!!
 
EAB- blank  
לגירסת Word של מאמר זה לחץ כאן.

ישיבת הר עציון בית מדרש האלקטרוני (ב.מ.א.)

***********************************

שיחות ראשי הישיבה

*****************

 

"ובקצרכם את קציר ארצכם..."

שיחה לפרשת אמור

מאת הרב אהרן ליכטנשטיין שליט"א

 

 

באמצע פרשת המועדות, בין ספירת העומר ושבועות לבין ראש השנה, מופיע פסוק בעניין מתנות עניים: "ובקצרכם את קציר ארצכם, לא תכלה פאת שדך בקצרך ולקט קצירך לא תלקט, לעני ולגר תעזב אתם אני ה' א-להיכם" (כ"ג, כב). הדבר מתמיה משתי סיבות: 1. מה ראה הכתוב לחזור על מצוות אלו, שנזכרו כבר בפרשה הקודמת בלשון די דומה - "ובקצרכם את קציר ארצכם, לא תכלה פאת שדך לקצר ולקט קצירך לא תלקט, וכרמך לא תעולל ופרט כרמך לא תלקט, לעני ולגר תעזב אתם אני ה' א-להיכם" (י"ט, ט-י)? 2. מדוע ממוקם פסוק זה בדיוק באמצע פרשת המועדות?

 

רש"י מביא את תשובת חז"ל לשאלות אלו: הפסוק חזר על מצוות אלו כדי לעבור עליהן בשני לאווים, והוא מיקם אותן בתוך פרשת המועדות כדי ללמד שהנותן לקט שכחה ופיאה כראוי, כאילו בנה בית המקדש והקריב בו קרבנות.

 

בכיוון שונה הולכים ראב"ע ורמב"ן. ראב"ע מסביר כי הואיל ושבועות הוא חג הקציר, חזר הכתוב על המצוות הקשורות לקצירה. נראה שנוכל להעמיק בדבריו אם נדייק בלשון הפסוק. יש הבדל דק בין שני המקומות בניסוח המצווה, והבדל גדול ביניהם מבחינת ההקשר שבו המצווה מופיעה. אצלנו נאמר "לא תכלה פאת שדך בקצרך", ואילו בפרשת קדושים נאמר "לא תכלה פאת שדך לקצר"; בפרשת קדושים הופיעה אחרי המצווה רשימה ארוכה של אזהרות כנגד עוולות חברתיות: "לא תגנבו ולא תכחשו... לא תעשק את רעך ולא תגזל, לא תלין פעלת שכיר אתך עד בקר. לא תקלל חרש ולפני עור לא תתן מכשל... לא תעשו עול במשפט... לא תלך רכיל בעמיך, לא תעמד על דם רעך... לא תשנא את אחיך בלבבך... לא תקם ולא תטר..." (י"ט, יא-יח). אפשר שהתורה מדברת כאן עם אדם מושחת, הדורס את החלשים ואינו מתחשב באנשים הסובבים אותו, המוכן לעשות הכול כדי להרוויח כסף, וכדומה. זוהי המסגרת שבה מובאת פרשת מתנות עניים. החשש הוא שאדם ידרוס את זכותם של העניים במודע ויכפור בזכותם לקבל תבואה משדהו. זוהי כוונתו של הפסוק "לא תכלה את שדך לקצר" - אל לו לאדם להיכנס לשדהו על מנת לקצור הכול, לכלות ביודעין ובכוונה את היבול כולו תוך רמיסת זכויות העניים.

 

בפרשת אמור מובאת מצווה זו בהקשר שונה. שם אין מדובר בעבריין חברתי אלא באדם ירא שמים, הבא לקצור את תבואתו על מנת להקריב ממנה את קרבן העומר. בראש מעייניו עומדות מצוות הנפת העומר, שתי הלחם וכו'. התורה חששה שמרוב ריכוז במצוות אלו ישכח את מתנות העניים, ולכן חזרה והזהירה אותו בהקשר זה - "לא תכלה פאת שדך בקצרך" - כאשר אתה קוצר, ומחשבותיך סובבות סביב מצוות המקדש של עונת הקציר, אל נא תשכח את העניים. אין מדובר כאן באדם שירמוס ביודעין את זכותם של העניים, אלא באדם שמתוך היסח הדעת וריכוז בעניינים נשגבים לא ישים לב לצורכיהם של העניים.

 

פרשנות שונה למיקומה של מצווה זו כאן מציע רמב"ן. גם הוא מקשר את המצווה למצוות קצירת העומר הנזכרת לפני כן, אלא שלדעתו התורה באה לומר שאין לכלות את השדה עבור קצירת העומר, וכי אין מצוות קצירת העומר דוחה את הלאווים של מתנות עניים. כאן כבר אין עוסקים בחשש שאדם ישכח מתנות עניים מתוך היסח הדעת, אלא בחשש שאדם יוותר עליהן מתוך אידיאולוגיה, שאדם יעדיף את קצירת העומר על פני לקט שכחה ופיאה כאשר הדברים מתנגשים. חשש זה סביר מאוד. לו יצויר שכדי להביא עומר חייבים לכלות את השדה, טבעי מאוד שאדם יאמר שזכותם הקטנה של העניים אינה עומדת בפני המצווה הציבורית החשובה של קצירת העומר - מצווה שקשורה לכלל ישראל, ושעם ישראל גם זקוק לה כדי שיהיה מותר באכילת חדש. לכן באה התורה וחידשה שאין הדבר כן, ומצוות העניים לא יידחו מפני קצירת העומר. יש כאן בעצם מסר כפול: ראשית, התורה מבטאת את חשיבות הדאגה לחלש, גם במחיר ויתור על דברים חשובים הקשורים לרובד שבין אדם למקום. אולם מעבר לכך יש כאן מסר כללי בעניין קביעת סדרי עדיפויות. אסור לאדם לקבוע מה חשוב יותר ומה חשוב פחות לפי אינטואיציה ורגש. רק ההלכה יכולה לקבוע מה חשוב ממה ומה נדחה מפני מה. לפעמים אדם מתעלם מדרישות הלכתיות מתוך נהירה אחרי ערכים הנשגבים בעיניו, מוותר על פרטים קטנים לטובת מה שנראה בעיניו משימה חשובה ונעלה. התורה באה לשלול גישה זו - האדם אינו יכול לתת ציונים למצוות, ורק קריטריונים הלכתיים יקבעו את סדרי העדיפויות שלנו.

 

אפשר לסכם ולומר שפרשת מתנות עניים מוקמה בפרשת המועדות כדי למנוע מצב שהעיסוק במועדות ובמצוותיהם יביא להימנעות ממתנות עניים, אם מתוך היסח הדעת, אם מתוך ריכוז יתר בקרבנות ושכחת העניים, ואם מתוך אידיאולוגיה שמעדיפה את מצוות המועדות על פני מתנות העניים.

 

רעיון דומה ניתן להציע גם בקשר לפסוק "את שבתתי תשמרו ומקדשי תיראו" (י"ט, ל). רש"י מסביר שהכתוב הסמיך שבת ומקדש ללמדנו שאין בניין בית המקדש דוחה שבת. וגם כאן ניתן לומר שהכתוב חושש משתי תופעות שונות: מצד אחד קיים חשש שמרוב העיסוק בבניין המקדש, שהוא משימה גדולה וחשובה, יעברו אנשים על איסורי שבת מתוך חוסר מודעות והיסח הדעת;מצד שני, יש חשש שאנשים יחשבו כי לא ייתכן שמטרה נעלה כמו בניין המקדש תופרע על ידי זוטות כמו איסורי שבת, ושאנשים יפתחו אידיאולוגיה שעל פיה אין השבת עומדת בפני בניין המקדש.

 

הלקח הוא כפול: מחד, יש צורך בתשומת לב מרובה לפרטים קטנים ולדאגה לזולת גם כאשר עוסקים בעניינים שברומו של עולם, ומאידך, עלינו להימנע מקביעת סדרי עדיפויות מדעתנו ועל פי מה שנראה חשוב בעינינו, וללכת רק אחרי הוראות ההלכה בכל הנוגע לקביעת סדרי עדיפויות.

 

 

 

(השיחה נאמרה בליל שבת קודש פרשת אמור תשנ"ח, וסוכמה על ידי מתן גלידאי.)

 

***********************************

כל הזכויות שמורות 2000 ישיבת הר עציון