!!
 
EAB- blank  
לגירסת Word של מאמר זה לחץ כאן.

ישיבת הר עציון בית מדרש האלקטרוני (ב.מ.א.)

***********************************

שיחות ראשי הישיבה

****************

 

שיחה לפרשת ויחי

מאת הרב אהרן ליכטנשטיין שליט"א

 

"ויראו אחי יוסף כי מת אביהם ויאמרו לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אותו. ויצוו אל יוסף... שא נא פשע אחיך... ויבך יוסף בדברם אליו".

 

רש"י על אתר אומר כי חששם של האחים נבע מכך שיוסף הפסיק להזמין אותם לאכול על שולחנו. המקור לפירושו הוא במחלוקת ר' יצחק ור' לוי בבראשית רבה. ר' לוי סובר כי כשהיה יעקב חי נהג יוסף להזמין את אחיו לשולחנו, ויעקב היה מושיב אותו בראש השולחן, לפני ראובן הבכור ולפני יהודה, המלך לעתיד. עתה, משמת יעקב, סבר יוסף כי אינו בדין שישב בראש, ולכן חדל להזמין את אחיו. ר' יצחק סובר כי בדרך לקבורת יעקב הלך יוסף להסתכל בבור שאליו זרקו אותו. על שני מקרים אלו אמר ר' תנחומא: "הוא לא נתכוון אלא לשם שמים, והם לא אמרו כן, אלא: לו ישטמנו יוסף...".

 

לפי ר' לוי הייתה ליוסף התלבטות קשה. מצד אחד, עתה, כשיעקב כבר אינו מזמין אותו לשבת בראש, אינו בדין שינהג כך. מצד שני - הוא שליט מצרים, וכנראה יש לו במה ציבורית מזווית הראייה של המצרים. מה עשה יוסף? עקף את הבעיה וכלל לא הזמין את האחים. יוסף, שרצה שהריב עם האחים יישכח כלא היה, פחד שהאחים יראוהו שוב כמתגאה עליהם, ולכן לא הזמינם. אך הוא לא חשב כיצד הם יראו זאת, ובאמת היו להם כל הסיבות להאמין שיחסיהם עדיין אינם תקינים. וכן הדברים גם לפי ר' יצחק: הבור היה מקום טראומטי מבחינת יוסף. מן הסתם לא שכח כל ימיו את הפחד והסבל שהיו מנת חלקו בבור, כעבד נשלט. כדי לסגור מעגל מבחינה פסיכולוגית רצה יוסף לחזור אל הבור כבן חורין ולנסות לשכוח את הטראומה - "הוא לא נתכוון אלא לשם שמים"! כל רצונו היה לשכוח את הבור - אך גם במקרה זה לא חשב יוסף כיצד תיתפש התנהגותו בעיני אחיו - "הנה הוא נזכר בבור! חשבנו שהכול נגמר, אך הנה הוא לא שכח". "ויאמרו: לו ישטמנו יוסף...".

 

באופן דומה מגיב יוסף להודעת האחים על "ציווי יעקב" - יוסף בוכה. יוסף, שחשב שהכול נשכח, שחשב כי שוררים ביניהם יחסים טובים, גילה פתאום שהכול אשליה - לא זו בלבד ששום דבר לא נשכח אצל האחים, אפילו יעקב לא שכח! הכול צף מעל פני השטח. יוסף חשב שמעשיו כילד נשכחו ועברו אחרי שהיה נדיב כל כך כלפי משפחתו, אך פתאום הכול התנפץ, והטינה והחשדנות עדיין קיימות.

 

כל השיבוש הזה במערכת היחסים נובע מדבר אחד: מחוסר ההבנה של האחים זה לזה, מחוסר הכבוד שביניהם, ובעיקר מכך שלא סמכו זה על זה. לו היה יוסף מאמין באמת בקשרים הדוקים עם אחיו היה קורא להם ושוטח את הבעיה לפניהם; אך האחים עדיין לא סמכו זה על זה ועדיין לא ראו כל צד את חברו כמי   שכל מעשיו "לשם שמים", וזה היה מקור הריב והבעיות שביניהם.

 

בשבת קכ"ז, ע"א-ע"ב מביאה הגמרא: "אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן: שישה דברים אדם אוכל פרותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא. ואלו הן: הכנסת אורחין, וביקור חולים, ועיון תפילה, והשכמת בית המדרש, והמגדל בניו לתלמוד תורה, והדן את חברו לכף זכות". הגמרא תמהה על מימרא זו: והלוא   במשנה ריש מסכת פאה נשנו רק כיבוד אב ואם, גמילות חסדים והבאת שלום שבין אדם לחברו כדברים המעניקים לאדם זכויות אלה?! ותשובתה (על פי אחת הגרסות): ששת הדברים שבמימרא נכללים בשלושת הדברים שבמשנה. ומסביר רש"י (ביחס ל"דן את חברו לכף זכות") כי "דן את חברו לכף זכות בכלל הבאת שלום, דמתוך שהוא מכריעו לזכות ואמר 'לא חטא לי בזאת, אנוס היה או לטובה נתכוון', יש שלום ביניהן".

 

לבעיית אי ההכרעה לכף זכות יש שני מישורים: האחד הוא בהיבט הצר - הפגיעה הפרטית והאישית באדם. השני הוא בהיבט רחב יותר - במישור החברתי. חברה הבנויה כולה באופן שאיש אינו יכול לסמוך על חברו וכל אחד רואה את חברו תמיד בחזקת חשוד היא חברה מקולקלת. אינה דומה חברה שדלתותיה נעולות תמיד לחברה שלעולם אינה נועלת דלת. מדרש תורת כוהנים מסביר את הפסוק "בצדק תשפוט עמיתך" בשתי צורות: כפונה לדיין וכפונה לעם. בה במידה שיש חשיבות ברורה ומובנת לכול לכך שהדיין ישפוט את העם בצדק, יש גם חשיבות לכך   שכל אדם ידון את חברו לכף זכות. לאמרה "כבדהו וחשדהו" אין מקור בחז"ל. לפעמים אמנם זהו הצורך, אך תמיד יש לשאוף לחזק את היחסים ולהגיע למצב שבו אין חשד אלא רק כבוד הדדי. זוהי חברה החיה בשלום אמיתי.

 

יש לדברים אלו גם משמעות אקטואלית. שמעתי השבוע ברדיו ח"כ דתי שדיבר על פסק דין של שופט מחוזי (בירושלים) שהכיר בגיור רפורמי (נושא שהיה בכותרות באותה תקופה - הערת העורך) וטען כי כל כוונתו של השופט היא פגיעה בדת, וכי הוא שונא דת מושבע. אמנם אינני מכיר את השופט, אך שמעתי פעם מחבר שמכיר אותו כי יש לו דווקא זיקה חזקה ליהדות, ואף קראתי בעיתון כי אותו שופט, מתוך הערכה ומתוך ניסיון צנוע ללמוד קצת - לומד מדי יום דף גמרא. זוהי דוגמא להרס החברה: אדם מחליט מראש מה הניע את חברו, ואינו מנסה לדון אותו לכף זכות. דבר דומה נכון גם באשר ליחסנו לרפורמים ולקונסרבטיבים: בד בבד עם המאבק המוצדק וההכרחי בדעותיהם, האם לא ראוי כי לא נדחה על הסף את האפשרות שלפחות חלקם מתכוונים באמת "לשם שמים", ולא נתעקש להאשים תמיד את כולם כפועלים מתוך נגיעות ואינטרסים אישיים ולראות רק את עצמנו כמתכוונים לשם שמים?

 

(שבת פרשת ויחי התשנ"ט)

***********************************

כל הזכויות שמורות   1999   ישיבת הר עציון