אחת מהם, בין בזדון בין בשגגה, כשיעשה תשובה חייב להתודות לפני הא-ל ברוך הוא.   שנאמר:   "איש או אישה כי יעשו מכל חטאות האדם… והתודו את חטאתם אשר עשו, זה וידוי דברים.   וידוי זה מצות עשה.   כיצד מתודה?   אומר אנא ד' חטאתי עויתי פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך והרי נחמתי ובושתי במעשי ולעולם איני חוזר לדבר זה, וזה עיקרו של וידוי".  

יש כאן חידוש גדול בדברי הרמב"ם, שבכל וידוי אצל כל אדם יש לפתוח ב- אנא ד'.   הכהן הגדול פותח את שלושת הוידויים ביום הכפורים ב- אנא ד', כמבואר במשנה (יומה ל"ה) "וכך היה אומר:   אנא ד' עויתי פשעתי חטאתי לפניך אני וביתי, אנא ד' כפר נא לעוונות ולפשעים ולחטאים שעויתי ושפשעתי ושחטאתי לפניך אני וביתי, ככתוב בתורת משה עבדך:   "כי ביום הזה יכפר, וגו', והן עונים אחריו:   ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".   והגמרא שם לומדת זה מפסוקים "ומנין שבאנא וכו' מנין שבשם וכו' ".   מן המשנה והגמרא אנו למדים רק שהכהן הגדול מתודה ביום הכפורים בפתיחת אנא ד' אולם הרמב"ם שסובר שהגדרת המצוה לא להתודות סתם אלא "להתודות לפני הא-ל ברוך הוא, וכן "שישוב מחטאו לפני ד' ויתודה" סובר שבהתאם להגדרת המצוה כל וידוי של כל אחד מישראל בכל יום שמתודה יש לפתוח ב- אנא ד'.

אולם למעשה אין אנו נוהגים כך, וגם הרמב"ם בספר ג' הלכה ח' כותב "הוידוי שנהגו בו כל ישראל:   "אבל אנחנו חטאנו".   וכן כתב הרמב"ם בפ' ג' בהלכות מעשה קרבנות - כיצד מתודה?   אומר - חטאתי עויתי פשעתי".   אינו מזכיר "אנא ד'…"  .   טעמו של דבר, כנראה, מפני אותו חשש שאנו אומרים בוידוי שלנו ביום הכפורים:   "על חטא שחטאנו לפניך בוידוי פה".   וכן כותב הרמב"ם בפ"ב הלכה ג' "כל המתודה בדברים ולא גמר בלבו לעזוב הרי זה דומה לטובל ושרץ בידו".

במקרה זה יוצא ח"ו שאדם הוציא שם שמים לבטלה, על כן בטלו חכמינו את הצורך לפתוח את הוידוי ב"אנא ד' ".   אבל חכמים בטלו רק את השימוש בביטוי זה, אבל התוכן נשאר מחייב.   התוכן של הדברים הוא חד משמעי, מצות התשובה והוידוי שעמה, חייבת להיעשות תוך הרגשת הנוכחות האלקית.   שלמותה של המצוה מותנית בכך שאדם חש במלוא הרגשתו את נוכחותו יתברך.

על איזה נוכחות אלוקית אנחנו מדברים, הרי אלוקותו יתברך הרבה פנים לה.   תפישת האלוקות היום-יומית של אנשים רגילים כמונו היא בדרך כלל מצומצמת.   היא מתייחסת בעיקר לפן אחד של אלוקותו יתברך, הפן הנוגע ליחסו של הקב"ה אלינו, כיחידים או רבים, כעוזר ותומך, מרפא ומושיע ומרומם או ח"ו כמשפיל, מעניש, מייסר וקוצב ימי חייהם של בני תמותה כמונו.

טבעי איפה שגם הרגשת הנוכחות האלקית מתבססת על תפישה זאת ומתייחסת לפן זה של אלוקותו יתברך.   בהדגשת הפן הזה אנו פותחים את הסליחות בבקשת רחמים "לך ד' הצדקה… כי אתה שומע תפלה".   אולם הרגשת הנוכחות האלקית המצטמצמת בפן זה בלבד לא מספיקה.   העובדה שהכהן הגדול בוידויו ביום הכפורים מבטא את השם המפורש הנכבד והנורא, שם קדוש זה ככתבו רומז, כפי שכותב הרא"ש בהתוכחו עם רב היי גאון, שסובר שהכוונה לשם של מ"ב "והוא מקור כל השמות כי כלם נאצלים ממנו".   עובדה זאת אומרת שהרגשת הנוכחות האלקית בעת הוידוי חייבת להיות מלווה עם תחושת הרוממות, השגב, ההוד, הגדלות ונוראותו, עד כמה שאדם מסוגל להעלות בדמיונו האנושי המוגבל.   וזאת תוך כדי כריעה והשתחויה, כלומר התבטלות מלאה בהדרת קודש להדום רגליו.

תחושת נוכחות אלקית ברמה זאת ביקשו להדגיש לנו חכמי אשכנז שקבעו לנו קריאת פסוקי רוממות אלו בסדר הסליחות.

התורה מספרת לנו:   כאשר הקב"ה נגלה לפני עם ישראל בהר סיני "וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר ואת ההר עשן וירא העם וינעו ויעמדו מרחוק.   ויאמרו אל משה דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלקים פן נמות.   ויאמר משה אל העם:   אל תיראו כי בעבור נסות אתכם בא האלקים ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו".

ואמרו חז"ל:   בעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו - זו הבושה.   כאשר אדם חש את נוכחותו יתברך ומעיף מבט על מעשיו - מתמלא בושה כמו שכתוב:   בושתי וגם נכלמתי להרים פני אליך.

שום תגובה אחרת לא עולה על הדעת.   רגש הבושה מציף את האדם וממעמקי הלב הוא פונה לקב"ה ואומר:   לך ד' הצדקה ולנו לבושת הפנים.

בקריאת פסוקים האלה שתקנו לנו חכמי אשכנז לומר בסדר סליחות, אנו פותחים בפסוקים המדברים על נכונותנו וקריאתנו להשתחוות לפניו יתברך.   בכך אנו מבטאים את התבטלותנו השכלית, הרגשית והקיומית מפני הדרת גדלו.   התבטלות זאת לא משתקת אותנו, היא מרוממת אותנו תוך כדי השתאות מנפלאותיו ושלטונו בכל העולמות, עד שאנו מרגישים צורך לפנות אל כל יצורי עולם ולומר להם:   לכו נרננה לד' נריעה לצור ישענו.

אולם, אחרי כל זה אנו עומדים בפתח השער.   טרם התועדנו אל פן נשגב ומשמעותי ביותר באלוקותו יתברך.   הפן הזה הוא ידיעת דרכי ד' שעליהם התפלל משה רבנו עליו השלום:   "הודיעני נא דרכיך".

הא-ל הגדל הגבור והנורא אשר לא ישא כפים ולא יקח שוחד.   וכתיב בתריה:   "עושה משפט יתום ואלמנה ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה".

אי אפשר להפריד בין גדולתו, יתברך, ובין דרכיו.   מה הוא חנון אף אתה, זהו התוכן של י"ג מידות.   "כל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו.   דבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים".  

רק בצירוף י"ג מדות של רחמים והתבוננות בהן תהיה מלאה ושלמה הרגשתנו את הנוכחות האלקית.

נקודה נוספת.   ללא אמירת י"ג מידות אחרי פסוקי הרוממות שקראנו קיים חשש שההתבטלות לפניו, יתברך, תהיה טוטאלית עד כדי כך שחס ושלום תשתק את האדם ויאבד את יכולתו להידמות אליו יתברך.

יש חשש שהאדם יחשוב:   הלא אין אני אלא גרגיר אפסי נטול כל גוון ייחודי, ומה אני ומי אני להיות חלק בין הרוננים והמריעים לצור ישענו.   נדמה לו, לאדם, שזה שייך למלאכים, "קדושים בכל יום יהללוך".

תחושת התבטלות כזאת לא יכולה לחיות ביחד עם הדרישה הגדולה של והלכת בדרכיו, מה הוא רחום אף אתה רחום, וכו'.

הדרישה להידבק במידותיו של הקב"ה אומרת שאסור לנו להתנער מכל היש הרוחני והמוסרי שרכשנו ועמלנו עליו כל השנה.   ההתבטלות וההשתחויה חייבת להתייחס רק לרגשות ההתנשאות והאנוכיות שבאדם.

הדרישה ללכת בדרכיו, להידמות לו, צריכה לצאת מתוך ההכרה בכל המיוחד שבאישיותנו.   ההתבטלות בפניו יתברך לא הורסת את כל העושר הרוחני שספגנו מתורתו יתברך ומפלאי יצירתו.   כל העושר הרוחני הזה הוא משל הקב"ה, ממה שחלק הקב"ה ליודעי שמו ולומדי תורתו.   ולכן ההתבטלות בתחום זה - אין לה מקום, הדרישה להידמות אליו מופנית אלינו דווקא כבני תורה, כבעלי יכולת לתרום מתוך חנינה וחמלה למצויים במצוקה.   אנו כבני תורה מסוגלים לתרום יותר מאלה שהם בורים וחסרי השכלה.

מתוך כך אחריותנו כבני תורה היא גדולה ביותר.   גם התשובה והוידוי הנדרשים מבני תורה, מהולכי בית המדרש, מספוגי תורה ומצוות הם ברמה אחרת, מחוייבות אחרת - יותר גבוהה, יותר מחייבת, יותר מעמיקה ויותר יסודית.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ק: עמיטל.שיחה לפני סליחות