ישיבת הר עציון בית מדרש האלקטרוני (ב.מ.א.)

***********************************

שיחות ראשי הישיבה

*****************

 

פרשת כי תצא

שיחה מאת הרב ליכטנשטיין

 

 

  "והיה אם בן הכות הרשע והפילו השפט והכהו לפניו כדי רשעתו במספר: ארבעים יכנו לא יסיף פן יסיף להכתו על אלה מכה רבה ונקלה אחיך לעיניך" (דברים כ"ה ב'-ג').

 

  רש"י על התורה אומר: "לא יוסיף - מכאן אזהרה למכה את חברו".

 

  והרמב"ם, בעקבות הגמרא (ב"ק צא), פוסק בהלכות חובל ומזיק פ"ה ה"א "אסור לאדם לחבול בין בעצמו בין בחברו... הרי זה עובר בלא תעשה שנאמר לא יוסיף להכותו. אם הזהירה תורה מלהוסיף בהכאת החוטא קל וחומר למכה את הצדיק".

 

  התמיהה, מדוע אסור לאדם לחבול בעצמו, תתורץ בקלות אם נניח שיש בחבלה שתי בעיות: האחת - הנזק עצמו, והשנייה - הפגיעה בצלם א-לוהים. ברור שהבעיה השנייה נוגעת גם לחובל בעצמו. בניגוד לתפיסה הליברלית המודרנית, גורסת התפיסה הדתית כי גופו של האדם הנו פיקדון, שמוטל על האדם לשמרו ולשמר את צלם הא-לוהים שבו.

 

  אך מרמב"ם ומרש"י יחדיו עולה קושיה חזקה: האמנם כל האיסור לחבול נלמד רק מייתור שתי המילים "לא יוסיף"? מדוע לא יכלה התורה לקבוע לעניין כה עקרוני מקור לעצמו, וכתבה אותו רק דרך אגב, בתוך עניין העוסק בהכאת מי שהתורה רואה אותו כרשע?

 

  שאלה דומה מתעוררת גם לגבי עניין חשוב לא פחות: חובות הבעל כלפי אשתו. נושא זה לומדת התורה בהבלעה, תוך כדי העיסוק באמה עברייה.

 

  "וכי ימכר איש את בתו לאמה לא תצא כצאת העבדים... ואם לבנו ייעדנה כמשפט הבנות יעשה לה: אם אחרת יקח לו שארה כסותה וענתה לא יגרע" (משפטים כ"א ז'-י').

 

  הרש"ר הירש במקום עונה על השאלה ומלמדנו יסוד חשוב: לעתים מלמדת התורה את הכלל דווקא במקרה הפרטי הרחוק ביותר, כדי ללמדנו על חשיבותו של העניין: מקור החיוב הוא דווקא במקרים שבהם הנטייה הטבעית היא להקל ולזלזל בו. וכה דבריו: "התורה מייחדת את הדיבור על אישה בשפל המדרגה החברתית, בתו של קבצן, בתו של אדם שכבר מכר את הכותונת שעליו כדי להציל את עצמו ואת בתו מחרפת רעב, ולאחר שמכר אותה לאמה, ואדונה זונח אותה, ואולי גם נהג בה באכזריות, היא נעשית לאשתו של בן הבית".

 

  הפער בין אותה אמה לבין בעלה הוא עצום; לכאורה אין עליה אלא להודות לו על שפרש את חסותו עליה אף לאחר שאחרת לקח לו, אחרת שהיא בת מעמדו. "ואת האישה הזאת מעמידה התורה ליד אישה בת-חורין ובת טובים ומכריזה ואומרת: לא יהא דין האישה ההיא קל בעיניך מדין חברתה, כי הוא זה" (הרש"ר הירש שם).

 

נראה שאף אצלנו נקטה התורה באותה השיטה. מדובר בחוטא, אשר התורה קוראת לו רשע, ובי"ד הרשיעו אותו ודנו אותו למלקות.

 

  והנה קיימת פה מציאות שבה אנו נותנים שוט בידו של אדם, ואנו מרשים ומסמיכים אותו להלקות אדם אחר, לממש את נטיותיו האגרסיביות, ועוד להשתמש באיצטלא של "שלוחא דרבנן".

 

  והתורה מזהירה "ארבעים יכנו לא יסיף... פן יסיף להכתו... ונקלה אחיך לעיניך".

 

  הגמרא בברכות כג. מביאה מחלוקת: ת"ר אין מעמידים חזנים   אלא חסרי כוח ויתרי מדע, ר' יהודה אומר אפילו חסרי מדע ויתרי כוח". והרמב"ם פוסק כחכמים: "האיש המכה צריך להיות יתר בדעה וחסר בכוח" (סנהדרין טז', ט). הדרישה שהמכה יהיה חסר כוח מובנת - איננו מעוניינים להזיק את המוכה. אך מדוע צריך הוא להיות גם יתר במדע?

 

  התשובה היא פשוטה דווקא בסיטואציה מורכבת זו: על המכה לדעת שהוא עושה צדק ומקיים את מצוות בי"ד, אך עליו להישמר שמא תתגבר עליו מידת אכזריותו, מניעים שאינם טהורים יתגנבו ללבו, והוא ישתמש בעצמתו מתוך תאוות הכאה ונטיות שליליות. וזו הסיבה שעליו להיות יתר בדעה.

 

  דווקא כאן מזהירה התורה פן ישתלטו יצרים אפלים על האדם והוא יאבד כל פרופורציה של חוזק, קצב ומספר, דווקא כאן מכמתת התורה ומזהירה: למרות שהוא רשע, למרות שאתה מצווה להכותו כדי להוסיף צדק, דווקא במצב מורכב זה - "ארבעים יכנו לא יסיף".

 

  אין מקום טוב מזה ללמדנו "'לא יוסיף' - מכאן אזהרה למכה את חברו", שכן אם במקום שהוא כה רחוק מהמצב האידיאלי אנו מוזהרים בהכאת אדם, ואע"פ שחטא - מה חמור האיסור של הכאת החבר!

 

(ערב שבת פרשת כי תצא, התשנ"ח)

 

 

***********************************

כדי להירשם יש לשלוח בקשה לכתובת

  MAJORDOMO@ETZION.ORG.IL

עם התוכן:

  GET YHE-TEST H-SUBSCRIBE.

 

קיימת גם מערכת שיעורים באנגלית.   כדי לקבל רשימת השיעורים, יש לשלוח בקשה לכתובת:

  LISTS@VBM-TORAH.ORG

 עם התוכן:

   GET YHE-ABOUT COURSES.

 

בשאלות אפשר לפנות למשרד הישיבה 02-9931-456 ולבקש את משרד האינטרנט, או לכתוב לכתובת YHE@JER1.CO.IL

***********************************

כל הזכויות שמורות   1999   ישיבת הר עציון