!!
 
EAB- blank  
לגירסת Word של מאמר זה לחץ כאן.

לימוד פרשות נגעים

שיחה לפרשת מצורע

מאת הרב אהרן ליכטנשטיין שליט"א

 

המדרש מתייחס לסתירה לכאורה בין שני פסוקים בשיר השירים: "שחורות כעורב" (ה', יא) ו"מראהו כלבנון" (ה', ט"ו). אחד ההסברים שמציע המדרש הוא: "ר' שמואל בר יצחק פתר קרא בפרשיותיה של תורה: אף על פי שנראות כאילו הן כעורות ושחורות לאומרם ברבים, כגון הלכות זיבה ונגעים ונידה ויולדת, אמר הקב"ה: הרי הן עריבות עלי, שנאמר 'וערבה לה' מנחת יהודה וירושלם' וגו'. תדע לך שהוא כן, שהרי פרשת זב וזבה לא נאמרו כאחת, אלא זו בפני עצמה וזו בפני עצמה [אף על פי שדיניהם דומים מאוד]".

בפשטות, הסיבה שהמדרש מכנה את הפרשיות הנ"ל "כעורות ושחורות לאומרן ברבים" היא שהן עוסקות בנושאים שבינו לבינה - נושאים שהצנעה יפה להם. אלא שבדרך זו קשה להסביר מדוע נכללים הנגעים ברשימה זו. נראה שפרשיות אלו "זכו" לכינוי זה מכיוון שהן עוסקות בנושאים שאין אוהבים לעסוק בהם, נושאים "יבשים" שאינם מושכים את הלב. הביטוי "נגעים ואוהלות" מופיע במספר מקומות כסמל לנושאים הלכתיים "יבשים". כך אומרים, למשל, לר' עקיבא: "מה לך אצל הגדה? כלך לך אצל נגעים ואהלות" (סנהדרין לח), או "נגעים ואהלות - מקרא מועט והלכות מרובות" (חגיגה יא). הגמרא בסוטה מ ע"א מספרת על שני אמוראים שהגיעו לעיר, אחד דרש בהלכה והשני באגדה, וכמעט כל העיר הלכה לשמוע את זה שדיבר באגדה.

הקב"ה אומר, אם כן, כי אף על פי שפרשיות אלו אינן מושכות את הלב, הן ערבות עליו, שנאמר "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלם…". מה הקשר של פסוק זה לענייננו? המשנה בסוף מנחות אומרת כי נאמר "ריח ניחוח" הן לגבי עולת הבהמה, הן לגבי עולת העוף והן לגבי המנחה "לומר לך: אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון לבו לשמים". מנחה היא הקרבן הזול ביותר, כפי שרואים בפרשת קרבן עולה ויורד (ויקרא ה'), שבה העניים ביותר מביאים מנחה. המדרש משתמש, אם כן, במנחה כסמל לדבר שהוא "כעור" כביכול, אך הקב"ה מקבל אותו כפי שהוא מקבל דברים אחרים.

מדברי המדרש אין ברור האם מדובר על "כעירות" סובייקטיבית - שהאדם רואה פרשיות אלה ככעורות - או שמא גם הקב"ה בעצמו רואה פרשיות מסוימות כחשובות יותר ופרשיות אחרות כחשובות פחות. מסתבר יותר לומר שהכוונה ל"כעירות" סובייקטיבית, שהרי המדרש אומר "נראות כאילו הן כעורות ושחורות" (אמנם הגמרא בברכות יב ע"ב אומרת כי העדיפו את פרשת ציצית על פני פרשת בלק כראויה להיכלל בקריאת שמע, אך גם שם נראה שההעדפה נובעת מכך שפרשת ציצית מתאימה יותר, ולא מכך שערכן האובייקטיבי שונה).

דברינו נתמכים על ידי הגמרא בעירובין סד ע"א: "מאי דכתיב 'ורועה זונות יאבד הון'? כל האומר 'שמועה זו נאה וזו אינה נאה' - מאבד הונה של תורה" - אדם צריך להתייחס לכל פרשיות התורה כאל פרשיות "נאות" באותה מידה, ולא לומר שחלקן אינו מוצא חן בעיניו. גמרא זו סותרת לכאורה את הגמרא בעבודה זרה יט ע"א: "אין אדם לומד תורה אלא במקום שלבו חפץ" - אדם צריך לבחור לעצמו את נושא הלימוד שמעניין אותו. אבל באמת אין כאן סתירה: אסור לאדם להתייחס לנושאים מסוימים כ"כעורים", לומר שנגעים הם נושא משעמם או שלימוד נושא מסוים אינו מועיל; אדם רשאי רק לומר שמסכת מסוימת או תחום מסוים בתורה אינם מושכים   א ו ת ו   ואינם מדברים   א ל י ו .

אדם אינו חייב ללמוד דברים שאינם מושכים את לבו, אך אין זו סיבה לראות בחלקים אלה בתורה טובים פחות או חשובים פחות. התפישה הבסיסית צריכה להיות שהכול חלק מהתורה, בכל דבר יש ערך עצום, והשאיפה הכללית היא ללמוד את הכול, אלא שמפאת קוצר הזמן אדם לומד רק את החלק שמושך אותו. בישיבות בחרו מסכתות מסוימות לעסוק בהן לא מפני שהן חשובות יותר אלא מפני שזמן הלימוד בישיבה הוא קצר ויש מסכתות בסיסיות יותר, שמקנות לתלמיד הצעיר את היסודות להמשיך אחר כך ולהתקדם בעולם הגמרא וההלכה. אדם צריך ללמוד לא רק את מה שלבו חפץ אלא גם את מה שלבו צריך לחפוץ.