בענין תפילין בשבת

 

משה פינצ'וק

 

  הגמרא במנחות (לו:) אומרת:

 

"ר' עקיבא אומר: יכול יניח אדם תפילין בשבתות וימים טובים תלמוד לומר: 'והיה לאות על ידך ולטוטפת בין עיניך', מי שצריכין אות, יצאו שבתות וימים טובים שהן גופן אות".

 

  דעה זו נפסקה להלכה, ובשולחן ערוך (אורח חיים סימן ל"א) אף נפסק שאסור להניח תפילין בשבת ויום טוב. ברם, דעת ר' עקיבא תמוהה: ראשית, וכי מה אכפת שיהיו לאדם שני אותות על הקשר בין עם ישראל לקודשא בריך הוא, גם שבת וגם תפילין? שנית, אם אמנם: "יצאו שבתות וימים טובים שהן גופן אות", אף אנו נוסיף: "יצאו יהודים מהולים שהן גופן אות" שהרי לגבי מילה נאמר: "ונמלתם את בשר   ערלתכם והיה לאות ברית ביני וביניכם" (בראשית י"ז, י"א)?

 

  שאלה זו כנראה הציקה לסמ"ג (עשין ג')   ולרבינו בחיי )"כד הקמח", ענין תפילין, עמ' תמ"ט בהוצאת מוסד הרב קוק( ושניהם הציעו שאמנם צריך שיהיו לו ליהודי שני אותות: בשבת יש אות שבת ואות מילה, ובחול יש לו אות תפילין ואות מילה. זה לשון הסמ"ג:

 

"... ועוד דרשתי להם כי משש מאות ושלש עשרה מצוות שנצטוו לישראל, אין לך שום מצוה שתהא אות ועדות כי אם שלש מצוות והם מילה ושבת ותפילין, שנכתב בשלשתן אות והם שלשתן אות ועדות לישראל שהם עבדים להקב"ה ועל פי שנים עדים יקום דבר. כל אחד מישראל אינו יהודי שלם אלא אם כן יש לו שני עדים שהוא יהודי, הלכך בשבת ויום טוב שנקרא שבת, ושבת נקרא אות, פטור אדם מלהניח תפילין כי די שיש לו שני עדים שהוא יהודי עדות שבת ועדות מילה. אבל בחול חייב כל אדם להניח תפילין כדי שיהא לו שני עדים אות תפילין עם אות המילה וכל מי שאינו מניח תפילין אין לו כי אם עד אחד שהוא יהודי, ולכך חשבו כמנודה לשמים בפרק ערבי פסחים (פסחים קיג)".

 

  על פי דברים אלו מובן שלא מסתפקים באות מילה בלבד וצריך גם אות תפילין, אך עדיין השאלה הראשונה במקומה עומדת: וכי מה אכפת שיהיו לו לאדם שלשה אותות? יתירה מזאת, אם מדברים על האותות כעדות, אז כשיש ג' עדים חייבים להביא את כולם! על הפסוק: "על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת" (דברים י"ז, ו') מפרש הרמב"ן:

 

"אם מתקיימת עדות בשנים למה פרט לך הכתוב בשלשה... אבל פשוטו של מקרא לאמר שיומת המת על פי שנים עדים כשאין שם יותר, או על פי שלשה אם ימצאון שם שלשה, יאמר הכתוב, כאשר הוגד לך ושמעת, תדרוש הדבר היטב על פי כל העדים הנמצאים שם, והנה אם שמענו שעבר בפני שלשה נשלח בעבורם ויבואו לבית דין ויעידו כולם, והוא הדין למאה, כי בשמענו דברי כולם יתברר האמת, ואם לא היו שם יותר או שהלכו להם ואינם נמצאים, בשנים די".

 

  לאור דברי הרמב"ן שיטת ר' עקיבא תמוהה ביותר - הרי ככל שיש יותר עדים כך יותר טוב "כי בשמענו דברי כולם יתברר האמת", ומדוע אם כן, לדעתו "יצאו שבתות וימים טובים שהם גופן אות"?

 

  אמנם, נראה להסביר שמדובר כאן בשני סוגי עדות, ולא הרי עדות זו כעדות זו. העדות המוכרת לנו היא עדות הנאמרת לבית דין כדי לגלות דבר שלא ידוע להם ולברר מציאות שאנו מסתפקים בה. כאן אמנם נאמרה ההלכה: "על פי שנים עדים או שלשה - כי בשמענו דברי כולם יתברר האמת". בקיצור, זו עדות לבירור הדבר.

 

  ברם, לגבי שבת תפילין ומילה, הם הלא מעידים "כי אות היא ביני וביניכם". האם חס ושלום זהו דבר שלא ידוע לנו, האם חלילה אנו מסופקים בדבר ברית זו? בודאי שלא! ברית זו בין כנסת ישראל לקודשא בריך הוא ידועה וברורה לכל יהודי ואין אנו מסתפקים בה, אין אנו צריכים עדים שיבררו לנו קשר זה! כאן יש עדות מסוג שונה: עדים אלו אינם עדים המבררים לנו דברים מסופקים, אלא מצהירים ברבים ומפרסמים קבל עם ועדה דברים שאמיתתם ברורה. עדים אלו לא באים אלינו לברר לנו, אלא יוצאים כשלוחנו להצהיר ולפרסם "כי אות היא ביני וביניכם".

 

  היות שעדים אלו אינם באים לברר ולגלות האמת אלא לפרסמה ולהצהיר אודותיה, הרי שאין הבדל בין שנים לשלשה שהרי האמת ברורה ועומדת, ולא שייך כאן דינו של הרמב"ן.

 

  על פי זה יובן מדוע שלשה עדים אינם רצויים לדעת ר' עקיבא. אם נשתמש בכל   שלשת העדים הרי שזו תראה כעדות לבירור דבר שאנו מסתפקים בו חלילה, אשר על כן הבאנו את כל העדים שישנם כדי לברר את האמת. לכן, מביאים רק שני עדים מתוך השלשה כדי שיהיה ברור שמדובר כאן בעדות של הצהרה ופרסום דברים ברורים, ולא עדות הבאה לברר מצב מסופק.

 

  עדות מסוג זה של פרסום והצהרת דבר ברור לעומת עדות לבירור הדבר מוצאים אנו במקום נוסף. בשולחן ערוך, אורח חיים )סימן רס"ח סעיף ז'( נפסק: "חוזרים לומר 'ויכלו... ' ואומרים אותו בקול רם ומעומד" (הכוונה ל"ויכולו" הנאמר לאחר תפילת העמידה בערבית של שבת). מסביר הט"ז: "ומעומד - לפי שבזה אנו מעידים להקב"ה במעשה בראשית ודין העדים בעמידה". מוסיף הט"ז: "וסיים הטור ואומרים אותו ביחיד. וע"כ נראה לי דיחיד המתפלל אין חוזר לומר 'ויכלו' דאין עדות ליחיד, ועדה שלמה בעינן להעיד להקב"ה דהיינו עשרה". על דינו של הט"ז הקשה המגן אברהם: "וצ"ע דבחושן משפט סימן כ"ח כתב דכל עד אומר בפני עצמו ע"ש". נראה שהתשובה לכך פשוטה, הנה הלכה זו כתובה בחושן משפט סימן כ"ח סעיפים ח'-ט' בזה הלשון:

 

"אחר כך מוציאים את כל אדם לחוץ ומשיירים את הגדול שבעדים ואומרים לו אמור היאך אתה יודע שזה חייב לזה, אם אמר הוא אמר לי... לא אמר כלום עד שיאמר שהוא בעצמו ראה שהלוה לו... אחר כך מכניסין העד השני ובודקין אותו אם העיד כמו חבירו".

 

   הרי שהצורך להעיד בנפרד הוא משום הצורך בבדיקת העדים אם דוברים אמת או שקר ולבירור פרטי המקרה. כל זה נחוץ כשמדובר בעדים לבירור מצב שאין אנו יודעים אודותיו. העדות של "ויכולו" איננה לבירור הדבר, אין אנו מסתפקים חלילה במעשה בראשית ובבריאת העולם! זו עדות להצהרת ופרסום האמת הגדולה והברורה של מעשה בראשית ועדות מהסוג הזה יש לאומרה יחד.