"הנסתרות לה' אלוקינו…" / הרב ליכטנשטיין / סעודה שלישית

 

"הנסתרות לה' אלוקינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת" (כ"ט, כח) - רש"י מסביר שכוונת הפס' לומר שהקב"ה מעניש את הרבים על חטאיו הגלויים של היחיד, ואינו מענישם על חטאיו הנסתרים של היחיד.   הגמ' בסנהדרין מג:   מתייחסת לעובדה שיש נקודות מעל המלים "לנו ולבנינו", ו"עד".   הגמ' מסבירה שזה בא לבטא שינוי בכללי הענישה עם הכניסה לא"י.   בגמ' מובאת מח' תנאים בשינוי.   ר' יהודה סובר שעד הכניסה לא"י נענשו הרבים רק על הנגלות ומשנכנסו נענשו גם על הנסתרות.   ר' נחמיה סובר שעד הכניסה לא"י לא נענשו על חטאי היחיד כלל, ומהכניסה לא"י ואילך נענשו על הנגלות אך לא על הנסתרות.   מדוע נשתנו הכללים עם הכניסה לא"י?

רש"י על הפס' הנ"ל כותב:   "… משקבלו עליהם את השבועה בהר גריזים ובהר עיבל ונעשו עריבים זה לזה".   מרש"י משמע שהדבר תלוי בעובדה שקבלו זאת על עצמם.   אין חשיבות מיוחדת לכניסה לא"י אלא שבהר גריזים והר עיבל קבלו בנ"י על עצמם להיות ערבים זה לזה וזה מה שמחייב אותם.   רש"י רומז לגמ' בסוטה לז:   שמתארת את נוסח הברית שנכרתה בהר גריזים והר עיבל ובה קיבל כל אחד להיות ערב לכל אחד מעמ"י.

המהר"ל חולק על רש"י וסובר שאין זה נובע מקבלה אלא שהכניסה לא"י שנה את עמ"י מבחינה מטפיזית.   עמ"י הפך ליחידה אורגנית אחת וכל אחד מישראל נחשב איבר בגוף אחד גדול ולכן הוא ערב לו.   הדבר דומה לדברי הגמ' בהוריות ג.   (וכן ברמב"ם בלי שגגות פי"ג ב"כ) שבני א"י "איקרו קהל" ובני חו"ל "לא איקרו קהל".

ר' נחמיה סובר א"כ שהרבים ערבים למעשה היחידה רק אם יכלו למחות.   אחרת אין הם אשמים, ולכן הערבות שייכת רק בנגלות.   ר' יהודה מרחיק לכת וסובר שהערבות שייכת גם בנסתרות - כל קשר לשאלה מי אשם, כאשר חלק אחד של הגוף חוטא החלק השני נפגע.   כמה ראשונים (ראב"ן, ר"ת בספר הישר) הסתייגו מדעה כזו ולכן הבינו שר' יהודה התכוון לנסתרות כאלו שאפשר למחות בעדן.   במה מתבטאת ערבת זו?   רש"י על הפס' מדבר על "לבער הרע מקרבך ואם לא נעשה דין בהם יענשו את הרבים".   גם הרשב"ם כותב:   "לעשות דיני עונשין ע"פ עדים". ל פי"ז מדובר על עשיית צדק בבי"ד והענשת החוטאים והרשעים.   אולם אפשר להסביר שהערבות כללת הרבה יותר.   הפס' כאן "לעשות את כל דברי התורה הזאת" מקבילים למה שנא' בפרשת כי תבוא - "ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם" (דברים כ"ז, כו).   הרמב"ן שם מביא את הירושלמי בסוטה (ז', ד):   "… על הדבר הזה קרא יאשיהו ואמר עלי להקים.   אמר ר' אסי בשם ר' תנחום בר חייא - למד ולימד ושמר ועשה והיה סיפק בידו להחזיק ולא החזיק הרי זה בכלל ארור".   לפי"ז הערבות אינה קשורה רק לביעור הרע אלא גם לקיום תורה ומצוות.   אדם אחראי לא רק לקיום תורה ומצוות שלו אלא גם לכך שאחרים יקיימו.   הירושלמי מבקר אפילו את מי שלימד, אם יכל לעשות יותר להחזקת התורה בעם ולא עשה.   אדם שיכל לשפר את מצבו הרוחני של העם ולא עשה זאת הרי הוא בכלל ארור - עד כדי כך!

בהמשך הירושלמי (פ"ד סב"ב) נא':   "אמר ר' לוי - ביבנה הותרה הרצועה, יצאה בת קול ואמרה - אין לכם עסק בנסתרות".   ר' לוי סובר כר' יהודה שבא"י נענשו גם על הנסתרות.   הוא סבור שכאשר עברה הסנהדרין ליבנה כבר לא נענשו על הנסתרות.   זה תואם את הסבר המהר"ל דלעיל.   הערבות קיימת רק כאשר עמ"י הוא יחידה אורגנית אחת, אולם אין זה קשור לבחינה המטאפיזית.. דברי המהר"ל אלא למצב העם בפועל.   כאשר עברו ליבנה פסק ליכודו של העם.   עמ"י הפך מגוף אחד לאוסף של יחידים ולכן אדם אינו מחוייב יותר למצבו הרוחני של חבירו.

דברים אלו מקבלים משמעות עצומה בתקופתנו.   בימי שיבת ציון עמ"י חוזר למצב של ליכוד, למצב של ישות אורגנית אחת.   ממילא חוזרת גם הערבות.   הירושלמי מזכיר את יאשיהו שהתאבל על כך שיכל להקים ולא הקים.   כיום אין מלך שבידו להקים וגם פעילות בדרך פוליטית אינה יעילה ולכן חובת ההקמה מוטלת על כל אחד מעמ"י, ובמיוחד על בני התורה שבידם להקים.   דווקא בדורנו שהתורה הולכת ונופלת מוטלת עלינו חובה גדולה יותר להקים אותה, לעשות ככל שביכולתנו להעלאת רמתו הרוחנית של העם.   ראינו כבר שלא מדובר במידת חסידות או דין מלכתחילה אלא בחובה לתורה שאם לא נקיימה אנו עלולים להיות בכלל "ארור" ולתת עליה את הדין.   בימינו בעצם יוצאת בת קול ואומרת "יש לכם עסק בנסתרות".