ישיבת הר עציון (בית המדרש האלקטרוני)

****************************************

שיחות ראשי הישיבה

*********************

 

האנושיות שבמצוות

שיחה לפרשת אמור

מאת הרב יהודה עמיטל שליט"א

 

"ויאמר ה' אל משה אמר אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו. כי אם לשארו הקרב אליו לאמו ולאביו ולבנו ולבתו ולאחיו. ולאחתו הבתולה הקרובה אליו אשר לא היתה לאיש לה יטמא" (ויקרא כ"א, א-ג).

 

רש"י על אתר (לפסוק ג) מפרש " 'לה יטמא' - מצווה". המקור לדיני אבלות מצוי, למעשה, רק בפרשתנו ואמור דווקא ביחס לכוהנים. אמנם הרמב"ם מביא מקור נוסף: "מצוות עשה להתאבל על הקרובים, שנאמר: 'ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה' (ויקרא י', יט)" (הלכות אבל פ"א ה"א). אלא שגם מקור זה דן בענייני כוהנים. מדוע נאמרו דיני אבלות דווקא בכוהנים?

 

מבאר הרמב"ם בספר המצוות: "היא שנצטוו הכהנים שייטמאו לקרובים הנזכרים בתורה, כי בעבור שמנעם הכתוב מלהיטמא למת לכבודם, והתיר להם להיטמא לקרובים, שמא יחשבו שהרשות בידם, ואם רצו להיטמא ייטמאו ואם לא רצו לא ייטמאו, גזר להם גזרה וחייב עליהם חיוב, והוא אומרו יתעלה ויתברך שמו: 'לה יטמא' - כלומר לאחותו" (עשה לז). למרות רוממותו מעם ומעמדו המיוחד חייב הכוהן להיטמא גם לאחד העם. האבלות היא דבר אנושי, שכל אדם חש בו במות עליו קרובו, ולפיכך אי אפשר לו לאדם להתנתק ממנה ואף אסור לו לעשות כן - מחויב הוא וכפוי להיטמא. והדברים נאמרים דווקא כלפי הכוהן, שאם האנושיות הפשוטה לא תפעם בו, לא יוכל להעביר ולהבהיר מסרים לעם ישראל. מעלתו של הכוהן איננה עילה להתנתקות מרגשות אנושיים, שחובה על כל אחד ואחד לחוש בהם.

 

וממשיך הרמב"ם שם: "ולשון ספרא: 'לה יטמא' - מצווה. לא רצה להיטמא - מטמאין אותו בעל כרחו. ומעשה ביוסף הכהן שמתה אשתו בערב הפסח ולא רצה להיטמא, ודחפוהו חכמים וטימאוהו בעל כרחו. וזה בעצמו הוא מצוות אבל, כלומר: כל איש מישראל חייב להתאבל על קרוביו... ולחזק חיוב זה באר אותו בכהן, שהוא מוזהר על הטומאה שייטמא על כל פנים כשאר ישראל, כדי שלא ייתלש דין האבלות". כשאר אחיו הכוהנים ייחל אותו יוסף לבוא הפסח ולהקרבתו, ועל כן רצה להימנע מלהיטמא. אך חכמים כפוהו וטימאוהו בעל כורחו, שכן אסור להימנע מן הרגש הטבעי של אבלות במסווה של מצווה.

 

זאת ועוד: לעתים נוטים אנשים לקבל מאורעות קשים וטרגדיות - גם אישיות - מתוך אמונה פנימית, נכונה אמנם, שכך צריך היה להיות. אלא שיש מהם המסיקים מכך מסקנה מוטעית - שאין הם צריכים להתאבל. אמנם כל הנעשה בעולם הוא דינו של הקב"ה, אך עדיין מוטלת עלינו החובה להתאבל - לחוש, להרגיש, להיות אנושיים.

 

בסוף הפרשה נאמר: "ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי בתוך בני ישראל וינצו במחנה בן הישראלית ואיש הישראלי. ויקב בן האשה הישראלית את השם ויקלל ויביאו אתו אל משה ושם אמו שלמית בת דברי למטה דן... וידבר ה' אל משה לאמר: הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה וסמכו כל השמעים את ידיהם על ראשו ורגמו אתו כל העדה" (שם כ"ד, י-יד).

 

רש"י על אתר מביא את התורת כוהנים: "ומתניתא אמרה: מבית דינו של משה יצא מחויב. בא ליטע אהלו בתוך מחנה דן, אמרו לו: מה טיבך לכאן? אמר להם: מבנות דן אנוכי. אמרו לו: 'איש על דגלו באתת לבית אבתם' (במדבר ב', ב) כתיב. נכנס לבית דינו של משה ויצא מחויב, עמד וגידף".

 

לפנינו טרגדיה אנושית של אדם חסר-שייכות, המנסה בכוח להתייחס למחנה כלשהו. לכל אדם יש השתייכות כלשהי - למשפחה, לחברה וכו' - וזה, אין לו דבר. יצא מחויב - עמד וגידף. חז"ל יכלו לכאורה להתעלם מהרקע של הדברים ולומר כי זה עונשו של מקלל. אולם לא כן עשו: הקב"ה אמנם ציווה אותנו כיצד עלינו להתייחס לתופעות מסוימות, אך ציוויים אלו, חמורים ככל שיהיו, נועדו ללמדנו כיצד לנהוג - ולא להתיר לנו להתנתק מהרגש האנושי, מתחושת הצער, הכאב והחמלה, שעלינו לחוש במקרה זה.

 

גם במעשה נדב ואביהוא אנו קוראים: "וכל בני ישראל יבכו את השרפה". אף כאן אנו מוזהרים שלא להתנתק מן הרגש האנושי, מתחושות הצער והכאב, במסווה של יראת שמים ושל קבלת גזרתו של הקב"ה. הרגש האנושי איננו סותר את קיום המצוות אלא מוסיף עליו ומעלה את ערכו.

 

 

(השיחה נאמרה בליל שבת קודש פרשת במדבר התשנ"ג וסוכמה על ידי דני אורנבוך.)

 

*************************************

כדי להירשם:

 

ניתן למצוא "טופס אוטומטי להרשמה" באתר שלנו:

http://www.vbm-torah.org/hebsub.htm

 

דרך דואר אלקטרוני, אפשר לשלוח בקשה לכתובת

MAJORDOMO@ETZION.ORG.IL

עם התוכן:

GET YHE-TEST H-SUBSCRIBE

 

קיימת גם מערכת שיעורים באנגלית.   כדי לקבל את רשימת השיעורים יש לשלוח בקשה לכתובת:

LISTS@VBM-TORAH.ORG

עם התוכן:

GET YHE-ABOUT COURSES

 

בשאלות אפשר לפנות למשרד הישיבה 02-9931-456 ולבקש את משרד האינטרנט, או לכתוב לכתובת YHE@ETZION.ORG.IL

*************************************

כל הזכויות שמורות   2001   לישיבת הר עציון.