ישיבת הר עציון בית מדרש האלקטרוני (ב.מ.א.)

************************************

שיעורים בהלכה

************

 

הנאה מאוכל שהובא בשבת   (מפאת חוסר מקום, מובאים לפנינו עיקרי הדברים בנושא זה.)

 

הרב יוסף צבי רימון

 

 

בנוגע לשאלה, האם מותר להנות מאוכל שהגיע לעמדת שמירה בשבת על ידי רכב, יש לדון מצד שלושה דברים:

1. איסור תחומין של האוכל.

2. איסור הוצאה מרשות לרשות.

3. איסור הבערה בנסיעה.

 

ראשית, נבאר בקצרה דין מעשה שבת באופן כללי, ואח"כ נעבור לנושאים אלו.

הגמ' בכתובות לד. (ובעוד מקומות) מצטטת ברייתא, שבה נחלקו תנאים בדין מעשה שבת. התוס' (שם) סיכמו את הדעות, כדלהלן:

 

רבי מאיר:   שוגג - מותר לכולם בשבת; מזיד - מותר לכולם במוצ"ש

 

רבי יהודה:   שוגג - מותר לכולם במוצ"ש; מזיד - למבשל - איסור עולם.   לאחרים - מותר במוצ"ש

 

רבי יוחנן הסנדלר:   שוגג - למבשל - איסור עולם.   לאחרים - מותר במוצ"ש; מזיד - אסור לכולם לעולם.

 

וכתבו התוס' כלל: מזיד לר"מ = שוגג לרבי יהודה. מזיד לרבי יהודה = שוגג לר"י הסנדלר.

להלכה

 

הגמ' בחולין טו. אומרת:

 

"כי מורי להו רב לתלמידיה, מורי להו כרבי מאיר, וכי דריש בפרקא, דריש כרבי יהודה, משום עמי הארץ".

 

לאור זאת כתבו התוס' (חולין שם, ד"ה ומורי) שהלכה כרבי מאיר.

 

אבל הרי"ף (שבת, תחילת פרק כירה), והרמב"ם (הלכות שבת, פ"ו, הכ"ג) פסקו כרבי יהודה. ונימק בפסקי הרא"ש (חולין, סימן י"ח, בשם הגאונים), דהאידנא נפישי עמי ארצות.

 

להלכה, פסק השו"ע (שי"ח, א) כדעת רבי יהודה. ואילו הגר"א פסק כדעת רבי מאיר. המשנה ברורה אומר שבמקום צורך ניתן לסמוך על רבי מאיר, בבישול בשוגג.

 

תחומין - לא השתנה דבר בגוף החפץ

 

הגמ' בעירובין מא: אומרת:

 

"אמר רב פפא: פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו, אפילו במזיד - לא הפסידו את מקומם".

 

דהיינו, פירות שיצאו חוץ לתחום והוחזרו למקומם, מותר לאוכלם בשבת עצמה. לכאורה סותר הדבר את דין מעשה שבת, שבו לכו"ע אסור להנות בשבת עצמה. ניתנו לכך מספר תירוצים

א.   ריטב"א בשם רבינו יונה (שם):

"שלא אסרו במעשה שבת אלא דבר שיש בו מעשה, דהיינו שנעשה שום תיקון בגופו, שזה נקרא מעשה".

 

דהיינו, מעשה שבת אוסר רק כשנעשתה מלאכה בגוף החפץ, אך במקרה כגון תחומין, שהחפץ לא השתנה, אין החפץ נאסר.

 

ב. הרמב"ן ביאר, שרק במקרה זה מותרים הפירות, כיוון שהוחזרו למקומם, ואם כן, אין כאן כל הנאה מן האיסור.

 

ג. תוס' (שם) הבינו שמדובר כאן באיסור דרבנן (מדובר רק לעניין יו"ט, ואם כך מדובר שאין איסור הוצאה, וכן בתחומין דרבנן):

 

"ולא דמי למבשל בשבת דבמזיד לא יאכל, דהתם הווי איסור דאורייתא".

 

ד. הרמב"ם התייחס גם כן לעניין זה (הלכות שבת, פ"ו, הכ"ד), וכתב:

ה.

"פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו - בשוגג ייאכלו בשבת, שהרי לא נעשה בגופן מעשה ולא נשתנו, במזיד לא ייאכלו עד מוצאי שבת".

 

סברות הראשונים: ניתן להבין בכמה צורות איסור מעשה שבת: ייתכן שזהו איסור בחפצא, שהאוכל עצמו נאסר. ייתכן שזהו איסור בגברא, דהיינו שגוף האוכל לא נאסר, אך חכמים אסרו לאכול או כדי שלא יהנה מחילול שבת, או בתור קנס.

 

הריטב"א כנראה הבין שאיסור מעשה שבת הוא איסור בחפצא, ולכן כאשר לא נעשה שינוי בחפץ, אין הוא נאסר.

 

שאר הראשונים אוסרים: הרמב"ן הבין כנראה שאיסור מעשה שבת יסודו בכך שאסור להנות מדבר שנעשה בעבירה. ולכן, אין משמעות לכך שלא היה שינוי בגוף החפץ, ובמקרה שיש הנאה ייאסר החפץ, אך במקרה שאין הנאה (כגון שחזרו לתחומן) לא יאסר. התוס' כנראה לשיטתם, שיסוד דין מעשה שבת הוא קנס. ולכן במעשה שבת בדאורייתא, תמיד אסור. הרמב"ם סבור כנראהשרק במזיד קנסו אותו, גם כשאין הנאה (וכשיש הנאה, אסרו גם בשוגג, שהרי הרמב"ם פסק כר"י).

 

  סיכום השיטות למעשה: הריטב"א הוא היחיד שמתיר כאשר לא נעשה איסור בגוף החפץ. שאר הראשונים אוסרים. אמנם, בשוגג - מתיר הרמב"ם, וכנראה גם התוס' שפסקו כר"מ (והרמב"ן מתיר, כשגם לא נהנה מהאיסור).

 

בשו"ע (ת"ה, ט) פסק שפירות שהוצאו בשבת מחוץ לתחומן במזיד, אסור לאוכלם אפילו למי שלא הוציאם, ובשוגג מותר (בשבת עצמה). השו"ע הביא גם "יש מתירים" (אפילו במזיד) למי שלא הוציאם, אך המ"ב (ס"ק נב) כתב שהלכה כדעה הראשונה (והוסיף, שאם הוציאו עבורו, אסור גם ליש מתירים).

באיסור דרבנן

 

הבה"ל (שי"ח, א, ד"ה אחת) כותב בשם החיי אדם, להחמיר גם כשלא נעשה תיקון בגוף החפץ באיסורי תורה. ומכך משמע, שבאיסור דרבנן ניתן להקל בכך, וכ"כ בנתיב חיים (על המג"א סימן ת"ה, ס"ק יד). לפי זה, נצטרך לדון, מתי נחשב הדבר לאיסור תורה ומתי לאיסור דרבנן.

 

איסור יציאה של אלפיים אמה הוא מדרבנן. נחלקו ראשונים, האם יש כלל איסור תחומין מדאורייתא. מדאורייתא, מותר ללכת עד י"ב מיל (כ11.5- ק"מ), אולם לדעת הרי"ף והרמב"ם (שבת, פכ"ז, ה"א) מעל י"ב מיל הווי איסור דאורייתא. לעומת זאת הרא"ש והטור סוברים, שגם מעל י"ב מיל הווי איסור דרבנן (בדרך כלל, מקובל לחוש לדעה המחמירה, שהווי דאורייתא).

 

אמנם, יש כמה דברים לצרף גם במעל י"ב מיל:

 

א.   בבה"ל (ת"ד, ד"ה למאן) מביא שיש הסבורים שרק לגבי האדם הווי דאורייתא, אך לגבי אוכלים וכלים, הווי דרבנן גם מעל 12 מיל, ויש חולקים.

ב. לדעת המגיד משנה (הלכות שבת, פכ"ז, ה"ג) אף הסוברים שאיסור י"ב מיל הוא מן התורה, הרי כל זה מדבר ברשות הרבים, אך בכרמלית הווי איסור דרבנן.

ג. הגמ' בעירובין מג. מתלבטת:

 

"בעי רב חנניא: יש תחומין למעלה מעשרה או אין תחומין למעלה מעשרה?...".

 

דהיינו, שישנו ספק האם איסור תחומין נאמר למעלה מעשרה טפחים. להלכה, פסק השו"ע (ת"ד, א) שמקלים בתחומין דרבנן בלבד (עד י"ב מיל).

 

לעניין תחומין ברכב: המגן אברהם (רס"ו, ס"ק ז) כתב שרק כאשר זוהי דרך שאינה נוחה לטלטול, אין בכך איסור תחומין, אך ברכיבה על סוס, כיוון שזהו תשמיש נוח, יש איסור גם מעל עשרה. הב"י שם (בסוף הסימן), מקל ברכיבה על סוס, אך אוסר בקרון רחב.

 

לפי כל הנ"ל, מסתבר שאין קולא של תחומין מעל עשרה, ברכב. אמנם, בשו"ת חת"ס (ח"ו, צו, צח) כתב להקל בכך גם בקרון, ולפי זה, לכאורה הוא הדין ברכב.

 

אמנם, כאשר מניח את הדברים עשרה טפחים מעל לתחתית הרכב, הרי שזו סיבה להקל גם למחמירים ברכב (הרב הלפרין - ספר הזיכרון לרב נסים; שבת ומועד בצה"ל, עמ' עט-פ).

הוצאה

 

בדרך כלל מדובר בצבא ברשויות דרבנן. וא"כ כיוון שלא נשתנה דבר בגוף החפץ, יש כאן צד להקל.

 

כמו כן, אם האוכל נמצא מעל עשרה טפחים (מהכביש), בפשטות הווי מקום פטור, ברכב ללא מחיצות, שאינו רשות היחיד. ואם זהו רכב שהוא רשות היחיד, מסתבר להקל מסיבה אחרת - והיא, שכנראה שאין הוצאה בתוך רשות היחיד (ע"פ שבת ח., ותוס' שם ד"ה כוורת; שבת ומועד בצה"ל עמ' סד-סה).

 

אם מדובר בנסיעה מבצעית, ניתן לצרף את דעתו של החפץ חיים במחנה ישראל (ל"א, א-ב) שדן להקל בריבוי שיעורין בהוצאה   (1).

 

לעניין הנסיעה ברכב

 

  אם מדובר בנסיעה מבצעית, אין כמובן בעיה. אם מדובר בנסיעה לא מבצעית, יש כאן כמובן איסור. לעניין מעשה שבת, יש להקל לפי הריטב"א דלעיל, כי לא נשתנה דבר בגוף החפץ. אמנם, כאמור הבה"ל החמיר בכך בדאורייתא.

 

סיבה אחרת להקל: נחלקו ראשונים בתוס' (שבת, קכב, ד"ה משקה), האם כאשר ניתן לבצע את הדבר ללא איסור, נאסר החפץ. הר"י מחמיר, ור"ת מקל. לכן, כאשר ניתן להגיע אל האוכל גם ברגל, יהיה האוכל מותר לפי ר"ת. אמנם, במשנה ברורה (שכ"ה, ס"ק נו) החמיר בכך כדעת הר"י.

 

שוגג

 

פעמים רבות ניתן לראות את הדבר כמקום צורך ולהקל כר"מ בשוגג.

 

הגדרת שוגג: בצבא יש יותר מקום להקל בדין מעשה שבת, כיוון שחייל שעושה דברים לצורך הצבא, גם אם הוא חילוני שהיה עושה את הדברים בכל מקרה, הרי שברור לו שמותר לעשות את הדברים האלו אפילו לדתיים (צורך צבאי), ומסתבר לדונו כשוגג לעניין זה. וכן כתב בכף החיים (שי"ח, ס"ק יט), שגם "אומר מותר" נחשב כשוגג (ובפרט שהוא גם תינוק שנשבה). [אמנם,כמובן מדובר במצב שהוא באמת חושב שצריך להיות מותר, ולא כשאומר כך מתוך זלזול בדתיים].

 

אמנם, רצוי לבדוק כל עניין לגופו, כי פעמים עדיף להחמיר ולא לסמוך על הקולות הנ"ל, כדי שבעתיד לא יימשך חילול שבת כזה. והנסיון מוכיח, שלעתים החמרה בכך, אכן מועילה לעתיד.

 

למעשה

 

מצד תחומין והוצאה, הבעיה קלה יותר, מאשר מצד נסיעה אסורה:

 

א. מצד תחומין: כיוון שלא השתנה דבר בגוף החפץ ומדובר בתחומין דרבנן (עד 12 מיל), ומסתבר שבדיעבד גם במעל 12 מיל, כיוון שמדובר בתחומין של אוכל; וכן י"א שבכרמלית גם תחומין דרבנן גם מעל 12 מיל; וכן כיוון שהאוכל נמצא מעל 10 טפחים מהקרקע.

ב. מצד הוצאה: בדרך כלל מדובר ברשויות דרבנן (ולא נשתנה דבר בגוף החפץ); מסתבר שבתוך רכב אין בכך איסור טלטול.

ג. מצד הנסיעה: כאמור, כאשר הנסיעה נעשתה באיסור, יש בכך יותר בעיה. יש יותר מקום להקל, כאשר ניתן להגיע אל האוכל ללא רכב, אך דבר זה איננו ברור להלכה כדלעיל.

 

אבל, בדיעבד מסתבר להקל גם בכך, כיוון שמסתבר שדבר זה מוגדר כשוגג (צריך לשקול במקרה הספציפי האם דבר זה נכון), ואם כך ניתן להקל במקום צורך (וכאשר אין אוכל ראוי לשבת וכד', הווי לכאורה מקום צורך).

 

אם הנסיעה עצמה היא מבצעית, הרי שכמובן אין בעיה מצד הנסיעה. וכן, גם מצד תחומין והוצאה ניתן לצרף נקודה נוספת פרט להיתרים שנאמרו לעיל: ייתכן שמותר לרבות בשיעורים בהוצאה, ובפרט ברשויות דרבנן, וייתכן להקל בכך אף בתחומין.

 

לכן, להלכה - אם הנסיעה היתה מבצעית - האוכל מותר. אם הנסיעה לא היתה מבצעית, אך ניתן לראות זאת כשוגג, הרי שיש להקל במקום הצורך (2).

 

לעניין לנהוג כך לכתחילה (דהיינו, לבקש שיביאו אוכל):

 

אם זו נסיעה מיוחדת בודאי שאסור (אלא אם כן, אי הבאת האוכל עשויה לפגום בפעילות המבצעית, וכגון שאין מנות קרב וכו' בעמדה).

 

אם זו נסיעה מבצעית )3( - לכתחילה בודאי שעדיף למצוא פיתרון שיובא האוכל מבעוד יום. אם לא נמצא פיתרון -   ניתן להקל בכך בתוך אלפיים אמה. וכשיש בכך צורך חשוב לשבת ניתן להקל אף מעל אלפיים אמה (4). ויניח את האוכל במקום הגבוה מתחתית הרכב עשרה טפחים, ואין בו רוחב של ד' על ד' (עיין בכך בשבת ומועד בצה"ל, עמ' סו-פב).

 

וכמובן, שכל היתר זה הוא בתנאי שלא יעצור במיוחד עבור האוכל (אלא יוריד את האוכל כאשר הרכב מונע), אלא אם כן הוא צריך לעצור להפסקות בכל מקרה, ועוצר כעת במקום הפסקה אחרת.

 

 

הערות:

 

(1)   אמנם המחנה ישראל נטה להתיר רק ב"שעת דוחק גדול", אך ייתכן להקל יותר ברשויות דרבנן - וכ"כ בשש"כ פרק מ', הערה קל"ה. אמנם, יש חולקים על המחנה ישראל - עיין בנושא זה בשו"ת הר צבי, או"ח ח"א סימן קע"ז; יביע אומר ח"ח. לעניין ריבוי שיעורין בתחומין - עיין בתורת היולדת י"ז, ד, ובשבת ומועד בצה"ל עמ' סז-סט.

 

(2)   וכ"כ בשבת ומועד בצה"ל, עמ' קנג-קנח,   ע"ש בהרחבה.

 

(3)   אם זהו מסלול הנסיעה המבצעי הרגיל, הרי שזו בודאי נסיעה מבצעית. אמנם, ייתכן שגם כאשר אין זה המסלול המדויק, אך גם במסלול זה חשובה נוכחות הצבא, יוגדר הדבר כנסיעה מבצעית. כמו כן, אם מטרת הנסיעה היא לשמור על עירנות וכו', מסתבר להקל. וכן, כאשר האוכל נחוץ לפעילות מבצעית טובה יותר.

 

(4)   בפרט בתוך י"ב מיל, אך גם הנוהג כך מחוץ לי"ב מיל יש לו על מה לסמוך.

 

 

****************************

כדי להרשם יש לשלוח בקשה לכתובת

  MAJORDOMO@ETZION.ORG.IL

עם התוכן:

  GET YHE-TEST H-SUBSCRIBE.

 

קיימת גם מערכת שיעורים באנגלית.   כדי לקבל רשימת השיעורים, יש לשלוח בקשה לכתובת:

  LISTS@VBM-TORAH.ORG

 עם התוכן:

     GET YHE-ABOUT COURSES.

 

בשאלות אפשר לפנות למשרד הישיבה 02-9931-456 ולבקש את משרד האינטרנט, או לכתוב לכתובת YHE@JER1.CO.IL

*******************************

כל הזכויות שמורות   1998   ישיבת הר עציון