ישיבת הר עציון בית מדרש האלקטרוני (ב.מ.א.)

************************************

שיעורים בהלכה

************

 

בדבר ההיתר להודות בנביא האיסלם בזמן הרמב"ם (א')*

 

הרב שלמה ברין

 

בירורים סביב אגרת השמד או מאמר קדוש השם   (1)

 

הרמב"ם כתב באיגרת תימן: "כי ימים רעים וקשים פגעונו ובשלוה לא התלוננו, יגענו ולא הונח לנו"1. ברשימה אוטוביוגרפית המיוחסת לרמב"ם כתוב: "יצאתי מן הים בשלום ובאתי לעכו וניצלתי מן השמד, והגענו לארץ ישראל" (2). השמד שמדובר   בו - "שקרה על רוב קהילות ישראל", כלל בין היתר - "אשר יכריחו בו להודות לאותו האיש בשליחותו שהוא נביא אמת" (3). הרמב"ם ערך איגרת גדולה שתוכה רצוף אהבה, סנגוריה, עידוד והדרכה לבני עמו הסובלים. בין יתר דבריו שם מתיר הרמב"ם הלכה למעשה, את ההודאה הזו הכוללת היתר להכנס "כאשר יכריחו" לבית תפילתם.

 

נעלה כאן מספר נקודות לבירור ההיתר הזה.

 

א.   הישמעאלים (מוסלמים) אינם עובדי ע"ז

 

נקודת המוצא ביחסו של הרמב"ם כלפי אנוסי השמד בכלל, והיתר ההודאה בנביאם בפרט, היא שאין כאן כל חשש של אסור ע"ז; שאם לא כן, קשה להעלות על הדעת שהרמב"ם היה מתיר, ואפילו אם אין מדובר אלא בדיבור בלבד (4). ואכן, כך נקט הרמב"ם בהל' מאכלות אסורות (פי"א ה"ז) וכן כתב הרמב"ם בתשובתו לר' עובדיה הגר: "אלו הישמעאלים אינן עובדי ע"ז כלל, וכבר נכרתה מפיהן ומליבן ומיחדין לאל יחוד כראוי יחוד שאין בו דופי" (5). אמנם באגרת השמד עצמה נקודה זו אינה מוזכרת אלא אולי ברמז (עמ' ל"ב שו' 13-16), ויש לתמוה, מדוע לא ראה הרמב"ם צורך לפרש עניין זה בדברי האגרת הזאת.

 

ב. בשעת השמד יהרג ולא יעבור

 

הלא ידוע לכל בר בי רב, שבשעת השמד או בפרהסיה "אפילו על מצוה קלה יהרג ולא יעבור" (סנהדרין ע"ד ע"א) ומבארת הגמרא שם: "מאי מצוה קלה, ת"ר בר ר"י אפילו לשינויי ערקתא דמסאנא". ופרש"י: "שרוך הנעל, שאם דרך העכו"ם לקשור כך ודרך ישראל בענין אחר כגון שיש צד יהדות בדבר... אפילו שינוי זה שאין כאן מצוה אלא מנהג בעלמא יקדש את השם בפני חבריו ישראל". וכן נקטו בתוס' שם, ובעוד ראשונים, שערקתא דמסאנא הוא מנהג הנוגע לצבע רצועות הנעל (ע"ש בטעם הדבר). והגע עצמך, אם על צבע רצועות הנעל (תוס'), או על דרך קשירת הרצועות (רש"י), קובעת הגמ' שבשעת גזרה או בפרהסיה יהרג ולא יעבור - על הודאה באותו רשע (נביאם) וכניסה לבית תפילתם, על אחד כמה וכמה? ואע"פ שאין האיסלם ע"ז, הלא שעת גזרה היא, אשר בה - אפילו על "מצוה קלה" יהרג ולא יעבור, וכיצד רבנו הנשר הגדול התיר להם לישראל אנוסים, דבר זה?

 

ג.   מהי "מצוה קלה"

 

כשנדקדק בדברי הרמב"ם בהל' יסודי התורה נווכח שדרך אחרת לו. וכך כתב שם בפרק ה' ה"ג: "בשעת גזרה יהרג ולא יעבור אפילו על אחת משאר מצוות". הנה, לא הזכיר כלל מנהג ואפילו לא מצוה קלה (6) או דרבנן, ורק על מצוות דאורייתא (עשין או לאוין) מחוייב בקידוש השם. הכסף משנה (שם ה"א) אכן מסביר, שהרמב"ם ניתלה באילן גדול: "ואפשר שרבנו היה מפרש ערקתא דמסאנא כמו שפירש הרי"ף (7) שהיו רצועות ישראל משונות כדי שלא ילבשו מלבוש כותי שזו מצות לא תעשה היא... שנאמר: 'לא תלכו בחוקות הגויים'". אמנם, באגרת השמד, לפי אחת הגירסאות, נקט הרמב"ם שמצוה דרבנן היא הנקראת מצוה קלה ועליה יהרג ולא יעבור (עמ' מ"ז וע"ש הערה 22,23). ולפי גירסה זו צ"ל שהודאה בנביאם ובשליחותו אינה אפילו איסור מדרבנן, ועיין להלן אות ו', וז'.

 

ד.   שעת גזירה ושמד שאינה על ישראל בלבד

 

הנימוקי יוסף (סנהדרין ספ"ח, י"ז: באלפס) סובר, שהחיוב לההרג על קדוש השם בשעת השמד, חל בשעה שהשמד והגזירות מיועדים לעקור דת ישראל ונגד היהודים בלבד, אך כאשר הגזרות מכוונות גם נגד שאר אומות - אין חיוב לההרג על קידוש השם. הלחם-משנה (9) דייק כדברים האלה מלשון הרמב"ם שכתב בי"דו: "בשעת גזרה והוא שיעמוד מלך רשע... ויגזור גזרה על ישראל ובטל דתם וכו'" ואם אמת ונכון הדבר, הלא גזרת המוסלמים האלמוחדים לא על ישראל לבדם היתה אלא אף על שאר אומה ולשון (10) ואם כן, אין כאן חיוב לההרג על קדוש השם, מדין שעת השמד.

 

ה.   דינו של היוצא מכלל ישראל

 

הגמרא במס' שבת (דף מ"ט ע"א) מספרת את הסיפור הידוע על אלישע בעל כנפים:

 

 

"פעם אחת גזרה מלכות רומי הרשעה גזרה על ישראל, שכל המניח תפילין ינקרו את   מוחו, והיה אלישע מניחם ויוצא לשוק. ראהו קסדור אחד (איש צבא רומי). רץ מפניו, ורץ אחריו וכיון שהגיע אצלו נטלן מראשו ואחזן בידו. אמר לו: מה זה בידך? אמר לו: כנפי יונה. פשט את ידו ונמצאו כנפי יונה. לפיכך קורין אותו אלישע בעל כנפים". ושאל התוס' (11): "כיצד זה אלישע הסיר התפילין מראשו הלא שעת גזרה היתה ואפילו לשינויי ערקתא דמסנא אסור". ומתרץ: "היינו משום דבשינוי ערקתא מתנהג כעכו"ם ודומה שמוציא עצמו מכלל ישראל אבל הכא אינו עושה כלום אלא שאין לו תפילין בראשו שעה אחת והרבה ישראל שאין להם תפילין כמותו". עולה מן התוס' עיקרון, שהחיוב למסור את הנפש על קידוש השם חל רק כאשר אם יעבור ולא יהרג יחשב כאילו הוציא את עצמו מכלל ישראל ח"ו. ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר (העקרון הזה הוא היסוד והטעם לדין ערקתא דמסאנא, שבשינוי המנעל הראה שהוציא עצמו מדרך מלבושי ישראל ומנהגיהם). יהודי שמוציא עצמו מכלל ישראל גורם לתופעה חמורה כל כך, שיש חובה למסור עליה את הנפש (12). על פי היסוד הזה יש מקום לומר, שבהודאה בנביא האיסלם בזמן שרבים מישראל עשו זאת (וממשיכים לראות עצמם כחלק מעמם, תוך כדי שמירת המצוות), וגם המוסלמים ידעו שכל ההודאה היא מן השפה ולחוץ (13), אין סירכא של יציאה מכלל ישראל וממילא אין חיוב לההרג על קידוש השם. עוד יש מקום להסתפק, שמא עיקרון התוס' משמש בסיס לשיטת הנימוקי יוסף (הנ"ל, אות ד') שהגזירה הקובעת לקידוש השם נגזרת על ישראל לבדם. משום, שרק אם נגזר על ישראל ועשה מה שרצו הגוזרים הרשעים, הוציא עצמו מן הכלל, אך אם נגזר על אומות אחרות וקיים את הגזרה לא הוציא עצמו מן הכלל. ואפשר לדחות ואכמ"ל.

 

 

 

הערות:

 

*   השיעור הועבר במוצאי שבת פרשת תולדות ה'תש"ן. בגיליון זה מופיע חלקו הראשון של המאמר. חלקו השני יופיע בע"ה בגיליון הבא.

 

(1)   'אגרות הרמב"ם' מהדורת הרב י. שילת עמ' קט"ז. ציוני מראה המקומות באגרת השמד הם עפ"י מהדורת הרב י. שילת, אגרות הרמב"ם ח"א.

 

(2)   "אגרות הרמב"ם" ח"א מהדו"ש עמוד רכ"ה, ועמש"כ המהדיר במבוא, רכ"ד. ועיין בחתימת פירוש המשנה.

 

(3)   שם עמ' ל'.

 

(4)   עיין נדרים כה. וספרי לדברים י"א, כ"ח. ובמש"כ הרמב"ם עצמו בהל' ע"ז פ"ב ה"ד "כל המודה בעבודת כוכבים כופר בכל התורה כולה, ובכל הנביאים, ובכל מה שנצטוו הנביאים" ובהמשך שם בה"ו: "כל המודה בעבודת כוכבים שהיא אמת אע"פ שלא עבדה הרי זה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא". ועיין בשו"ע יו"ד קנ"ז ס"ב.

 

(5)   מהדו"ש רל"ח ובתשובות הרמב"ם מהדו' בלאו תשובה תמ"ח.

 

(6)   ועיין בסהמ"צ מל"ת ס"ג נקט הביטוי "מצוות קלות" אלא שבהקשר דבריו שם משמע שההבחנה היא בדאורייתא.

 

(7)   ועיין ברי"ף ספ"ח מסנהדרין, שלא כתב מפורש שערקתא הוא מל"ת. ואדרבה, מדקדוק לשונו משמע להיפך. גם הביטוי "מצוה-קלה" אינו הולם לכאורה את הלאו והאיסור של הליכה בחוקות הגויים, שלוקים עליו ומהווה חלק מדיני והרחקות ע"ז. ואולי לא לחינם השמיט הרמב"ם ביטוי זה בי"דו. ועין בב"י, יו"ד קנ"ז ד"ה 'הרמב"ם', שהסביר כמו שכתב מסביב לי"ד, בכס"מ.

 

(8)   ועיין פרק י"א מהלכות ע"ז הלכה א', וה"ג ובכס"מ שם.

 

(9)   הל' יסודי התורה פרק ה' הלכה ג', ועיין בספר "עבודת-המלך" שמביא סמך לדבר באגדות, ודרך אחרת לו בהסבר הרמב"ם.

 

(10)   כך משתמע באיגרת עצמה עמ' ל"ג שו' 1-2. ועיין במבוא לאיגרת הוצאת מוה"ק.

 

(11)   שבת דף מ"ו ע"א תד"ה 'נטלם', ועיין ברשב"א שם ובעוד ראשונים, וכן בראשונים בסוף פ"ח מסנהדרין, ששאלו שאלה זו ותירצו תירוצים מגוונים.

 

(12)   ועיין ברא"ש ב"ק פ"י סי"א דמשמע כך בדבריו. והראני הרב שבתי רפפורט שליט"א מש"כ הרמב"ם בהל' תשובה (פ"ג ה"ט) שהנדבק בדת העכו"ם עיקר חטאו הוא בכך שמוציא עצמו מישראל ונדבק באומה אחרת.

 

(13)   עמ' מ"א שו' 3-6; עמ' נ"ג שו 11-12 עמ' ל"ב שו' זו וע"ש בהע' 46 בנוסחאות.

 

****************************

כדי להרשם יש לשלוח בקשה לכתובת

  MAJORDOMO@ETZION.ORG.IL

עם התוכן:

  GET YHE-TEST H-SUBSCRIBE.

 

קיימת גם מערכת שיעורים באנגלית.   כדי לקבל רשימת השיעורים, יש לשלוח בקשה לכתובת:

  LISTPROC@JER1.CO.IL

 עם התוכן:

  INFO YHE-ABOUT.

 

בשאלות אפשר לפנות למשרד הישיבה 02-9931-456 ולבקש את משרד האינטרנט, או לכתוב לכתובת YHE@JER1.CO.IL

*******************************

כל הזכויות שמורות   1996   ישיבת הר עציון